זה מרתק לי,
אנחנו נפגשים בדרך אקראית לחלוטין בטקס חלוקת תארים,
אני מסתכל שמאלה ומבחין בה, היא יורדת במדרגות וידעתי שהיא זכורה לי.
אומר לה שלום ומבקש ממנה שתצלם אותי יחד עם הוריי והיא נענית אך ככל הנראה לא זוכרת אותי.
ימים ספורים לאחר מכן, היא מוצאת אותי ברשת. אנחנו לא מפסיקים לשוחח, הנפשות שלנו מתלקחות זו בזו.
״אורגזמות מחשבתיות״ בינינו, אנחנו כותבים מיילים, העיניים שלנו מלטפות.
כל מילותייה חסרות לי, ואט אט היא נפתחת ומעניקה עוד מנפשה אלי. חושפת אלי עוד גוונים באישיותה. נדמה כי אני מתרגש ממנה מאוד.
המפגשים הופכים תכופים, היא מכורה למגע העוטף שלי, היא לא מכירה את זה, זה נפלא או במילים שלי ״זה נורא״.
כשהידיים שלי נכנסו עמוק יותר, ממש אל נפשה היא החלה לברוח..
אולי פחדה מעצמה, פחדה להיות מכושפת באמת, אולי לראשונה בחייה.
ברחה כל עוד נפשה בה, כי אולי עוד אינה יודעת את מקומה בין האוהבים.
זה היה רומן מטריף של חודש וחצי בו התרגשתי באמת, ראיתי מולי אדם איום ומופלא, והרגשתי כי היא יכולה לראות גם את האימה והמופלא שבי.. העיניים הצבעוניות שלי ושלה נמסו במבטים ההדדיים.. וכשהייתי בתוכה והסתכלתי עליה, הרגשתי שהיא חלק ממני ואפילו שהלכה לאיבוד בין כל סחרחורת התחושות שלי ושלה.
אז היא ברחה ממני, אבל היא זוכרת אותי. היא ברחה ממני, אבל היא ברחה רק מעצמה. היא נפש קסומה שהייתי רוצה לחבק שנים ארוכות כל כך, אך אני גם יודע שזה עוד מוקדם לי ולה. זה עוד מוקדם כי שנינו יצאנו מקשרים ארוכים, והלב שלנו עודו מלא בשריטות האהבה, מלא בשריטות המכאוב והאשמה.. ואפילו שהכרתי אותה מעט - אהבתיה בגוונים מסוימים.
מרגש לחיות בעולם כזה בו אני יודע להתרגש ואני נותן לעצמי מקום. וגם אם נגדעה ההרפתקאה, מה יפה היא הייתה? (:
ורגעי קסם אלה בתוכי מתרבים מאוד.
אני אדם אוהב, והיא אולי פחדה מאדם שרואה אותה באמת, ובה בעת גם אוהב אותה.
תמיד תהיי קסומה לי.
ל׳.