המטפלת שלי לא שואלת אותי - 'מה אתה רוצה',
היא שואלת אותי - 'מה אתה צריך עכשיו' - זה מרגיש עדין יותר. מתקרב אל החוויה שלי.
בתקופה הזאת יש בתוכי איזו סערה של רגשות. המון שינויים בשלל תחומי חיים והגדול בהם - היותי עצמאי לגמרי.
עול החופש מרגש במיוחד - כי רק אני מנהל את הזמן, ויש לי כל כך הרבה ממנו.
בניתי לעצמי עוגנים רבים, שמאפשרים לי באמת לעשות רק מה שאני אוהב.
רוב בני האדם נאלצים לפגוש את החופש אחרי יום עבודה מעייף - וכך החופש מתבטא בשעות מספר עד שהם נאלצים לישון.
אני נאלץ לבחור כל היום, במשך כל היום!
זה מרגש נורא, אבל זה גם דורש ממני למידה. המשמעת הסובייטית שלי צריכה להתפתח עוד ועוד מתוך שכך.
'מה אתה צריך עכשיו?' שאלה שחודרת כל כך הרבה חומות..
אני מרגיש שככל שהאדם מתבגר יותר, המודעות למוטיבציות החבויות שלו הופכת גלויה יותר, וככל שאנחנו מתפתחים יותר - כך אנחנו יכולים גם לעצב את הפריזמה דרכה אנחנו בוחרים בנושאים החשובים באמת.
נדמה כי כשאני מסתכל לאחור, אני מגלה שהיו כל כך הרבה מוטיבציות צדדיות, מתחפרות, מקועקעות תחת העור - כאלה שלא הייתי מודע אליהן!
'מה אני צריך עכשיו? אני לא תמיד יודע. אני צריך להרגע מכל עומס הרגשות שאני חווה עכשיו. הקצב מהיר מדי, והנושאים גדולים מדי.'
'ואתה יכול להיות בשקט, בלי לחוות עוצמות חדשות'? היא שואלת.
'אני לא בטוח, אני אוהב להיות בעוצמה, גם אם היא כואבת. אבל יש לי תחושה שאני צריך לעצור, בשביל להתקרב לעוצמה גבוהה אפילו יותר!'
שתיקה..
יש איזה קול של אשמה שפורץ לו - כשאתה מכיר אנשים מרגשים באמת, שעלולים להיות חלק מהלב שלך - ואתה עוד לא מוכן רגשית לכך. 'מה אני אוותר עליהם?'
במקביל לכך, יש עוד קולות בתוכי, כי אני יודע להחזיק קשרים מעמיקים מרובים.. זה חלק ממי שאני.
מבולבלים?
גם אנחנו.
