אני נזכר בכל מיני רגעים עדינים.. השתיקות הקטנות.. הליטופים שלי בשיערה ובלחייה.. ככה סתם כי זה טבעי לי.. התגובות והאנחות האין סופיות שלה..
אהבתי להתרגש מהיותה נרגשת כל כך ממני..
מהר מאוד הרגשתי חלק משותף עמה, כמעט תחושה דתית שרחוקה ממני אך ברורה לי מאוד. ראיתי בה דמות מופת.. היא נוראית ומופלאה...
בה בעת, אלה אחרות מבקשות את עולמי, אבל אני מוצא את עצמי חושב עליה עוד ועוד.. ולא בלבד שכך, גם חודרת היא אל חלומותיי ועיניה נבוכות בעיני..
איזה מן יצירת מופת היא שהעזה להעלם לי מן החיבוק העוטף?
התוכל לבקש יותר מכפי שארע?
אני לא בטוח שאפשר להיות בכישופים גבוהים יותר מכפי שכושפנו בתקופה הזאת.
אבא אמר פעם.."נשים זה בעיה" ואני נוטה להסכים. הרי היא טענה שלא הרגישה כך מעולם, בכל כך הרבה מובנים... האם שיקרה? האם רימתה אותי?
אינני מאמין שכך. ראיתי בעינייה הכל.. חשתי ברעידותיה.. בדופק המואץ.. בסומק לחייה.. היא אינה שקר! אז כיצד?
האם זו הפעם הראשונה בחיי שמישהי ביקשה להתרחק ממני?
כנראה שכן.