אנדרו
ידו השמאלית היתה מונחת כפופה על הבר, ועליה היה מונח ראש שַׁטֵנִי ומוטרד במיוחד. באפו עמד ריח חריף של אלכוהול אשר נדף ממשטח הבר המטונף, אך הוא בקושי שם לכך לב. אצבעות ידו הימנית חיבקו את כוס הוויסקי הרביעית שלו... או החמישית... אבל מי סופר? העיקר שארי הזקן שעומד כבר 40 שנה מאחורי אותו הבר, ממשיך למזוג ולמזלו - לא מבקש תשלום על המשקאות. היום אנדרו מרגיש בדיוק כמו לפני עשור, כאשר נהג לבקר פה כשקיבל 'אפטרים' מהצבא - ללא גרוש על הנשמה. איך הגלגל מסתובב לו, לאנדרו שוב אין אגורה, וארי מוזג ולא שואל שאלות.
כבר חודש שלם שהוא מופיע בפאב הזה. אחרי שהלילה יורד ורק השתיינים הכבדים נשארים, הוא מתיישב בקצה המרוחק של הבר ומזמין ויסקי. את כוסו הראשונה שותה לאט, בוהה במשקה החום, מסובב את הכוס באטיות ומודה בלב שלארי לא נשבר הזין ממנו ושהוא עדיין לא מוזג לו את הסחלה הכי זול בבר. את הכוס השנייה והשלישית אנדרו מסיים מהר, ושוב מאט את הקצב במנה הרביעית. אין לאן למהר, ממילא לא נשאר כלום.
הסלולרי שמונח על-ידו מצלצל שוב, כבכל ערב, ובתנועה אוטומטית אנדרו משתיק את המכשיר והופך את הצג כלפי מטה, בלי להעיף מבט במסך. הוא לא צריך להסתכל כדי לדעת שהשיחה מגיעה מעוד חבר או בן-משפחה שהוא חייב לו סכום לא מבוטל של כסף. האמת, שהוא קצת מופתע שהם עדיין מנסים להשיגו, הוא הרי הפסיק לענות לטלפון בדיוק לפני חודש - באותו היום שעוכל המלון שלו - אסף מטלטליו ועבר לדירת חדר בדרום תל-אביב. בעל הדירה לא שאל שאלות, כשאנדרו שילם לו על 4 חודשים מראש, ולא הסכים לחתום על חוזה. אבל זה מה שהכי חשוב לו כרגע, שלא ישאלו אותו שאלות. למען האמת, מבחינתו הוא יכול פשוט לשתות את עצמו כאן לאבדון, במקום הכי נמוך בתל-אביב.
אנדרו סובב לאט את המשקה, ואותה המחשבה ששלטה בו כל דקה של כל יום, סובבה בראשו ולא נתנה לו מנוח - איך לעזאזל הוא אמור לסגור את החובות.
לפתע הכיסא לידו השמיע צליל חריקה ונעל עקב שחורה ויוקרתית למראה נכנסה לשדה ראייתו. מבטו החליק מעלה עד שננעל עם זוג עיניים אפורות ונוצצות.
"דיאנה." - היא הושיטה לו את ידה עם חיוך על פניה, והוא לחץ אותה בעצלתיים.
"אנדרו." - אמר באטיות, וקולו נשמע לו צורם ולא מוכר. האם כל כך הרבה זמן לא דיבר עם אף אחד?!
"אתה נראה כמו מישהו שזקוק לעזרה, אנדרו." - קולה לעומת זאת היה צלול ונעים לאוזניו.
הוא חייך אליה בעצב ואמר - "תשמעי, אולי בזמן אחר בחיי הייתי שמח לעזרתך ,אבל עכשיו - "
"אני רוצה להציע לך עבודה בחברה שלי" - דיאנה חתכה אותו באמצע המשפט - "תוכל לעשות רווחים מאד יפים בזמן קצר, את זה אני מבטיחה לך."
"אוקי… זה מפתיע..." - היסס אנדרו לרגע - "באיזה תחום העבודה הזו? אני צריך ניסיון כלשהו?"
"אין שום צורך בניסיון קודם, הניסיון יגיע תוך כדי. אני יכולה לומר לך שזו עבודה עם אנשים. אצלי לא עובדים הרבה שעות, אך אתה צריך להיות זמין 24/7."
מצד אחד אנדרו ממש רצה להמשיך לשקוע בוויסקי שלו הערב, אך מצד שני הוא באמת היה זקוק לעבודה.
"תני לי עוד פרטים, האם זה בתחום המחשוב, מכירות, שיווק?"
"אשמח לתת לך עוד פרטים," - אמרה דיאנה בזמן שהעבירה את שיערה הארוך והשחור לצד אחד של צווארה, וסימנה בידה לברמן.
"אממ, אפשר לומר שזו עבודה במכירות. אני מספקת את הלקוחות ואתה דואג לכך שהם יהיו מרוצים מהמוצר שלנו. ישנה גם רמה מסוימת של אי-וודאות בתחום הזה. האם אתה בסדר עם אי-ודאות?"
אנדרו גיחך בינו לבין עצמו - כל עתידו לוטה באי-ודאות כרגע.
"בסדר גמור. על איזה מוצר מדובר?"
"איזי טייגר." - שפתיה האדומות נפרשו לחיוך - "לפני כן, אני צריכה לערוך לך ראיון קצר."
אנדרו הקיף בעיניו את הנוף סביבו - אורות עמומים מעל מספר לא קטן של בקבוקי בירה זרוקים על הרצפה המטונפת ומאפרות העולות על גדותיהן על שולחנות עץ מתקלפים.
"כאן את רוצה לערוך את הראיון עבודה?" - שאל בחצי חיוך.
"אין מקום מושלם מזה." - ענתה ולגמה מהמרטיני שבינתיים הגיע - "בוא נתחיל. האם תהיה מוכן ללבוש לפגישות את הבגדים שאבחר לך?"
זאת השיחה הכי מוזרה שהייתה לו אי-פעם עם בחורה הלבושה במכנס מחויט וחולצה מכופתרת בפאב הכי שכוח-אל בדרום העיר, אך הוא בכל זאת ענה -
"בהחלט. באיזה לבוש בדיוק מדובר?"
"אלגנטי בלבד. הלקוחות שלנו הם אנשים מאד אמידים, והם אוהבים מוצרים ברמה מאד גבוהה. לגבי זה אל תטריד את עצמך, אני אספק לך את המלתחה הדרושה. האם היית מחשיב את עצמך כאדם ליברלי?"
"הייתי אומר שכן." - אישר אנדרו.
"אם אני אומרת לך להגיע לחדר מלון, להיכנס, לשים את כיסוי העיניים שמונח על השולחן, ולא להוריד אותו עד שמרשים לך. זה יהיה מקובל עליך?"
הוא נתן בדיאנה מבט ארוך - "... איזו מין עבודה זאת? זה נשמע לי קצת מפוקפק."
"זו עבודה לגיטימית ביותר בחוגים שאני מסתובבת בהם." - חייכה אליו במתיקות.
"ישנם שני תנאים נוספים שעליך להסכים אליהם, לפני שנדון במוצר."
"אוקיי, מה התנאים?"
"לפעמים הלקוחות שמגיעים אלינו הם אנשים קשוחים. אבל - אצלנו הלקוח תמיד תמיד צודק, והמוצר יצטרך לעמוד בדרישותיהם.
דבר שני - אם הלקוח מאד מרוצה מהשירות שלך - אתה מקבל בונוס, אך אם הלקוח אינו מרוצה - אתה מקבל עונש."
"עונש?" - אנדרו לא יכל שלא לצחוק כשהיא אמרה את זה. מי זאת ומאיפה היא הופיעה פה פתאום?!
"כן. עונש. שאני מחליטה מהו."
"תגידי, יש לעבודה הזו קונוטציה מינית כלשהי?"
"במידה מסוימת... תרצה לנחש מהו המוצר?"
"אממ... צעצועי מין ביזריים?"
"לא - אתה." - פניה של דיאנה לבשו רצינות מפחידה כמעט והיא לא הסיטה ממנו את מבטה הנוקב כשאנדרו בהה בה בתדהמה.
"אני... המוצר?"
"חיובי."
"תני לי להבין - את מציעה לי עבודה בזנות?" - אנדרו הוריד את ווליום קולו למינימום האפשרי, כאילו הוא עצמו לא רצה לשמוע את שאמר.
"זנות זו מילה כל-כך וולגרית, אתה לא חושב?! אני מעדיפה לקרוא לזה שירותי ליווי אקסקלוסיבים." - שוב החיוך המתוק הזה על פניה.
"והלקוחות שלך הם רק בחורות צעירות ויפות במקרה?"
"הלקוחות שלי הם מכל הסוגים ומכל המינים. אך לך תמיד יש את הבחירה האם לשתף פעולה או לא. ההחלטה היא בידך - בונוס… או עונש."
"כן, אמרת את זה כבר. את גם שוכבת עם הלקוחות, או שאת רק מסרסרת להם אנשים אחרים?"
"אני לא שוכבת עם הלקוחות, אנדרו, אני לא למכירה."
"את לא, רק העובדים שלך." - מלמל לעצמו בשקט ואז שאל - "איך את יודעת שאני אהיה מוצר מספיק טוב ללקוחות שלך?"
"אני אחליט האם אתה מספיק טוב על סמך הדיווח על הפרפורמנס הראשון שלך. אני נוטה לסמוך על המילה של הלקוחות שלי."
בשלב זה אנדרו שקל לקום וללכת, אך הסקרנות הכריעה אותו לבסוף -
"וכמה אני ארוויח מכל 'שרות' כזה, שאספק?"
"6 אלף שקל לשעתיים, אלף על כל שעה נוספת." - אמרה דיאנה בנון-שלנטיות, ובחנה את ציפורניה מקרוב.
תשובתה מסמרה את אנדרו לכיסאו - כבוד עצמי, מהמעט שנותר ממנו, או סגירת החובות, זו השאלה...
"אני כבר אומר לך, יש גבולות שאני לא מוכן לחצות..." - אמר לבסוף.
"אנדרו," - דיאנה סובבה את כל גופה אליו, מבט רחום בעיניה - "אתה באמת לא נראה כמו מישהו שיכול להרשות לעצמו להיות בררן."
קולה נשמע סימפתי, מזדהה אפילו. אבל רגע - מה לעזאזל היא יודעת עליי?
אנדרו החל להתרומם מכיסאו, הוויסקי מורגש עכשיו היטב בראשו. נולד בו חשק עז לברוח מהבחורה הזו, ומכל מה שהיא מציעה - כמה שיותר רחוק.
הוא נעמד על רגליו ומלמל - "א.. אני לא יודע, אני אחשוב על זה".
בשנייה זו גם דיאנה קמה, התקרבה והחליקה כרטיס ביקור לכיס הקדמי של הג'ינס שהיה לגופו. לפתע היא התרוממה על קצות אצבעותיה, בניסיון לסגור את המרחק עד אוזנו. נשימתה החמה ליטפה את עורו ומילותיה יהדהדו כל הלילה בראשו - "למען ההגינות, עליי לומר לך, שאם תחליט לעבוד בשבילי, לא יהיה חלק בגופך שלא יגעו בו… שלא יחללו אותו".
