אדם מופלא אמר לי כי ״יש אנשים ששווה להילחם עליהם״ והרי מה כבר יש לך להפסיד?
משפט זה הפתיע אותי שהרי תהיתי במהירות מתי במופע חיי נלחמתי כלל על אדם מסוים?
תמיד הייתי זה שנלחמים עליו, זה שרודפים את עולמו בכדי להתקרב, וכעת הבנתי כי מעולם לא רדפתי ונלחמתי..
אולי זו תפיסתי את החופש שאינה גורמת לי לאבד את עצמי באחר? או שמא האגו החבוי שלי שלא מוכן להיתפס חלש פתאום?
ל׳ היא אדם מן המופלאים בקיום על אף בריחתה מעצמה, וגם לאחר שהבנתי כי יש אנשים שבהחלט שווה להילחם בעבורם, ידעתי בה בעת שממילא עולמי ועולמה אינם מתאימים בשעה עמוסה זו של חיינו. כלומר הטיימינג אינו מתאים באופן טוטאלי לא לי ולא לה, ואז מה שהיא נעלמה לה? הרי נעלמה ובצדק. ברחה מעצמה? בהחלט, אך גם בצדק. זה יותר מדי בשעת חיים זאת.
מאידך, אם הייתי מרגיש כי זה כן הזמן הנכון, אולי באמת לראשונה הייתי נלחם עליה. מרגיש לי שהיא יודעת בעצמה עד כמה נדיר היה החיבור הזה , או שלחלופין - דווקא הידיעה הזאת איימה מאוד.
אבל למה לא נלחמת על אף אחת עד כה?
זו שאלה שמסקרנת אותי מאוד.
עלמות אחרות מבקשות לתפוס מקום בתוכי, ואני לא מוכן להן. אלה יהיו מופלאות בלבד. לא פחות. לא פחות.