בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

הפנטזיות של ליידי די

אני כותבת סיפורים. פה אפרסם סיפורי בדס"מ וסקס (תכל'ס מנושאי הכתיבה האהובים עליי).

© כל הזכויות שמורות
לפני שנה. שישי, 10 באוגוסט 2018, בשעה 12:20

* למי שרק נחשף - כדאי להתחיל מפרק #1,  הנמצא בתחתית הבלוג הזה.

** נובלת בדס"מ ב - 15 פרקים... והגענו אל הסוף.

*** Thanks for the ride everyone.

 

אפילוג - אמסטרדם

כעבור שנה


עקביה הגבוהים השמיעו צליל תקתוק נעים כשהתהלכה על אבני המדרחוב. זו היתה שעת ערב מאוחרת ואלפי פנסי הרחוב יצרו אווירה רומנטית ומסתורית בסמטאות הקטנות. האוויר שנשמה אל ריאותיה היה חמים ומתוק - ככה זה בעיר שבה כמות ארוגות הפרחים עולה על כמות המכוניות.

היא לא מיהרה למלון, לגבר שחיכה לה שם, היא רצתה להנות עוד קצת מהבדידות ומהחופש שהיא מאפשרת. דיאנה עלתה על אחד הגשרים מעל התעלה, כשמבטה תפס בית קפה קטן בהמשך המדרחוב, כה קרוב שניתן היה לשמוע את המוזיקה המתנגנת שם, והיא המשיכה לכיוונו. בתוך בית הקפה היו הרבה אנשים, אך בחוץ, מתחת לפנסי הנוי הכתומים - היה כמעט ריק.

בזמן שלגמה מהקפוצ'ינו שהזמינה והתענגה על הטעם המעודן, הכיסא שמולה השמיע חריקה. היא הרימה את ראשה וראתה בחורה בלונדינית מתיישבת לידה מבלי לבקש רשות. עיניה היו בהירות, ופניה הקרינו יופי הולנדי טיפוסי.

"ערב טוב." - אמרה באנגלית עם מבטא מקומי מובהק.

"ערב טוב," - ענתה דיאנה בחיוך מופתע - "האם אנחנו מכירות?"

"לא, אבל אני רוצה להציע לך עבודה בחברה שלי."

"עבודה?.."

"כן, תוכלי לעשות רווחים מאוד יפים בזמן קצר," - המשיכה הבלונדינית - "אני יכולה לומר לך שזו עבודה עם אנשים. אצלי לא עובדים הרבה שעות, אך את צריכה להיות זמינה 24/7."

דיאנה זינקה על רגליה והסתכלה מסביב.

הרבה אנשים התהלכו ברחוב - בודדים, זוגות ,חבורות שלמות, חלקם היו זקנים ,חלקם צעירים - אך היא לא זיהתה אף אחד מהם. לרגע היא הרגישה נוכחות לידה, ממש מאחורי גבה, אך כשהסתובבה - לא היה שם אדם.

"מי שלח אותך?" - מבטה הופנה חזרה אל הבחורה, אך זו נעלמה כלא היתה ועל השולחן היה זרוק תליון קטן בצורה של ברק, מכוסה ביהלומים זעירים, תלוי על שרשרת קרועה.


דיאנה התיישבה ואספה את התליון בידה. במשך הרבה זמן היא חיפשה אותו, אחרי שהוא נעלם בלילה האחרון של אנדרו בביתה. היא אפילו לא שמה לב מתי הוא תלש אותו מצווארה.

'אז זה היה אצלו כל הזמן הזה…'

אנדרו כאן, באמסטרדם, ראה אותה אך החליט לא לומר לה מילה.

היא חייכה לעצמה כשהיא נזכרה בלילה ההוא...

נזכרה כמה השתוקקה אליו, כמה אלימות היתה בו לקראת הסוף וכמה מצער, שאחרי הכל, הוא לא עשוי מאותו החומר כמוה.


 The End

 

תודה לכל מי ששם לייק, הגיב בפומבי ובפרטי, ובכלל לקח את הזמן וקרא עד הסוף.

ולכל מי שהגיע עד כאן, אגלה לכם סוד:


אנדרו חי וקיים (תחת שם אחר כמובן).

הוא ודיאנה באמת נפגשו ב"מקום הכי נמוך" בתל אביב, והוא באמת… pure sex.

דרך אגב, דיאנה לא היתה סרסור, והוא לא עסק בזנות (היה רק "הזונה" שלה), זה היה אך ורק משחק.

היא חשפה בפניו את עולם הבדס"מ והוא השתלב ללא בעיה - תחילה בתור נשלט (עם כמה גבולות שנשברו בדרך), ועם הזמן גם בתור שולט. הוא התחבר לשני הצדדים ונהנה להיות גם למטה וגם למעלה במשך מספר שנים.

בשלב מסויים - אולי, מי יודע - אנדרו ראה בעצמו משהו שהוא לא אהב יותר.

הוא ניתק את הקשר, ונעלם.

פעם הוא לא היה גומר בלי לדמיין את דיאנה - כך לפחות טען -

כעת הוא נשוי לאישה מקסימה וונילית (אשר לא יודעת כלום על צדדיו הסוטים), וחי חיים שלווים בכפר (סוג של… ) עם ילד וכלב.

לפני שנה. חמישי, 9 באוגוסט 2018, בשעה 14:22

* למי שרק נחשף - כדאי להתחיל מפרק #1,  הנמצא בתחתית הבלוג הזה.

** נובלת בדס"מ ב - 15 פרקים.

*** מרגיש כמו הסוף, אך יש לנו עוד פרק אחד.

 

אנדרו

כאשר התעורר בבוקר, חש את גופו נוקשה, וכשהושיט את ידו לטלפון, לרגע הרגיש איך כל תא בגופו צורח בכאב. השעה היתה אחרי 10:00, קופידון לא בא לבקר, ובנוסף לכל זה על מסך הסלולרי חיכתה לו הודעה מוכרת מדי - "ב 13:00, אצלי."

אנדרו בהה במילים האלו בתדהמה. איך יכול להיות שלא שילמו לו?!  הוא הרי עשה כל מה שהתבקש.

ב - 12:00 בצהריים נקישות רמות נשמעו על דלת מסוימת במגדלי YOO, וכשזו נפתחה אנדרו התעלם ממבטה המופתע של דיאנה, וכמעט ודחף אותה כשהסתער לתוך הדירה. הבעת פניו העידה רבות על מצב רוחו, ודיאנה החליטה לא להפריע לשטף הדיבור שפרץ ממנו לפתע. בצורה תמציתית אנדרו תיאר את אירועי ליל אמש, בדגש על כך שהיתה לו כל זכות לצאת משם ברגע שראה את הסכין. אבל לא, הוא נשאר, ועשה את תפקידו למופת! אפילו שהוא שנא את ג'ק, שנא את מה שג'ק גרם לו לעשות לדייזי , שנא את העובדה שהוא נהנה ממה שהוא עשה (טוב, את הפרט הזה הוא החליט לא לשתף) ובכלל, ג'ק ודייזי זה שמות מפגרים.

אז למה ,לעזאזל, למה המניאק לא היה מרוצה?

דיאנה הקשיבה בסבלנות ולאחר שסיים, אמרה -

"מה אוכל לומר דארלינג, ישנם אנשים שמעולם לא מרוצים."

היא התקרבה אליו בעודה מזכירה לו, שוב, שבאולימפוס ישנם כללים שצריך לקיים.

"אם את חושבת לשנייה אחת, שאני אתן לך - "

"ששש…" - דיאנה הצמידה אצבע לשפתיו - "אני לא מפלצת, אנדרו. כמובן שהיום עונש פיזי לא בא בחשבון." -

אמרה בעודה מכניסה את ידה לתוך הטי-שירט שלו ומעבירה את ציפורניה על החבורות שעיטרו את גבו.

משום מה מילותיה גרמו לאנדרו להירגע, ולשכוח את כעסו לעת עתה.

"יש אצלך עונשים שהם לא פיזיים?"

"כן. יש לי כמה רעיונות… למה שלא תיפטר מהסחבות האלו שאתה לובש, זה קצת מפריע לי בעיניים."

אנדרו שילב את ידיו על חזהו - "האם אני אי פעם אזכה לראות אותך מתפשטת?"

דיאנה הסתובבה ושמה פעמיה לכיוון המסדרון. בדרך היא הורידה את השמלה שלבשה, והמשיכה ללכת ערומה. אנדרו מיהר ללכת אחריה, גם הוא ,מאבד את בגדיו.

כשנכנס לחדר האמבטיה, היא נצמדה אליו ונתנה לידו להחליק אל בין רגליה. שפתיו נישקו את צווארה וכתפיה, אך כל פעם שהוא התקרב לפניה, היא התחמקה. דיאנה נגעה בעיקר בצד האחורי של גופו, באותם המקומות שכאבו עדיין מההצלפות של ג'ק.

'אפילו עכשיו היא חייבת להכאיב לי.'

אנדרו סובב אותה ועטף את גופה בזרועותיו ,בזמן שהוא מתחכך בגבה התחתון. הוא הסיט את שיערה הארוך לצד ונישק את עורפה. זה הרגיש נהדר, אך יותר מכל - זה הרגיש מוזר.

דיאנה משכה אותו למקלחון רחב-הידיים, שם היא שמה ידיה על כתפיו ודחפה אותו למטה, לברכיים. אנדרו הבין פתאום מה הרגיש לו מוזר מקודם - הרי המצב הנוכחי היה הרבה יותר טבעי בשבילהם.

רגלה הימנית התמקמה על ירכו וזו היתה הפעם הראשונה שהוא ראה את גופה במלוא הדרו. עיניו גלשו על-פני איבר מינה, בטנה, שדיה, ומשהו בין רגליו אותת לו שהוא אוהב את מה שהוא רואה.

"מי אתה בשבילי?"

"עובד אצלך." - ענה בתמימות מעושה, וקיבל על זה סטירה. אך לעומת הסטירות שקיבל אתמול, זאת בקושי היתה מורגשת.

"תנחש שוב."

ברור היה שדיאנה רצתה לשחק, והאמת היא, שלראשונה, גם אנדרו רצה לשחק איתה - במשחק האהוב עליה.

"אני הרכוש שלך." - אמר והביט ישר לתוך עיניה.

"נכון." - עמוק בליבה היא חייכה בסיפוק, אנדרו סוף סוף מבין עניין -

"זה אומר שהתחת שלך שייך לי. הזין שלך שייך לי. והפה שלך שייך לי. ואני מחליטה איך להשתמש בהם." - דיאנה הכניסה את אצבעותיה לשערו, כך שראשו נטה קלות לאחור, ולפתע הוא הרגיש זרם של נוזל חם פוגע בצווארו.

זה היה הדבר האחרון שאנדרו ציפה שיקרה ובדיוק כשעמד לזנק ממקומו - שם לב למשהו שלא ראה לפני. דיאנה הביטה בו בתשוקה חייתית כמעט.

תשוקה בלתי מזוקקת.

עיניה שיקפו יצר גולמי, בלתי מתנצל.

וברגע זה הוא הבין משהו מהותי - הדבר היחיד שבאמת גורם לדיאנה לבעור מבפנים, זה לראות אותו ככה - יושב לרגליה, כנוע. מוכן לקבל מה שיש לה לתת, מוכן לסגוד לה.

הוא תהה אם היא רוצה להפוך אותו לנשלט מהשורה או שהיא מעדיפה שיצעק מהכאב שהיא מסבה לו, שיתמרמר מהמילים המשפילות שהיא אומרת לו, שיתמרד נגדה... ואז יחזור כדי לקבל עוד.

ההבנה הפתאומית הזאת ריככה אותו - הרי זה מה שמגדיר אותה. זה מה שהיא.

האם הוא יכול לשפוט אותה על זה? האם עליו לשנוא אותה על כך?

תשוקתה נראתה לו טהורה פתאום, אמיתית. וזה גרם לו להתחרמן. מאד.

דיאנה הידקה את אחיזתה בשערו - "תפתח את הפה. אני רוצה שתבלע כל טיפה שיוצאת ממני."

אנדרו עשה כפי שנצטווה ונתן לזרם השתן לחדור לפיו ולנזול במורד גרונו. הוא באמת השתדל לבלוע הכל, אך זה היה יותר מדי, ויובלות קטנים של נוזל זלגו במורד סנטרו וטפטפו על חזהו, עד שכולו היה רטוב. מעניין, איך החיים הביאו אותו לטעום - באותו שבוע - שני נוזלים שהוא באמת, לעולם, לא התכוון לטעום.

מיד אחרי שהשטף נגמר, אנדרו החליט לבחון את התאוריה שלו. הוא קירב את אגנה אל פניו, והעביר את לשונו מספר פעמים בין רגליה - אוסף את הטיפות האחרונות. התוצאה הגיעה יותר מהר ממה שהוא אפילו ציפה. גופה התחיל לרעוד חזק בין ידיו ואנחותיה הרמות נשמעו כל זמן שהוא המשיך לענג אותה - עד שהיא משכה בשיערו וניתקה את המגע ביניהם.

דיאנה התכוונה לקחת צעד לאחור, אך אנדרו - שעדיין החזיק במותניה - משך אותה למטה והצמיד אותה אל רצפת המקלחון. תוך שנייה הוא היה מעליה, ידיו תופסות חזק את פרקי ידיה, ואיבר מינו נכנס לתוכה בתנועה אחת חדה.

כעת היה תורה של דיאנה לשים לב למשהו שהיא לא ראתה לפני - גם אנדרו יכול להיות קר וחסר חמלה. עם כל תנועה שעשה, אגנו התנגש בה בכוח, וחדירותיו לגופה היו עמוקות ובלתי מרחמות. עיניו היו נעוצות בפניה, בוחנות אותה, ולרגע, נדמה לה שהוא נהנה לעשות אותה כמה שיותר חזק.

גבה נחבט ברצפה הרטובה שוב ושוב, והוא הרגיש את ברכיו נשרטות על האריחים, אך בשבילו זה היה בסך הכל עוד אי נוחות אחת לאוסף שהוא סוחב איתו מאתמול. רעיון של סקס עדין יותר עלה לרגע במוחו, אך במהרה הוא החליט שבעצם, זה לא מגיע לה. בוא נראה ממה דיאנה עשויה. בוא נראה אם היא מסוגלת לעמוד בכאב שהיא כה אוהבת לגרום לאחרים. אחרי הכל, למה לא לתת לה להנות מעבודת כפיה - היא הרי יצרה אותו בעצמה.

האמת היא, שאנדרו רצה שיכאב לה. הוא רצה שבמשך יומיים, בכל צעד שהיא תיקח, בכל פעם שהיא תתיישב - היא תרגיש שהוא היה שם, בין רגליה, בתוכה. והמחשבה הזו העלימה כליל את ייסורי המצפון האחרונים שנותרו בו, ודחפה אותו לזיין אותה אף יותר אגרסיבי.

ואז זה קרה - הוא אפילו לא ציפה שזה ירצה אותו עד כדי כך - בקול שקט ורגוע, באותה הבעת פנים קפואה עליה שמרה מהרגע שהוצמדה לרצפה, דיאנה אמרה -

"אנדרו, זה מספיק."

"תבקשי יפה."

"בבקשה… תפסיק."

בתגובה הוא תפס בלסתה התחתונה - כך שארבע מאצבעותיו נכנסו לתוך פיה - חדר אליה עוד מספר פעמים ואז שלף את עצמו מתוכה, כשהוא גומר על פלג גופה העליון.

אנדרו התיישב לאחור והסתכל עליה, בזמן שנשימתו חזרה אט-אט לקצב רגיל. דיאנה היתה פרושה על הרצפה, ערומה, כשזרעו מרוח על בטנה ושדיה, והמראה היוצא דופן הזה הזכיר לו מקרה אחר, בו תפקידיהם היו הפוכים.

'צדק פואטי, בייבי!'

בעודו קם על רגליו, הושיט את ידו לדיאנה והרים אותה למעלה. לאחר מכן לקח את ראש המקלחת בידו, והחל לשטוף את שניהם במים חמים. הם סיבנו זה את זו, דיברו על שטויות, התבדחו.

זו היתה סצנה מתוקה ונורמטיבית לכל דבר, אפילו לא הפריע לו שכאשר העביר את ידו על גבה ובטעות לחץ על מקום שנפגע בזמן האקט, היא נרתעה ממגעו בכאב. אולי רק הצמידים הסגולים שהחלו להיווצר סביב פרקי ידיה, גרמו לו לחוש טיפה של חרטה על הטיפול הגס שהעניק לה. אבל באמת, רק טיפה.

דיאנה שמה לב שהוא בוחן את ידיה, אך לא אמרה מילה. במקום לדבר, היא עטפה את צווארו בזרועותיה ונישקה אותו. בפעם הראשונה. לשונה שיחקה עם לשונו, שיניה נשכו מדי פעם את שפתו התחתונה, והיא חזרה לנשק אותו שוב, לאט ועמוק, בצורה כזו שטומנת בחובה הבטחה לדברים טובים יותר. כמה אירוני, הרהר אנדרו, שלפני הנשיקה הראשונה שלהם, היא כבר הספיקה להצליף בו, לעשות אותו ולהשתין עליו.

'והנה היא שוב אחרת. אני לא מכיר את הדיאנה הזאת…'

הוא לא ידע כמה זמן הם עמדו ככה והתנשקו כששדיה צמודים אל חזהו, אך מה שבטוח, זה שהאפקט הושג - החשק התעורר ועלה בו שוב.

"אנדרו..."

"כן?..."

פיה כמעט נגע באוזנו, וידה היתה בין רגליו, בזמן שלחשה לו -  

"תן לי לאנוס אותך..."

"אם אני אתן לך, זה כבר לא יהיה אונס." - ציין, גם הוא בלחישה.

"זה יהיה. אתה פשוט תסכים לכך."

ואז היא החלה לפרט לו, בטון נמוך, בזמן שהיא אוחזת את גבריותו בידה, את כל מה שרצתה לעשות. היא תיארה לו איך תקשור אותו ותשים לו משהו בפה, כדי שלא יוכל להתלונן. תיארה באיזו תנוחה היא תעמיד אותו, ואיך בהתחלה היא הולכת לחדור אליו באטיות… ואיך הכל הולך להסלים. ככל שהסיפור נמשך, כך הלך והשתנה סגנון דיבורה והפך להיות גס ובוטה. לחייו של אנדרו נצבעו באדום עז, כשהוא שמע מה היא רוצה להכניס לכל חור בגופו, כמה חזק היא תעשה את זה, כמה זמן היא לא תרשה לו לגמור… ובעיקר, כמה היא רוצה לשמוע אותו צועק.

"אני אתן לך." - ענה לאחר שתיקה קצרה - "אבל, דיאנה, בעדינות…"

"באותה עדינות שאתה עשית אותי?"

חיוך נפרש על פניו - "אהבת את זה?"

"אתה יודע שכן… עכשיו תבקש ממני יפה."

"בבקשה... תזייני אותי בעדינות."

"בייבי… אתה הכי סקסי כשאתה מתחנן."


דיאנה עמדה ליד החלון בחדר השינה ועישנה סיגריה, בזמן שאנדרו שכב על המיטה על גבו, ידיו שלובות תחת ראשו, ובהה בתקרה. זו היתה שעת ערב מאוחרת ושניהם היו תשושים מהתרחשויות היום, אחרי הכל אנדרו נכנס לכאן לפני הצהריים.  הוא לקח את הזמן כדי לעשות ספירת מלאי של מכאוביו - גבו ואחוריו שלא זכו עדיין להחלים מהסשן של אתמול וכבר היום השתפשפו אינסוף פעמים על הסדינים, שריריו שהתאמצו במשך כמה שעות טובות, ואזורים אחרים בגופו שהעדיף לא לחשוב עליהם.

הוא התקשה להאמין שהוא נתן לדיאנה לעולל לו את כל מה שרצתה. אמנם היה נחמד מצידה לבקש ממנו רשות לאנוס אותו, אך זה היה עדיין אונס… במיוחד כשהיא הופיעה עם אביזר שלדעתו של אנדרו היה גדול יותר מפין של גבר סטנדרטי.

דיאנה לא דיברה סתם ואכן עשתה את כל הדברים שאמרה, כולל לדחוף את זה לפה שלו בכזו תוקפנות שהוא כמעט נחנק (ואותה אף אחד לא הכריח). עם אזורים אחרים בגופו היא היתה יותר עדינה תחילה, אך מהרגע שהוא נהיה גמיש והחדירה אליו נהייתה קלה יותר, הרחמים שלה פסקו, ואנדרו חש את הדבר הזה יוצא ונכנס אל גופו בכזו עוצמה, שזה באמת הרגיש כאילו עובר עליו אונס, והוא ספק דרש ספק התחנן לדיאנה שתפסיק את ההתעללות הזו!

היא הפסיקה - היא לא מפלצת אחרי הכל - אבל רק אחרי שהכריחה אותו לגמור ללא שום מגע באיבר-מינו. לבסוף, בעודו עדיין קשור למיטה, התיישבה על פניו ורכבה על לשונו עד שגמרה בפיו, ורק אחרי שניקה אותה היטב, שיחררה את ידיו מהקשירה ההדוקה.

כן, זה היה ביזארי ואלים - אך מצד שני משחרר, מטהר אפילו…

אנדרו מצא בעצמו תחושות של שלווה וסיפוק, וזה הצחיק אותו - הרי התחושות האלו נבעו מסקס שיצטרך להחלים ממנו במשך כמה ימים.

דיאנה אמנם שמרה על פאסון, אך הוא חשד שהיא סובלת בדיוק כמוהו, שכן לאחר ששוחרר התנפל עליה ועשה לה דברים שהשתיקה יפה להם. אנדרו עבר דרך ארוכה, וסביר להניח שהיא שיערה בנפשה שלאחר ה'אונס' יבוא תגמול, אך לראות את הגבר הסקסי הזה - שפשוט מסרב להיכנע! - קשור למיטה, מזיע, נאנק לעיתים מעונג ולעיתים מכאב שהיא גורמת לו להרגיש… היה שווה את הכל.


לפתע נזכר בדבר מה והתיישב במיטה -

"תגידי, מאיפה הצלקת שיש לך על הלחי?"

"מאיזה גבר אדיב במיוחד, שהחליט לתת לי סטירה עם גב כף היד, וטען ששכח שיש לו טבעת. או שבעצם, הוא לא שכח, אך את זה לעולם לא נדע. היתה כמות אדירה של דם, והתוצאה - כזו קטנה."

"הלכת לבית חולים לתפור את זה?" - שאל אנדרו, מזועזע מעט מתשובתה.

"לא. הוא העדיף שזה ישאר כך." - פתאום היא פרצה בצחוק - "אתה רואה, יש אנשים יותר גרועים מג'ק. תגיד תודה שהוא לא לבש טבעות אתמול."

פניו של אנדרו התקדרו לשמע השם ג'ק. עד שהוא שכח את ליל אמש, למה היא מזכירה את זה והורסת לו את מצב הרוח. דיאנה שמה לב להבעת פניו ואמרה -

"אין צורך להתעצבן, ג'ק דווקא היה מאד מרוצה מהביצועים שלך... " - כשפתאום השתתקה.

"מה אמרת?" - הוא התרומם על רגליו וניגש אליה.

דממה.

"דיאנה, אני אשאל את זה רק פעם אחת - ג'ק שילם על אתמול?"

היא הסתובבה אליו, חיוך משונה מתעקל על שפתיה -

"הוא כל כך אהב את התמימות שלך, ששילם עשר אלף."

בתנועה אחת מהירה, ידו הימנית של אנדרו תפסה בגרונה, והצמידה אותה לקיר. עיניו ירו ניצוצות, אך דיאנה נותרה רגועה לנוכח ההתפרצות. היא אף לא ניסתה להשתחרר מאחיזת הצבת של ידו.

"שלחת אותי לשם בכוונה. ידעת מה ג'ק הולך לעשות איתי. ידעת עד כמה אני שונא את זה… ולמרות זאת, החלטת להעניש אותי במקום לשלם לי." - הוא התבטא לאט, כל מילה נדחפת החוצה מפיו.

"כמה חד אבחנה מצידך." - ירתה דיאנה באותה יהירות אופיינית לה.

"אם רצית להזדיין, למה פשוט לא הצעת לי, כמו בן אדם נורמלי?" - סינן בזעם.

"כי אני לא חברה שלך. אני לא מזמינה אותך אליי כשאני רוצה סקס, ואני לא כותבת לך הודעות בוקר טוב עם סמיילי. אני מחליטה על עונש ואתה בא כדי לקבל אותו. וזה היחסים הכי נורמליים שאי פעם יהיו לנו."

בתגובה אנדרו הידק את אחיזתו סביב צווארה, ואזר כל שביב של שליטה עצמית, כדי לא לרסק את קנה הנשימה שלה ברגע זה ממש.

למרות המחסור בחמצן דיאנה ניסתה לחייך, ובקושי רב אמרה -

"אל תהיה כל כך רגיש, בייבי, אחרת לא תשרוד בעסק הזה."

זרועו רעדה, כשהוא מעך לאט לאט את צווארה הדק בין אצבעותיו. וכשהיא עצמה את עיניה ושריריה נרפו, הוא פתח את ידו בבת אחת, ונתן לה לצנוח אל הרצפה. בזמן שדיאנה אחזה בגרונה, ודרך שיעול קדחתני ניסתה להכניס לריאותיה חמצן, אנדרו התבונן בה, והטירוף שהציף אותו רק לפני רגע, הלך והתפוגג.

הוא הרים את מבטו אל המראה הגדולה שעמדה בקצה השני של החדר והסתכל על השתקפותו - כן, הוא זיהה את המעטפת, אך לא את מה שמתחתיה. הרגע הוא כמעט חנק את דיאנה ועל מה, על זה שהיא בסך הכל רימתה אותו?

האמת שזה החמיא לו שלאורך כל הקשר ביניהם, דיאנה נחשפה כך מולו. היא לא התביישה להראות לו את כל מה שפגום ומעוות בנפשה, ואם הוא מחליט לשפוט אותה על כך בחומרה, אז כדאי שקודם יסתכל טוב טוב על עצמו. על מי הוא עובד בכלל, הרי הוא כבר לא צריך את העבודה הזו, הוא לא צריך למכור יותר את גופו, ויחד עם זאת הוא עדיין כאן - מכור לכסף קל וסקס אלים, מושחת כמעט עד היסוד. ואין השליטה שהוא מפעיל על לקוחותיו אלא בסך הכל אשליה. יצריו האפלים ביותר שולטים בו ולא להפך!

דיאנה נתנה לו גישה קלה לאכזריות והוא לקח את זה רחוק מדי... ועכשיו זה עומד בפיו ובגרונו ועוד שניה ממלא את ריאותיו והוא הולך לטבוע… לאבד את עצמו...

ואם הוא רוצה אי פעם למצוא את הדרך חזרה לבן אדם שהיה - עליו לעזוב מיד.


שנייה לפני שיצא מחדרה, אנדרו שקל להשתין על דיאנה, כמו שהיא עשתה לו, אך לבסוף החליט שהמעשה יהיה מתחת לכבודו. הוא ג'נטלמן אחרי הכל, ומשתין רק על בנות שמבקשות זאת ממנו.

הוא עזב ללא טיפת חרטה בליבו. אפולו מת - אנדרו חזר מהגלות.

לפני שנה. רביעי, 8 באוגוסט 2018, בשעה 16:42

* למי שרק נחשף - כדאי להתחיל מפרק #1,  הנמצא בתחתית הבלוג הזה.

** נובלת בדס"מ ב - 15 פרקים.

ואנחנו קרובים מדי אל הסוף הבלתי נמנע.

 

ג'ק

החדר עוצב בסגנון ויקטוריאני עתיק. קירותיו היו צבועים בצבע בורדו כהה, וצבע הכורסאות העשויות מקטיפה שעמדו בקצה, היה גוון אחד יותר בהיר. החלונות הגבוהים היו מוגפים על ידי ווילונות שחורים וכבדים, והחלל הואר רק על-ידי שני מנורות שולחן גבוהות שעמדו על שידה גדולה ושחורה ליד אחד הקירות.

בקצה השני של החדר עמדה מיטת קינג-סייז, גם היא בצבעי בורדו עמוק ובמרכז, על השטיח שנפרש מקיר לקיר ניצב אנדרו. הלקוח היה גבר חסון למראה, בשנות ה-30 המאוחרות לחייו, צבע עורו היה כהה יותר, ושיערו - שחור כפחם - הגיע עד כתפיו. הוא מזג לשתי כוסות מהבורבון שהחזיק בידו - לעצמו ולבחורה הצעירה שהייתה לצידו.

"מה השם?"

"אפולו."

הגבר סובב את ראשו, וסרק בעיניו את אנדרו, מכף רגל ועד ראש.

"אני ג'ק ולעלמה הצעירה כאן, נקרא דייזי."

דייזי לקחה לגימה מהבורבון ואז ניגשה לאנדרו, והורידה ממנו את הג'קט. היא הסתובבה לאט, מבטה מתרכז בעיקר בגופו, אך פעם אחת מבטיהם נפגשו והיא חייכה אליו חיוך ביישן כמעט. לאחר זמן קצר היא נעצרה מולו, והסתכלה על ג'ק, שהנהן בראשו. דייזי תפסה ברצועות הדקיקות של שמלתה השחורה והורידה אותן מכתפיה. השמלה צנחה ללא התנגדות לרצפה וגופה הערום נחשף לעיניו של אנדרו. פניה העידו שגילה הוא בין עשרים לשלושים, אך מתחת לצווארה היא נראתה כילדה בגיל ההתבגרות. שדיה היו זעירים, עם פטמות בצבע וורוד-חיוור, מותניה צרות, חסרות נשיות, ואף לא שיערה אחת על ערוותה. אפילו היציבה שלה, עם הכתפיים כפופות מעט קדימה, היתה ילדותית. אנדרו סרק את פניה - שפתיים עבות, אף ישר, עיניים כחולות וכל זה ממוסגר בשיער גלי ובהיר.

'לפחות פניה נאות.'

הוא עדיין היה עסוק בהתבוננות כששמע את ג'ק - "אפולו, לא משנה מה קורה, אתה לא זז."

עיניו עקבו אחרי דייזי, כשזו ניגשה לג'ק וקיבלה ממנו סכין כסופה, שאורכה היה כאורך כף ידה.

"בואי נראה אם הוא באמת אפולו מתחת לבגדים." - אמר ג'ק וקרץ לה.

'אוי שיט!' קצב פעימות ליבו של אנדרו הואץ למראה הסכין.

דייזי חזרה אליו במהרה, תפסה בקולר חולצתו, והעבירה את הסכין החדה דרך הבד הדק, עד שזו נקרעה לשניים ונשרה מכתפיו. לאחר מכן פתחה את חנות מכנסיו ומיקמה את הסכין מעל התפר שמחבר את שני חלקי המכנס. לפני שהסכין השחיתה את הבד היקר, דייזי נתנה מבט רציני לאנדרו, כאילו להזכיר לו, שעכשיו לא כדאי לזוז. אנדרו לא זז, אך מאד הצטער שדווקא היום החליט ללבוש את החליפה האהובה עליו - בצבע כחול כהה. אחרי החולצה והמכנס, רק פריט אחד נותר להוריד, והוא התפלל בליבו שלילדונת אין בעיות של רעידות ספונטניות בידיים.

דייזי התיישבה על ברכיה, קירבה את הסכין לרגלו השמאלית והחליקה את הלהב הקר, לאט, במעלה ירכו העירומה. אנדרו לא העז לקחת נשימות עמוקות וכשהסכין הגיעה לאזור הרך והפגיע הזה בירכו הפנימית, ליבו דפק כל כך מהר כאילו הוא מנסה לשבור את בית החזה ולהימלט. כשהיא הצמידה אליו את הצד החד של הלהב, היה נדמה לו - שהיא להוטה לחתוך אותו, לשפוך את דמו. עורו נסדק תוך שנייה, ותחושת כאב חדה ועוצמתית גרמה לאנדרו להירתע מהסכין שבידה ולהזיז את רגלו. "ממ..." - צליל מהוסה נפלט מפיו, והוא ראה חיוך קטן חולף על פניה. דייזי הוציאה את לשונה ואספה את טיפות הדם הזעירות שנזלו מהחתך אל פיה.

"אפולו…"  - אנדרו הרים את עיניו ומצא את ג'ק עומד מולו - "חשבתי שאמרתי לך לא לזוז."

ועם המילים האלו ידו הכבדה של ג'ק נחתה בחוזקה על לחיו השמאלית. תחושת החום שפשטה בפניו הפכה במהרה לצריבה כואבת, ואנדרו היה צריך להפעיל הרבה שליטה על ידיו שכרגע התהדקו לאגרופים ומאד רצו להחזיר טובה.

'אם יש טיפת צדק בעולם, אני עוד אפגוש את השמוק הזה בסמטה אפלה…'

בינתיים דייזי החלה לחתוך את תחתוניו - אנדרו קפא במקומו ונשימתו נעצרה עד הרגע שהסכין התרחקה מגופו.

"תראי לאפולו מה את יודעת לעשות." - אמר לה ג'ק ושוב התרחק לעבר כוס הבורבון שחיכתה לו על השידה.

שפתיה של דייזי עטפו את איבר מינו ולשונה החמה החלה לעשות תנועות סיבוביות סביב הקצה. בפעם הראשונה מאז דרכה רגלו בחדר הזה, אנדרו הרגיש הקלה, ועיניו נעצמו בזמן שדייזי ליקקה את איברו לכל אורכו ושוב ינקה אותו לפיה, מענגת אותו בדרכה העדינה והאטית. הכל היה יכול להיות נפלא, אילולא קולו של ג'ק שוב נשמע מאחורי גבו.

"תפוס אותה בשיער ותכניס אותו יותר עמוק."

אנדרו החליק את ידו ברכות לתוך שיערה ודחף את עצמו מעט קדימה.

"אמרתי - יותר עמוק."

אנדרו חזר על אותה התנועה, אך הפעם דייזי נחנקה על איברו והוא נסוג מעט לאחור.

"אל תדאג לה, דייזי אוהבת את מה שאני אוהב."

לפתע אנדרו חש רצועות של עור חולפות בקלילות על פני גבו - הוא הסתובב וראה שג'ק אוחז בידו פלוגר - סוג של שוט עם זנבות ארוכים, שהוא כבר פגש במספר סשנים בעברו.

ג'ק הניף את ידו והצליף בישבנו של אנדרו. אך זה לא כאב, להפך - תחושה חמימה התפשטה ממקום הפגיעה. אנדרו שוב דחף את עצמו לתוך פיה של דייזי עד שזו השתנקה ומיד הרגיש את הפלוגר נוחת על גבו בעוצמה, מלווה במילים - "ואל תעצור עד שאני אגיד לך."  

אנדרו הידק את אחיזתו בשערה וכל תנועה נוספת של מותניו, גרמה לאיברו להידחף לתוך גרונה... עד שדמעות החלו לזלוג על לחייה. עיניו צפו בה בזמן שעשה זאת, בהבעת פניה, והוא הופתע לגלות על עצמו דבר מה - הוא אהב את מה שראה, אהב אפילו את נהרות המסקרה הדקיקים שקישטו עכשיו את פניה. דמו המשיך לזרום למקום הכי חם בגופו, ועכשיו האדרנלין געש בעורקיו, ומנע ממנו להרגיש את הכאב הנושך של המכות האינטנסיביות שספג.


"מספיק!" - קולו של ג'ק החזיר את אנדרו למציאות, והוא שחרר מיד את שיערה ופיה של דייזי. היא נחתה על ישבנה, לרגליו, וניגבה בידה את הדמעות מלחייה.

"נהנית לראות אותה ככה?"

אנדרו לא ענה מספיק מהר ועל זה קיבל הצלפה.

"כן."

"לא שמעתי." - עוד הצלפה, יותר חזקה הפעם.

"כן!" - קרא אנדרו בקול רם וגרם לג'ק לצחוק.

"מצוין, העיקר שכולנו נהנים." - אמר ג'ק בחיוך רחב, והביא כוס עם בורבון לדייזי שעדיין ישבה על השטיח. בזמן שהיא סיימה לשתות את כל מה שהיה בכוס, אנדרו אמד את ג'ק במבט מהיר. גובהו היה כמעט כמו של אנדרו, ושריריו נראו מבעד לבגדיו. אנדרו הניח שבמקרה הצורך, הוא יוכל לגבור על הבחור הזה, אך כרגע אין מה לדאוג - אמנם הוא ודייזי היו ערומים, אך ג'ק נותר לבוש באופן מלא, אפילו כפתור לא נפתח בחולצתו.


"תעלי על המיטה ותעמדי על ארבע."

דייזי נענתה בצייתנות ונכנסה לתנוחה כך שכפות רגליה נגעו בקצה המיטה.

"תורידי את הראש." - הוסיף ג'ק - "יותר נמוך, שאפולו יוכל להעריך את הנוף."

ועוד פקודה, הפעם אליו - "תעשה לה רימג'וב, שיהיה לה קצת נעים. מגיע לה, לא?"

דייזי נותרה אילמת גם כשלשונו של אנדרו עברה ביסודיות על איבריה הפרטיים, אשר היו חשופים מולו. אם לחשוב על זה, הוא בקושי שמע אותה נושמת.

לא עבר זמן רב, וכצפוי פקודה נוספת נשמעה בחלל החדר.

"מספיק. תזיין אותה." - ג'ק עמד במרחק מה מהם, ידיו שלובות על חזהו, הפלוגר מתנדנד באחת מהן.

אנדרו בא לעשות בדיוק את זה, כששמע - "לא שם."

הוא הפנה מבט מופתע אל ג'ק - "אבל… לא הכנתי אותה לזה. היא לא מוכנה עדיין..."

השני התקרב אליו במהירות וסטר לו כל כך חזק, שראשו עף בכוח לצד.

"הרשיתי לך לדבר?"

אנדרו סובב את פניו באטיות, עד שעיניו ננעלו על אלו של ג'ק. הוא מילא את ריאותיו באוויר לאט ,מאד לאט, כדי להרגיע את הקול הקטן שלחש לו - 'עוד סטירה אחת, ואתה שובר לבן זונה את היד!'

אך ג'ק לא התרגש מהמבט הרצחני שאנדרו תקע בו, ואחרי זמן שנראה כמו נצח אנדרו היה הראשון להסיט את עיניו. הוא הסתובב שוב אל דייזי, שם על עצמו כמות נדיבה של רוק ונכנס אליה בכוח, בדיוק כמו שג'ק ציפה ממנו. צעקה נשמעה מכיוונה והוא נעצר מיד, אך זנבות השוט שפגעו בירכו, גרמו לו להמשיך.

אנדרו נכנס לקצב איטי בתקווה שזה משהו שיהיה 'נוח' לדייזי, אך במהרה חש את נוכחותו של ג'ק קרוב מאד אליו, וקול נמוך לחש באוזנו - "אני רוצה שתכאיב לה. אני רוצה לשמוע אותה צועקת."

אנדרו לא סובב אליו את פניו הפעם, עכשיו כשהוא כבר היה בפנים, והרגיש את הלחץ המענג על איבר מינו, לא נדרש הרבה כדי לשכנע אותו. הוא הידק את אחיזתו בדייזי ונכנס עמוק יותר לתוכה. ג'ק לא אמר יותר מילה - היתה לו דרך אפקטיבית יותר לתקשר את רצונותיו לנשלט שלו - הצלפה חזקה במיוחד סימנה לאנדרו להגביר את הקצב, וכשהיה מגביר אותו, עוצמת ההצלפות היתה עולה גם כן.

תחת זנבות השוט עורו הפך תחילה לוורוד ואז לאדום, אבל אנדרו לא הרגיש את הכאב, לא ברגע זה לפחות. הוא ידע טוב מאד שעוד כמה שעות זה יהיה גיהנום, אך עכשיו זה חירמן אותו, העצים את הרגישות שלו והוא רצה מזה עוד.

תחושת שיא התחילה להיבנות בבטנו, למרות שצעקותיה של דייזי עמדו באוזניו. ועכשיו הוא כבר לא היה צריך את הרמיזות של ג'ק - אצבעותיו חפרו עמוק במותניה, ואנדרו הגביר את מהירות החדירות לגופה, עד ששמע -

"תצא לפני שתגמור. היא יודעת מה לעשות."

הוא שלף את עצמו מתוכה, ודייזי הסתובבה והתיישבה תחתיו, כמו ילדה טובה, עיניה בוהות בו בציפייה, ופיה פתוח. אנדרו ידע בדיוק מה מצופה ממנו - מספר ליטופים מהירים וראשו נזרק לאחור, אנחה חנוקה נפלטה מבין שפתיו, ועיניו נעצמו מעוצמת האורגזמה שטלטלה את גופו.

כשפתח את עיניו והסתכל למטה, ראה שלא כיוון היטב - כפי שג'ק התכוון - וכמות מסוימת של זרעו עיטרה את שפתיה וסנטרה של דייזי.

"ל-מה אתה מחכה?" - שוב הקול של ג'ק חדר לאוזניו.

"מה?.."

"לכלכת את דייזי - עכשיו תנקה אותה. עם הלשון."

שני ברירות עמדו בפניו. האחת, זה להסתובב עכשיו לג'ק, כנראה לזכות בעוד סטירה, ורק אלוהים יודע באיזה מצב ג'ק היה יוצא מהחדר הזה… או אנדרו. השנייה היתה לעשות כפי שנאמר לו ולשנוא בכל ליבו את דיאנה על הפגישה הרומנטית שסידרה לו פה. אנדרו בחר באפשרות השנייה. הוא התיישב ליד דייזי, ובהיסוס רב נישק קלות את שפתיה, דייזי לעומת זאת, לא היססה - היא תפסה את פניו בשתי ידיה הקטנות ותקפה את פיו. לשונה ליטפה בשובבות את שלו ובלי לשים לב אפילו, הטיפות הסוררות שנתלו בשפתיה, נשאבו לתוך פיהם ואבדו לעד. הטעם היה דוחה, והפעולה עצמה הגעילה אותו - בחלומותיו הפרועים ביותר לא דמיין שאי פעם יעשה משהו כזה.

ידיה חיממו את לחיו שעדיין כאבה מהטיפול של ג'ק, ופיה היה רך ועדין.

'נחמה קטנה...' - הרהר אנדרו.

לשניה אחת, דייזי התנתקה כדי להסתכל בעיניו, כאילו יש משמעות לנשיקה הזו, ואז התחברה אליו שוב והם המשיכו להתנשק עד שהמילים - "זה מספיק." - הוכרזו בחלל החדר.

"תודה על שירותיך, אפולו. אתה יכול ללכת." - אבן ענקית נגולה מעל ליבו של אנדרו, אשר לרגע חשש שג'ק ירצה להמשיך לייסר את דייזי... ואותו.

נותר רק עניין אחד קטן - פריט הלבוש היחיד של אנדרו ששרד את הסכין היה הג'קט. למזלו לובי המלון בשתיים בלילה היה ריק מאדם - ובמונית, החליט לנקוט בטקטיקה נוקשה ביותר - כל פעם שהנהג רק העז לסובב את ראשו לכיוונו, אנדרו היה תוקע בו מבט מאיים ומסנן -

"יש לך בעיה?!"

לא, בעיה לא היתה. הנהג לא ראה שום צורך להתעסק עם בחור גדול, עצבני וערום ממותניו ומטה.


כשאנדרו נכנס הביתה באמצע הלילה, הוא לא הרגיש עייף מספיק כדי ללכת לישון. במקום זאת, הוא שם סרט בטלוויזיה והתיישב לצפות בו כמו שהוא, בג'קט בלבד. עיניו בהו במסך, אך הוא לא קלט אפילו תמונה אחת מהסרט, משום שראשו היה מלא בתמונות שהתרחשו לפני שעה קלה. שוב ושוב ראה בעיני רוחו, את דייזי יושבת תחתיו, נחנקת… דמעות זולגות מעיניה. הוא נזכר איך לקח אותה על המיטה, בכוח, צעקותיה ממלאות את חלל החדר.

אמנם ג'ק היה יוצרו הבלעדי של הסשן, אבל הוא - אנדרו - שאב מכך לא מעט הנאה.

'כמה מוזר' - חשב לעצמו - 'כל פעם, עוד חלק קטן בתוכי מת. עם כל לקוח נוסף, משהו בי מתפורר ונעלם.'

האם ככה דיאנה הפכה למה שהיא היום?.. האם פעם היא היתה בן אדם אחר?..

לפני שנה. שלישי, 7 באוגוסט 2018, בשעה 16:06

* למי שרק נחשף - כדאי להתחיל מפרק #1,  הנמצא בתחתית הבלוג הזה.

** נובלת בדס"מ ב - 15 פרקים. 

 

דיאנה

"את במשרד?"

"כן."

"אני מגיע."


בסביבות עשר בערב אנדרו ירד מהמונית ליד המתחם של מגדלי YOO. מזג האוויר של לילות מאי היה נעים ולא חם במיוחד. בדרכו לבניין עבר על פני שתי בנות שישבו על ספסל וחלקו בקבוק יין. הן דיברו בשקט, וכשעבר לידן צחקקו ונופפו לו. מי היה מאמין שיש אנשים בעולם הזה, שלא צריכים עכשיו להתמודד עם בן אדם נרקיסיסט, שחצן, סדיסט ועוד מילים כאלו ואחרות שאנדרו רצה לתאר בעזרתן את דיאנה.


כשפתח את הדלת, דיאנה ישבה ליד שולחן העבודה, עם גבה אליו. הדירה היתה חשוכה, רק מנורת הקריאה דלקה, ולאורה היא המשיכה לתקתק על מקלדת הלפטופ גם כששמעה אותו נכנס. רק כשאנדרו ניגש לשולחן ונעמד לצידה, היא הואילה בטובה להסתובב אליו ונשענה לאחור בכיסאה.

"חזרת." - אמרה לאחר שהוא עמד דקה ארוכה בדממה, מסתכל עליה מלמעלה.

"אכן. יש לי עבודה עדיין?"

"אתה עדיין רוצה אותה?"

"אני כאן, לא?"

עכשיו היה תורה של דיאנה לשתוק בזמן שהיא מהרהרת בתשובה הולמת.

"על הברכיים." - אמרה לבסוף.

רק הפעם השמונים שהוא שומע את המשפט הזה - קצת מקוריות דיאנה.

אנדרו לקח נשימה עמוקה, והתיישב על ברכיו מולה.

רגלה של דיאנה יצאה מהשסע העמוק בחצאית הארוכה שלבשה, ונכרכה סביב כתפו השמאלית, וכל מה שהפריד ביניהם היה אורכה של הירך שלה. גבה התכופף מעט ופניה היו כעת קרובים לפניו.

"אם אתה עובד אצלי, אז אתה הזונה שלי..." - כל מילה שיצאה מפיה, בוטאה באיטיות - "ולזונות שלי, אני עושה מה שאני רוצה."

"מה שעשית לי - זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה."

"אני מניחה שאתה מתכוון רק לחלק עם החגורה." - חיוך קטן חלף על שפתיה - "החלק השני היה מתנה."

פניו של אנדרו נותרו חתומות והוא לא טרח להגיב להתגרות הקטנה שלה. היתה לו תחושת בטן שהדיבור הזה היה בעצם הזמנה לאקט כלשהו.

דיאנה התקרבה אף יותר, עד שהאפים שלהם כמעט ונגעו - "בפעם הבאה, אני מצפה ממך שתיקח את העונש שלך כמו גבר."

זה היה לא שפוי שמישהו ידבר אליו כך, אך אנדרו לא זז ממקומו, אלא רק המשיך לבהות בעיניה.

'למה יש לה השפעה כזו עליי? אני שונא שהיא שולטת בי.'

אך זו לא היתה בדיוק האמת...

"עכשיו תפצה אותי על ההתנהגות שלך." - היא ישרה את גבה ושוב נשענה לאחור בכיסאה.


ידיו של אנדרו החליקו במעלה ירכיה, וקירבו את אגנה אל פניו. תחילה הוא נישק את תחתוניה, ושם לב שהם לחות - פעם, לפני שנהג לגמור לפי פקודה, הוא אהב את הריח שיש לאישה כשתשוקה שוטפת אותה, את הריח בין רגליה כשהיא נרטבת מהנשיקות שלו, מהמגע שלו. עכשיו כשפניו היו צמודות לאותו המקום, הוא חש את ההתרגשות מתפשטת בבטנו התחתונה. אנדרו משך את תחתוניה למטה - ללא שום התנגדות מצידה של דיאנה - ובלי גינונים מיותרים פיסק את ירכיה. לאט לאט, נישק לכל אורך שפתיה החיצוניות, ומדי פעם ינק אותן קלות. קצה לשונו שרטטה את צורת איבר-מינה, הפרידה בעדינות את פיסות העור החיצוניות והגיעה אל השפתיים הקטנות - הפנימיות. הוא ליקק אותן במהירה ונעצר על הדגדגן - במשך זמן מה הניע אותו מצד לצד, עוטף את כולו בנשיקה רטובה ושוב משחרר וחוזר לשחק בשפתיה. קצב נשימתה של דיאנה השתנה, הוא יכל לשמוע את זה, אך לא שום דבר אחר - היא לא תגרום לו לנחת שבשמיעת האנחות שלה. לרגע הפך לאגרסיבי והחדיר באחת את לשונו עמוק לתוכה - מרגיש את הטעם של הנוזל שיוצא ממנה בנדיבות.

'היא אוהבת את זה...' - מספר טיפות החליקו על סנטרו. פניו של אנדרו התלהטו והוא לא ידע אם הגורם לכך זה החום הכבד שנפלט מבין ירכיה, או שמא זה בגלל הדבר שכל רגע מאיים לקרוע את מכנסיו.

הוא הוציא את לשונו באטיות וללא ניתוק מגע, עלה לכיוון הדגדגן וינק אותו לפיו. עכשיו כשזה היה כלוא בין שפתיו, הוא הניח עליו לשון מלאה וליקק אותו. דיאנה זזה מעט, והוא תפס חזק במותניה וקיבע אותה במקומה, כשהוא ממשיך להתעלל בה ברכות, לשונו מגרה ומשחקת ולא מניחה לה לרגע.


אנדרו רצה שהיא תגמור. חזק. רצה להרגיש את רגליה מתחילות לרעוד, רצה לשמוע אותה נאנחת, רצה שידיה יתפסו בראשו ויצמידו אותו חזק אליה עד שבקושי יוכל לקחת נשימה. בראשו כבר ראה את עצמו מכופף אותה על השולחן, כשידו הימנית על עורפה - מצמידה את לחיה אל משטח העץ הגס - וידו השמאלית מעיפה את חצאיתה מהדרך. הוא דמיין איך הוא מעמיד את איברו בפתחו של אותו מקום בו הוא משקיע כל כך עכשיו... איך החום והרטיבות שלה עוטפים לו את הזין, ואיך התנועות הארוכות בתוך גופה מביאות אותו לשיא, וסוחטות ממנו הכל, עד הטיפה האחרונה.

הלחץ במפשעתו היה אדיר - נדמה היה לו שהנה כל רגע התפרים שם נפרמים וזקפתו פורצת החוצה בגאווה.

ובדיוק כשתשוקתו התגברה, אנדרו חש את חום גופה מתרחק, ורוח קרירה עטפה את פניו לפתע. גלגלי כיסאה נסעו לאחור, ודיאנה שיכלה את רגליה מול פניו.

"זה מספיק. סלחתי לך. אתה יכול ללכת."  - קולה היה קר כמו הקרח שבוורידיה. אנדרו הסתכל למטה, על הבליטה במכנסיו ולא האמין למשמע אוזניו.

כמה גוונים יש לאישה הזאת… למה היא נהנית כל כך להתאכזר אליו?

הוא קם על רגליו וניגש אל שולחן הזכוכית העגול עליו עמדו מספר בקבוקי אלכוהול וכוסות. אנדרו החל לעבור על הבקבוקים בכזו אלימות, שדיאנה נחרדה לרגע שהוא עוד יעיף אותם על הרצפה. לבסוף הוא הרים בקבוק עשוי זכוכית כהה עם תווית שאמרה - Glenfiddich Single Malt Scotch Whisky 50 Year Old - ופנה לעבר הדלת.

"אנדרו," - דיאנה קמה על רגליה - "זה וויסקי בשווי 18 אלף דולר, וחוץ מזה זו היתה מתנה."

"אז אולי אני אחזיר לך את הבקבוק כשאסיים." - אמר בחיוך והתכוון לצאת, כשפתאום הסתובב אליה שוב - "ומעכשיו, אני רוצה יותר לקוחות כמו בֶל."


לאט אבל בטוח חייו של אנדרו חזרו לשגרה הייחודית שלהם - הודעה קצרה, פגישה עם לקוח, קופידון עם מעטפה, שלושה ימי חופש וחוזר חלילה. דיאנה לא קראה לו בינתיים להתארח במשרד ובכנות הוא העדיף כך. לפחות היא נענתה לבקשתו, וכעת הרבה מלקוחותיו זכו לראות את הצד הסדיסטי המתפתח שבו.

לפני שנה. שני, 6 באוגוסט 2018, בשעה 11:07

* למי שרק נחשף - כדאי להתחיל מפרק #1,  הנמצא בתחתית הבלוג הזה.

** נובלת בדס"מ ב - 15 פרקים. 

*** עוד קצת חיפוש עצמי...

 

אפרודיטה

במשך 23 לילות אנדרו לא חזר לחדרו בהוסטל לפני ארבע בבוקר. איתן ורוני היו להוטים להעיר את "האנדרו שהכירו פעם", ועקב כך, הם כבר הספיקו לבקר בפול-מון, הלף-מון, רבע-מון (אם היה כזה) ובעצם בכל פאב ומסיבה בהם ניתן היה לצרוך אלכוהול, לעתים סמים, ואולי אפילו לחזור עם מישהי הביתה.

אט אט אנדרו החל להשיל מעליו את כל מה שקרה בארץ. זיכרונות על המלון שלו, על אולימפוס, על דיאנה, דהו לחלוטין ונשרו, נערמים בפינה חשוכה כלשהי בראשו.


ערב אחד, כששלושתם התפרצו בצעקות ללובי של ההוסטל בו גרו, על הספות ישבה בחורה אחת בלבד. כמות הרעש שעשו, גרמה לה להסתובב לכיוונם, ולאנדרו - לקפוא במקום. היא קמה ממקומה, וכשהיא גוררת את הטרולי שלה אחריה, התקרבה לחבורה השמחה.

"אנדרו! אני לא מאמינה שאני פוגשת אותך כאן!" - אמרה בחיוך רחב, ועטפה אותו בחיבוק.

"לא מאמינה, הא?" - סינן אנדרו לתוך שיערה.

רוני ואיתן בהו בפליאה באישה החייכנית, שלבשה שמלת קיץ קלילה ללא חזייה מתחתיה.

לאחר שתיקה קצרה ומביכה, איתן היה הראשון לדבר - "אנדרו, לא תציג לנו את החברה שלך?"

"כן. איתן, רוני, תכירו את, אממ את..." -  הסתבר שהוא לא ידע את השם האמיתי של אפרודיטה.

"שירה." - אמרה דיטי והגישה את ידה ללחיצה - "פעם עבדתי במלון של אנדרו, והאמת שזה קצת מעליב שהוא לא זוכר את שמי."

"מה את עושה כאן, שירה?" - חיוכו המאולץ של אנדרו היה כה גרוטסקי, ששירה אפילו נבהלה לרגע.

"המנהלת שלי החליטה לתת לי שבועיים חופש ואמרה שאני פשוט חייבת לטוס לתאילנד, וללון בהוסטל הזה. למעשה, הגעתי לכאן רק לפני זמן קצר." - אנדרו לא פספס את הקריצה הלא דיסקרטית בכלל שהיא שלחה לו.

הוא עמד דומם בזמן ששלושת האנשים סביבו פטפטו. ברור היה לו ששירה נמצאת כאן בשליחות, רק שהוא לא יכל להחליט אם זה מפחיד אותו עד כמה דיאנה תרחיק לכת כדי לאתר אותו, או מחמיא לו…

"טוב," - אמר לאחר מספר דקות - "אני הולך לישון."

"ביי, נתראה מחר." - נופפה לו שירה, בזמן ששני חבריו בקושי שמו לב לזה שהוא נעלם.


ומשלושה הם הפכו לארבעה.

שירה התבררה להיות כפרועה למדי ואף פעם לא אמרה 'לא' לדרינק או לג'וינט. הם המשיכו לפקוד כל מסיבה שהתרחשה באי, ולחזור לפנות בוקר להוסטל - איש איש לחדרו. כל לילה כזה, אנדרו שקל להזמין את שירה להתארח בחדרו, ולא משום שהיא מהבנות היותר יפות שהוא פגש בחייו, אלא משום שמהרגע שהיא הופיעה מול עיניו, הוא נזכר שיש סוג אחר של סקס, ואם להיות כנה עם עצמו, זה היה חסר לו.

כעבור שבוע, לאחר ארוחת בוקר, כשכולם עלו לחדרים להתארגן כדי ללכת לחוף, שירה הופיעה בדלתו של אנדרו בביקיני מינימליסטי.

"תגיד לי, יש לך בעיה?" - שאלה בעלבון מעושה, כשפתח לה.

"יש לי כמה מהן, לאיזו בדיוק את מתכוונת?"

"אני לא מספיק מושכת בעיניך?"

"מושכת מאד אפילו."

"אז למה אתה מחכה?"

"שתבואי לבד." - הוא תפס בידה, משך לתוך החדר, וטרק את הדלת.

שירה, הסתבר, היתה מכורה לכאב, וביקשה מאנדרו לעשות לה כאלו דברים, שהוא כמעט ושמח לפרוק עליה את זעמו - על אף היותה הבחורה הלא נכונה - ולעיתים אפילו חשש לשבור אותה, לרסק את גופה הארוך והיפה תחת ידיו הגסות.

 

לאחר מספר שעות, הם שכבו במיטה, כשאנדרו מחזיק אותה קרוב אליו, וציפורניה מטיילות על שרירי זרועו.

"רציתי לעשות את זה מהרגע שראיתי אותך." - לחשה לו לאחר זמן מה שבילו בדממה.

"אה כן, כמעט ושכחתי שאת זאת שהבאת את דיאנה אל חיי."

"עוד לא מאוחר מדי להודות לי." - חייכה ונישקה קלות את שפתיו.

"לא יודע אם להודות לך או לחנוק אותך."

שירה צחקקה ואז שאלה - "אנדרו, אולי תחזור איתי?"

"לארץ?"

"גם…"

"אם את מתכוונת ל'אולימפוס', אז לא עניתי לדיאנה כבר חודש. אני בספק שיש לי לאן לחזור."

"ומה אם אני אגיד לך, שאתה טועה ובגדול?!"

לאנדרו לא היה ברור מדוע שירה החליטה לחשוף בפניו מידע מסווג ביותר. בשבועיים הראשונים להיעלמותו דיאנה רתחה מזעם. לא רק שכל הלקוחות שציפו לו, ביטלו את הזמנתם, הם גם לא הסכימו לשום תחליף. דרשו אותו ורק אותו. שירה אף הגדילה ראש וקראה לו סחורה מבוקשת - כאילו המילים האלו היו אמורות להחמיא לו.

ברגע נדיר של גילוי רגשות, דיאנה קראה לשירה אליה וסיפרה לה שהיא יודעת איפה אנדרו נמצא - מסתבר שאחד מחבריו תייג אותו בפייסבוק, כשהוא ספציפית ביקש שזה לא יעשה - ושהיא שולחת אותה לתאילנד להחזיר אותו. היא התוודתה בפניה שהיא מתגעגעת אליו.

להודעות הסרקסטיות והמצחיקות שלו, לאיך שהוא מתעצבן כשלא אכפת לה מדעתו... לאיך שהעור שלו מרגיש תחת אצבעותיה. אפילו לשריון הרגשי שהוא עוטה על עצמו, ושבעצם - כך היא אמרה - היא אפילו לא יודעת מה מסתתר מתחתיו, אבל היא היתה רוצה לדעת…

ובאמת - דיאנה לא חושבת שהוא צריך לקחת את עניין הבדס"מ כל-כך ברצינות, זה הרי בסך הכל משחק. אנדרו ישב והקשיב, והמילים ששמע החלו, לאט ובזהירות, להמיס את שכבת הקרח שעטפה את ליבו.


באותו הלילה, ראה חלום - הוא שוב היה נתון באזיקים באותו חדר מינימליסטי, אך הפעם לא דיאנה התעמרה בו, אלא אפרודיטה. היא היתה שונה מאיך שהיא נראית - שערה שחור, חלק והבעת פניה קרה, מתנשאת. מכותיה היו אכזריות וגרמו לו לצעוק מכאב שורף ובלתי נסבל. להפצרות שלו לא היתה שום משמעות בעיניה... היא אף צחקה בקול כשהתחנן אליה שתפסיק. והדברים שהיא אמרה לו, לא היו סקסיים, אלא מבזים ופוגעים.

אך החלום לא נגמר כאן, ואנדרו המשיך לחוות את אותו היום כשפתח את הדלת ושם ניצבה דיאנה… דיאנה אחרת. שיערה כצבע דבש ופניה שופעים חיוכים וחיבה. היא טיפלה בפצעיו, ליטפה ברכות את שיערו ושפתיה התקרבו לשלו כשהיא לחשה -

"זה רק משחק, בייבי. אז מה אתה אומר… אולי תחזור אליי?"

לפני שנה. ראשון, 5 באוגוסט 2018, בשעה 22:10

* למי שרק נחשף - כדאי להתחיל מפרק #1,  הנמצא בתחתית הבלוג הזה.

** נובלת בדס"מ ב - 15 פרקים. 

 

איתן

אנדרו הביט על עצמו במראה התלויה על דלת הארון - פניו חיוורות, עיגולים כחולים כהים מתחת לעיניו. הוא נראה כמו בן-אדם חולה שלא ישן כל הלילה - בעצם זה לא היה רחוק מהאמת. אחרי שחזר מדיאנה אתמול, כל שעשה היה לשכב במיטה על הבטן כשהוא משתדל לא לזוז - מתעורר ונרדם לסירוגין. גופו כאב ובער כאילו חלה בקדחת, לא היה בכוחו לקום לאכול, או אפילו לקחת לעצמו כוס מים כדי לשטוף את גרונו הצחיח.

מחשבותיו נדדו לדברים אחרים, הוריו ,משפחתו, הילדות ,השירות הצבאי בנח"ל. כל זיכרון על חוויות טובות שהיו לו בחיים היה מבורך ברגעים אלו. הוא ניסה להיזכר בספרים שאהב לקרוא בזמנים מאתגרים, אבל לקרוא אותם באמת הוא לא יכל - בשביל זה היה צריך לפתוח אפליקציית קינדל בטלפון, אך שם על המסך חיכתה לו הודעה שלא רצה לראות. הוא שמע אותה מגיעה ישר כשחזר לדירתו. כמובן, יכול להיות שההודעה הייתה ממישהו אחר, אולי זאת סתם פרסומת, אך לא - אין מה לשקר לעצמך - רק בת אדם אחת שלחה לו הודעות בכמה חודשים האחרונים.

אנדרו לקח נשימה עמוקה, אזר אומץ והסתובב כדי לראות במראה את גופו מאחור.

"אוי שיט…"

לא פלא שהוא הרגיש נורא - רוב חלקו האחורי היה מכוסה בחבורות סגולות ואדומות, ואף במספר מקומות העור נבקע ודמו נקרש ברצועות דקות בתוך הפצעים.

'למה היא עשתה את זה?'

התשובה היתה פשוטה - היא קוראת לזה עונש על אי ציות לכללים שלה, על התנהגות בלתי הולמת ללקוח. אבל מה עם התנהגות בלתי הולמת של לקוח כלפיי אנדרו? בעצם, האם זה בכלל משנה מה אנדרו עשה… או לא עשה?

האמת שהסיבה למעשיה היתה הרבה יותר פשוטה - דיאנה אוהבת לגרום לסבל, ואז לפצות עליו בעונג...

רק הזיכרון של התחושה הזאת - אצבעותיה נעות בתוכו - גרם לצמרמורת לעבור לאורך גופו המותש. הוא נשם עמוקות ונצמד למראה הקרה בניסיון לקרר את עצמו מעט.


לאחר מספר שעות, כשקרני השמש חדרו לתוך דירתו דרך החורים שבין התריסים המוגפים, אנדרו שוב קם ממיטתו ומיד התיישב חזרה אחרי שסחרחורת חזקה כמעט והפילה אותו מרגליו. הוא ניסה לחשוב בהגיון - גופו מיובש וקודח מחום, אם לא יטפל בעצמו עכשיו, בעוד חודש בעל הדירה עלול למצוא כאן את גוויתו הקרה. אנדרו קם בזהירות והלך למקלחת, פתח את הברז, והתחיל לשתות את המים הקרים.

אחר-כך נכנס למקלחון ודפק צרחה כשהזרם הקפוא פגע בעורו. טוב שהוא גר בשכונה, שהשכנים בה לא מתרגשים מצרחות, אחרת היה לו קצת קשה להסביר למשטרה ,איך ומדוע גבר חסון כמוהו נפל קורבן להתעללות בידי בחורה קטנטונת, חמושה בחגורת מכנסיו בלבד.

כשחזר לחדר השינה, הרים את הטלפון מהשידה כדי להזמין לעצמו משהו לאכול, וראה את ההודעה -

"תשטוף את עצמך עם סבון אנטי בקטריאלי ואל תשכח שיש לקוח שמצפה לך בעוד יומיים."

לרגע אחד, אנדרו רצה לצלצל אליה, לשטוף אותה בקללות ואז להעיף את הטלפון לתוך הקיר - אך רעב ועייפות מנעו בעדו. הוא סילק את ההודעה מהמסך והחליט שעכשיו הוא רוצה המבורגר יותר מאשר לחנוק את דיאנה. את זה הוא יכול לעשות גם אחר כך.

בשעות הערב המאוחרות פעמון הדלת העיר אותו משינה טרופה ומלאה בחלומות רעים. כשהלך לדלת, מכוסה בשמיכה בלבד, הרגיש כאילו הוא מפלס את דרכו בתוך ענן סמיך של עשן. בפתח עמדה בחורה, שאנדרו לא קלט ממנה כלום, חוץ משיער בהיר ושמלה ארוכה ופרחונית.

"מי את?"

"היי אנדרו, קוראים לי דיטי, זאת אומרת זה הכינוי שלי... לא משנה, דיאנה שלחה אותי..." - היא התחילה לומר, אבל מהר מאוד קלטה את מצבו ובמקום להמשיך לקשקש פשוט נכנסה פנימה. הדבר הבא שזכר היה שדיטי תופסת אותו במרפק וגוררת חזרה למיטה. אנדרו ניסה להתנגד, לשאול מי היא ומה היא רוצה ממנו, אך הבחורה משכה ממנו את השמיכה והכריחה אותו לשכב חזרה על הבטן.

"דיאנה צדקה - או שאתה לא יודע איך לדאוג לעצמך אחרי סשן או שאתה דביל. "

"אה, מה את עושה!" - הוא הרגיש מחט חודרת לתוך ירכו וניסה להעיף אותה עם היד.

"אל תזוז - זה יעזור לך."

ההקלה היתה כמעט מיידית - הוא עדיין בער מחום, עורו עדיין היה פצוע, אך זה לא הטריד אותו יותר, התחושות האלו עברו לרקע התודעה. קצב פעימות ליבו ירד, ונשימתו נהייתה קלה. אנדרו סובב את ראשו לכיוון המצילה המפתיעה שלו - "מה זה היה, הרואין?"

"היית מת. זה משהו קצת יותר חוקי." - אמרה דיטי בצחוק ונעלמה אל תוך המטבח הקטן. כעבור מספר דקות חזרה עם כוס מים, סיר מעלה אדים ומגבת.

"קח כדור." - כוס מים וקפסולה צהובה נדחפו לפניו.

היא פתחה מעט את החלון החורק והדליקה את מנורת הקריאה הקטנה שעמדה ליד המיטה, מה שגרם לאנדרו לעצום את עיניו מיד. את כל היממה האחרונה בילה בחשכה, ועיניו לא היו רגילות אפילו לאור כה חלש. הוא לא ניסה יותר לדבר וגם לא היה אכפת לו שהוא שוכב ערום על המיטה ובחורה זרה שוטפת אותו בעזרת מגבת לחה. דיטי העבירה את הבד החם על גבו וישבנו בעדינות, משתדלת לא ללחוץ או להכאיב בטעות. לאחר מכן אצבעותיה טיילו על האזורים הפגועים, ומרחו אותם ביסודיות במשחה שהקלה אף יותר על הצריבה הנוראית. הזמן נמתח עד אינסוף ואנדרו כמעט נרדם עם הפנים קבורות בתוך הכרית.

"אכלת משהו?" - שאלה דיטי בשקט.

"המבורגר. והקאתי אותו אחר כך. לא בא לי כלום... דיאנה שלחה אותך? את הרופאה הפרטית שלה?"

"לא אנדרו, אני עובדת 'באולימפוס'."

"עובדת... כמוני?"

"כן אני כמוך - אלה, אפרודיטה."

הוא ניסה לאמץ את מוחו ולהיזכר מה שמע על אפרודיטה בעבר אבל רק הפרצוף הצנום של הלקוחה, אחת מאלה שהיו עם הֶאֵדִס, עלה מול עיניו. אך היא הייתה זיוף. מבלי לראות את הבחורה שישבה לידו, רק לשמוע את קולה ולחוש את מגע ידיה, הוא ידע - זאת היא האפרודיטה האמיתית.

"היית מעדיף רופאה?"

"לא… ממש לא." - להפתעתו הוא שמח שהיא כמוהו... רק מישהו מ'אולימפוס' יבין את מצבו עכשיו.

"שתדע לך, אין אל ב'אולימפוס' שלא קיבל עונש מדיאנה, אבל יחסית לפעם ראשונה היא… לא ריחמה עליך במיוחד."

"לא ריחמה?" - הוא גיחך - "לא ידעתי שסדיסטים מרגישים רחמים."

"כן, היא סדיסטית ועוד איך," - הסכימה אפרודיטה בקול רגוע - "אך היא לא רק זה. מעטים מכירים אותה באמת. מאחורי הדמות של המיסטרס, דיאנה מאוד מורכבת ורגישה. כל העניין עם העונשים - זה פשוט הקטע שלה. היא מענישה אותנו ונהנית מזה, אך שים לב, כולנו עדיין עובדים אצלה."

"אבל למה, בגלל הכסף?!"

"כסף זה חלק מהעניין, אין ספק, אבל יש גם משהו ממכר בעבודה הזו. לפעמים בן אדם לא יודע מה הוא אוהב, עד שהוא מתנסה בזה. אפשר לומר שדיאנה מכריחה אותנו לגלות את היצרים שלנו ואז… האם עונש, הוא באמת עונש?..."

אנדרו ניסה להתרומם ולהסתובב כדי להסתכל בעיניה של דיטי, כשהוא מבהיר לה שמבחינתו כאב והשפלה זה אכן עונש, אך היא הניחה את ידה על עורפו ודחפה אותו קלות חזרה לתוך הכרית.

"אל תזוז… ומספיק לקשקש - עדיף שתרדם עכשיו."  

תחושת עייפות איימה להכריע אותו ועיניו נעצמו בכבדות. שנייה אחת לפני שצלל אל תוך העלטה, הרגיש את ידה מלטפת את שיערו ושמע אותה אומרת - "דיאנה היא בן אדם לא קל לעיכול. אתה צריך להחליט אם אתה רוצה לעכל אותה או לא…"


בבוקר הוא הרגיש משמעותית יותר טוב, החום ירד והמשחה שאפרודיטה מרחה עליו עשתה את העבודה. ליד מיטתו הוא מצא קופסת כדורים, שפופרת של אותה משחת קסם ופתק, המצווה עליו להקפיד למרוח אותה כל יום עד שהפצעים ירפאו לגמרי. במהלך אותו היום אנדרו לא יצא מביתו, גם כי לא רצה לראות איש וגם כי לשים בגדים על עורו המגורה עדיין הרגיש כעינוי. את הזמן העביר בצפיית סרטים וגלישה באינטרנט, עד שלקראת הצהריים שוב הגיעה הודעה -

"תשלח לי תמונה של הגב שלך. ורציתי להזכיר, שיש לך פגישה מחר."

"בת זונה!"

אנדרו לא ציפה שהצעקה בפועל תיפלט מפיו, אך הפרת שלוותו, היה משהו שדיאנה הצטיינה בו.

הוא קפץ מהמיטה והחל להתהלך מקצה לקצה בדירה הקטנה, כמו איזו חיה בכלוב, ידיו התהדקו לאגרופים, ורגליו בעטו בכל דבר ששכב על הרצפה.

'מה היא חושבת לעצמה?! שאני אשלח לה תמונות שתוכל לאונן עליהם? שפאקינג תדמיין!'

כאשר סוף סוף נרגע והתיישב, הכאב הפתאומי מפעולה כה בסיסית - כבר לא חזק, אך עדיין מציק - סופית שכנע אותו שהדבר שהכי נכון לעשות כרגע, זה פשוט להתעלם מההודעה. בעצם ,עדיף להתעלם מהקיום של דיאנה בכלל. מבחינתו, שתסתדר בלעדיו, שתשלח מישהו אחר. גם הוא יכול להעניש אותה - להעניש אותה בשתיקתו.

אין לו כוח לזה יותר - לנוזלים של אחרים נמרחים עליו, לידיים זרות נוגעות בו, ללקוחות הסוטים שגופו מותר להם, ל'אולימפוס', לדיאנה.

אין. לי. כוח. לחרא הזה!!!! - זה מה שאנדרו רצה לצרוח במלוא גרונו, אך במקום זאת הוא מזג לעצמו מנת וויסקי ושתה אותה בלגימה אחת. ואז מזג עוד אחת.


בערב הוא עמד עם סיגריה ליד החלון במטבח ובהה במבט לא מפוקס על הרחוב. ליד המועדון המפוקפק שבצומת, הצטופפה קבוצת צעירים, שאת צעקותיהם ניתן היה לשמוע למרחקים. מידי פעם מכונית עברה מתחת לבניין, ומוזיקה מזרחית בפול-ווליום החרישה את אוזניו. רעש העיר ואורות הלילה גרמו למחשבותיו לנדוד לפאב ההוא לא הרחק מכאן, איפה שפגש את דיאנה לראשונה.

מה אם לעולם לא היה מדבר איתה?

מה אם בסוף לא היה מסכים להפוך לזונה עם התמחות בבדס"מ?

אולי בכל זאת היה עוזב לחו"ל ומנסה את מזלו שם? או שאולי כבר היה הומלס...

ברור לו, שראשו היה מעל המים הודות לכסף שהרוויח ב'אולימפוס'. אומנם הוא עדיין התגורר בדירה המגעילה הזאת, אבל היה לו מספיק לצרכים בסיסיים, אפילו חסכון קטן, והכי חשוב - בואו לא נשכח - הוא כבר החזיר את הכסף שהיה חייב לחבריו ובני משפחתו. אפילו החוב לבנק קטן ברבע.

אך האם כל היתרונות הכלכליים, כל הפינוקים שקיבל - היו שווים את החור השחור שנפער בליבו, וששאב פנימה את הרוגע והכבוד העצמי שפעם היו לו?

אולי הגיע הזמן לסיים עם ההפקרות ולחזור להיות אזרח מן השורה? משכורת של 10 אלף, 14 ימי חופש בשנה, משחקי כדורגל, טיולים בשבתות, והעיקר - סקס מיסיונרי עם בנות שיכולות להנות גם בלי לראות אותו סובל.

אנדרו סיים את הסיגריה וחזר למיטה.


"יאללה, אנדרו, לא ראיתי אותך ארבעה חודשים ועכשיו אני בתל-אביב. תוציא ת'תחת שלך מהבית ובוא לדיקסי, או שאני אבוא להוציא אותך בכוח!"

איתן היה אחד מהחברים הוותיקים והנאמנים שלו ובהחלט היה מסוגל לממש את איומיו, במיוחד שהתברר שאמו המודאגת של אנדרו סיפקה לחברו את הכתובת החדשה שלו וביקשה לנסוע לברר מה קרה לבנה האבוד בעיר הגדולה. לולא אנדרו היה כל כך עסוק בעבודתו ב'אולימפוס' ויחסיו הדפוקים עם דיאנה, היה כבר מזמן מבין שעליו להרגיע את אימו ולספק לה תשובות כלשהן, אפילו שקריות. אחרת זה מה שיקרה - איתן יגיע. מובן שהוא תמיד היה שמח לפגוש את חברו, פשוט עכשיו זה לא הזמן המתאים לחברים.

"טוב, אני אהיה שם עוד שעה." - נכנע לבסוף.

בשעה שתיים בצהריים מסעדת דיקסי הייתה מלאה באנשים. אנדרו ואיתן קיבלו שולחן בפינה, הרחק מההמולה. האוכל הזכיר לאנדרו עבר נושן, כשהם גרו ביחד בדירה קטנה בשנקין ואיתן עזר לו להרים את המלון לרגליו. אחר כך איתן בחר בדרך הבטוחה - לימודים באוניברסיטה, קריירה בהיי-טק, יחסים נורמטיביים עם מישהי שהכיר בעבודה - וכל זה בפתח תקווה, הרחק מהפיתויים של תל אביב.

"אני יכול להבין למה לא דיברת איתי לפני שהחזרת ת'כסף, אבל למה גם אחרי אתה עדיין לא מתקשר? כבר כמה חודשים - ואף לא שיחה אחת. מקווה שזה לא בגלל החוב, מבחינתי הכל עבר ונגמר. חוץ מזה, הבנתי שאתה מתאושש כלכלית."

"סוג של…" - מלמל אנדרו, מייחל בליבו שאיתן יעזוב את הנושא, אך כמובן שהשאלה הצפויה לא איחרה להגיע.

"אתה כבר מצליח לסגור את החובות, נכון? דרך אגב, איפה מצאת עבודה?"

"באיזו חברת פרסום בתור יועץ, אבל זה כבר לא רלוונטי, סיימתי לעבוד שם." - אנדרו היה קצת מופתע מהמשפט שנפלט לו. האם הוא ברצינות שוקל לפרוש?

"באמת? אם אין לך עבודה, למה שלא תבוא איתי ועם רוני לתאילנד?! אנחנו טסים מחר לחודשיים. זוכר את אריק, הוא ואישתו פתחו הוסטל בקו-פנגן לפני מספר חודשים. דיברתי איתו והוא אמר שיש לו חדרים בשבילנו בגרושים."

"לא יודע..." - היסס אנדרו - "לא, אני לא יכול לעזוב ככה סתם. יש לי… יש לי כל מיני - "

"יש לך כל מיני מה?! יש לך חברה?"

"לא." "והחוב תחת שליטה, נכון?"

"כן, אבל - "

"אין אבל, אין לך שום סיבה לא לבוא. אתה גבר בן 29 בלי מחויבות, והרגע סידרתי לך חופשה בכלום כסף. אם חודשיים נראה לך ארוך מדי, אז תבוא רק לחודש."

אנדרו לגם מהבירה שלו, מחשבות מתרוצצות במוחו. פתאום לדמיין טיול בחו"ל, משהו נורמלי, משהו שלא קשור לעבודה "האהובה" שלו, גרם לו להרגיש מאד מוזר. המסקנה היתה בלתי נמנעת - 'אולימפוס' מבודד אותו, גורם לחייו להתנהל בצורה לא טבעית.

"אנדרו," - קולו של איתן החזיר אותו למציאות - "פעם אתה היית יוזם את כל הנסיעות שלנו לחו"ל, עכשיו בקושי הצלחתי להוציא אותך מהבית. מה נהיה ממך בן אדם?.."


כשחזר הביתה, כבר לא חש כאב בעקבות כל תזוזה קטנה שעשה. הוא ידע שקודם שוכח הגוף, ואחר כך - שוכח הראש. אבל דווקא את מה שקרה הוא לא רצה לשכוח - פרטים קטנים מאותו היום רצו במוחו שוב ושוב. איך הוא הגיע למצב הזה מלכתחילה, למה לעזאזל הוא נתן לה לקשור את עצמו?! הוא הרי יכל להתנגד ולעזוב באותו הרגע.

או שבעצם... הוא לא עזב כי רצה להיות שם? רצה לראות עד כמה דיאנה 'רעה בבדס"מ' - כמו שהיא עצמה סיפרה לו פעם, לראות אם הוא יכול לאהוב את ה'רוע'...

או שבעצם... למי אכפת?

אנדרו מצא את הטיסה הכי זולה שהייתה לקו-פנגן ביום המחרת - עם שלוש עצירות בדרך - והזמין אותה.

לפני שנה. שישי, 3 באוגוסט 2018, בשעה 14:20

* למי שרק נחשף - כדאי להתחיל מפרק #1,  הנמצא בתחתית הבלוג הזה.

** נובלת בדס"מ ב - 15 פרקים. 

 

דיאנה

למחרת אנדרו קם במצב רוח מרומם. אפילו העובדה שב-10:00 בבוקר קופידון לא הגיע עם מעטפה של כסף ובמקום זה התקבלה הודעה סטנדרטית מדיאנה - "ב 13:00 אצלי." - לא הצליחה להעיב על מצב רוחו. נראה שתשלום הוא לא יקבל על אתמול, אבל לא נורא, הערב לא היה אבוד - הקוק, המופע שהבנות עשו לו - כל זה היה מאד מרגש, למרות שאיזה שמוק אחד דאג להרוס הכל לקראת הסוף.

כמובן, יש את העניין הקטן הזה של ה"עונש", שדיאנה קשקשה לגביו. אבל מה היא כבר יכולה לעשות לו?! להוריד במשכורת, לשלוח אותו ללקוחות סוטים במיוחד, או שהיא התכוונה לעונש סטייל בדס"מ… המחשבה הזו סקרנה את אנדרו. טוב, בקרוב נגלה.


כשעמד בפתח הדירה, אף אחד לא ענה כשדפק על הדלת, ולאחר כמה ניסיונות הוא לחץ על הידית וגילה שהיא פתוחה. תריסי החלונות היו מוגפים בחלקם, ומספר קרני השמש המעטות שהצליחו לחדור, האירו את האפלה בדירה. מקור האור היחיד בקע מתוך חדר בקצה המסדרון ואנדרו התקדם אליו באטיות.

דיאנה עמדה לבושה בחצאית קצרצרה וחולצה מכופתרת, במרכזו של חלל מלבני מעוצב בצורה מינימליסטית ביותר. הרצפה היתה עשויה מעץ כהה, בפינה ניצבה ספה קטנה ולידה שידה, זה הכל. בצידיה של התקרה המונמכת היו שתי שורות של ספוטים - כרגע דלק רק צד אחד, והאור הצהבהב שעטף את החדר, נתן לו מראה רומנטי.

דיאנה הרימה את ראשה מהסלולרי שהיה בידה.

"אנדרו," - הבעת פניה היתה מוזרה, נדמה שהיא רצתה לחייך אליו, אך התאפקה.

"שלום." - אנדרו דווקא חייך חיוך רחב.

"אתה יודע למה הזמנתי אותך?"

"אני יכול לנחש."

"הלקוח של אתמול לא היה מרוצה."

"זה הדבר האחרון שמטריד אותי." - אמר אנדרו ושילב את ידיו על חזהו.

דיאנה נתנה לו מבט צונן - "כמו שכבר אמרתי לך פעם, יש כללים ב'אולימפוס'."

"את המצאת את הכללים האלו."

"נכון ואני שומרת עליהם באדיקות. עכשיו תשתוק ותפסיק להתחצף!"

אנדרו צחק - היא כזאת חמודה כשהיא מחלקת פקודות.

בתגובה דיאנה התקרבה אליו והוציאה כיסוי עיניים מכיס החצאית. היא התרוממה קצת על קצות אצבעותיה, קשרה את הכיסוי סביב עיניו ולחשה - "אם ידעת בשביל מה אתה בא, אין טעם לדחות את הבלתי נמנע."

הוא הובל אל מרכז החדר, ואז חש את ידיה תחת חולצתו ,מורידות אותה בזריזות. סקרנותו של אנדרו גברה מרגע לרגע, אולי משום שכל סיטואציה המתחילה בכיסוי עיניים - טומנת בחובה הפתעות… מעניינות.


צליל של מנגנון מכני נשמע בחדר. שני אזיקי עור עבים נסגרו על פרקי ידיו, ואנדרו פתאום הבין שישנו מוט מתכת קצר בין האזיקים ושידיו אינן יכולות להיפגש. שוב נשמע הצליל המכני וזרועותיו נמתחו למעלה על ידי שרשרת ברזל בלתי נראית, עד הנקודה שידיו היו גבוהה מעל ראשו, וכפות רגליו נותרו יציבות על הרצפה.

דיאנה הורידה את נעליו, וכעת עמדה מולו ופתחה את חגורת מכנסיו. עכשיו כשנמנע ממנו חוש הראייה, הוא יכל להריח אותה, ריח גוף עדין ומשכר מעורבב עם בושם קליל. אנדרו אפילו נהנה להסניף אותה, עד שהיא משכה את החגורה מתוך מכנסיו.

"אני שמחה שלבשת חגורה היום. חוסך לי להביא את שלי."

לצערו, הוא הבין את הרמז. כשהיא משכה את מכנסיו ותחתוניו מטה ופטרה אותו מכל לבוש, הוא עשה סקירה מהירה של מצבו. הוא עומד ערום, גופו מתוח על ידי מתקן תלייה כלשהו, ודיאנה מסתובבת בחדר עם חגורה בידה, וכוונות זדוניות בראשה. טוב, יכל להיות יותר גרוע...

אנדרו ידע שהיא נמצאת מאחוריו והכין את עצמו לבאות - המכה הראשונה פגעה בגבו ולהפתעתו זה הרגיש כאילו החגורה ליטפה אותו, והשאירה אחריה תחושת צריבה נעימה.

'יכול להיות שהתרגלתי לכאב, או שזה רק חימום...?!'

מטר של הצלפות החל לרדת עליו, כל אחת במרווח של 5 שניות זו מזו, ותוך זמן קצר לא היתה פיסת עור על גבו, ישבנו וירכיו שהחגורה לא נגעה בה. כן, הוא כבר הרגיש את הכאב, אך זה היה עדיין נסבל - עד שהחגורה חתכה את האוויר באבחה מהירה ונחתה בחוזקה מפתיעה על ישבנו.

"אה! בת-זונה..." - אנדרו התכוון לסנן זאת בין שיניו, אך המילים נפלטו מפיו בקול רם.

"אנדרו! ככה מדברים לליידי?"

"לא, אבל אני לא רואה כאן שום ליידי."

בתגובה הוא קיבל עוד אחת באותה העוצמה ועוד אחת, ועוד אחת… דיאנה לא עשתה את זה בקצב מהיר - אולי בכל זאת יש לה לב - אך כל הצלפה כזו הותירה על עורו תחושת כאב בוערת וללא ספק סימן שיקשט את גופו יום למחרת. כשכל מכה החלה להרגיש כמו מגע של להבה, והתחושה הפכה ל- כמעט - בלתי נסבלת, אנדרו ניסה להתחמק מפגיעה, כשלפתע נזכר במילותיה -

'...גורם לי לתהות באילו עוד דברים אתה מסוגל לעמוד'.

האם היא מנסה להביא אותי לקצה גבול היכולת? לשבור אותי?

הוא אימץ את שריריו ומשך בחוזקה את ידיו מטה - תוהה אם 86 קילו יספיקו כדי לתלוש את המתקן מתוך התקרה - אך דיאנה נעמדה מולו, הסירה את הכיסוי מעיניו, ואמרה - "אל תטרח. זה מתוכנן להחזיק 300 קילו."

הם הסתכלו זה בעיני זו בדממה, שניהם סמוקים ומתנשפים - דיאנה מהמאמץ להכאיב, ואנדרו מהמאמץ לספוג את הכאב ולא להשמיע צליל, לא לזוז - לא להראות לה ולו סימן אחד של חולשה. טיפת זיעה זלגה מרקתו לאורך פניו - דיאנה תפסה אותה באצבעה ושמה בפיה. היא לקחה צעד אחד לאחור, ידה התרוממה באוויר ואנדרו הרגיש את העור השחור נוחת על החזה שלו, ומותיר פס אדמדם לאורכו.

לא, בכל זאת אין לה לב.

אך זה לא כאב, המכה היתה חלשה - דיאנה עשתה זאת רק כדי לראות אותו עוצם את עיניו, מפנה את פניו הצידה ואת שרירי חזהו מתנפחים, כהכנה לפגיעה. היא הרי לא באמת רצתה להזיק לצעצוע שלה, להפך, עכשיו כשהעונש נגמר, היא רצתה לשחק איתו.

דיאנה זרקה את החגורה הצידה ואנדרו חש את כל המתח נוטש את גופו. תשישות כה גדולה השתלטה עליו שאלמלא ידיו היו באזיקים אשר מחוברים לתקרה, כנראה והיה מתרסק על הרצפה.

המענה שלו התקרבה אליו, וניסתה ללטף אותו, אך אנדרו קיער את גופו, כדי להבהיר שהוא לא מעוניין במגע איתה.

"נהנית?" - קולו נשמע צרוד, כאילו מיתרי קולו ידעו שהוא צעק בראשו.

"כן. ואתה?"

"אני לא."

"אז בחרתי את העונש הנכון עבורך." - חייכה אליו חיוך יהיר.

"זה מה שעושה לך את זה - לייסר אותי?"

"בהחלט… אך לענג אותך, עושה לי את זה גם."

"אז עכשיו את הולכת לענג אותי, אה?"

"אהא... בדרך שלי כמובן."

משום מה לאנדרו לא היה ספק, שהיא לא הולכת לעשות את זה בדרך סטנדרטית בה אישה מענגת גבר. דיאנה נעלמה משדה ראייתו ותוך זמן קצר הוא שמע את עקביה נוקשות על רצפת העץ ומתקרבות אליו מאחור. זוג אזיקי עור נוספים הורכבו על קרסוליו והוא הרגיש שמשהו דוחף את רגליו לצדדים ומקבע אותם בפיסוק. בין רגליו היה בדיוק אותו סוג האזיק שהיה בין ידיו, רק שמוט המתכת היה ארוך יותר.

הוא צדק, באמת יכל להיות יותר גרוע.


ידה החליקה לתוך שיערו ומשכה את ראשו בעדינות לאחור, שיניה כרסמו קלות את תנוך אוזנו, ולשונה החמימה הרטיבה במיומנות את צווארו, מאוזנו ועד כתפו. למרות שהיה מופתע מהשינוי הקיצוני ביחס, אנדרו עצם את עיניו והתמסר לתחושה הנעימה של פיה. אך דיאנה לא התרכזה רק במקום אחד בגופו, ידה החליקה על פני גבו, ליטפה את העור הבוער של ישבנו המוכה עד שהגיעה למקום בו אנדרו לא היה מורגל ליותר מדי מגע.

האמת שהעמידה בפיסוק עם הידיים קשורות מעל ראשו, והמכות שספג, לא הותירו בו שום כוח להתנגדות מיותרת - ויותר מזה, תחושת המגע בפי הטבעת שלו היתה… לא רעה בכלל.

אצבעותיה - שהיו מרוחות בדבר-מה רטוב וקריר - עשו תנועות סיבוביות ואטיות, כשמדי פעם אחת מהן יוצרת לחץ על המקום ושוב חוזרת לתנועות סיבוביות. ה 'מסז' הזה גרם לדמו לזרום לאיבר מינו ולהקשות אותו מאד - דיאנה ידעה היטב מה היא עושה. לאחר זמן-מה, כשנשימותיו של אנדרו הפכו לכבדות יותר - אחת מאצבעותיה של דיאנה התגברה על התנגדות השריר, נכנסה מעט לתוכו, ושוב יצאה וחזרה לתנועה הקודמת, וכך חוזר חלילה - ללא הפסקה - עד שאנדרו היה כל כך מגורה שזקפתו כמעט והכאיבה לו.

התנוחה שנכפתה עליו, והתקיפה העדינה - אך מתמשכת - של האזורים הכי רגישים שלו, גרמו לטיפות של זיעה לזלוג במורד גבו ולשריריו לעתים לרעוד.  

הוא שקל לבקש ממנה להקל עליו ולו במעט, כשבדיוק חש את אצבעה שוב בתוך גופו, אך הפעם היא לא עצרה בפתח, אלא המשיכה לחדור אליו עד הסוף. אנדרו הרגיש אותה יוצאת מתוכו ונכנסת שוב ושוב ושוב - גל של תשוקה שטף את מוחו, ועכשיו הזקפה שלו באמת ובתמים כאבה לו וגופו זעק לשחרור!   

"אנדרו..." - לחשה דיאנה. ידה השנייה החזיקה עכשיו בסנטרו כשהיא מקבעת את פניו -

"הבטחתי לענג אותך, לא? ואנחנו רק באצבע אחת..."

"לא, לא, בבקשה לא…" - מילותיו נשמעו כמו נשימות, כי אנדרו לא הצליח כרגע למצוא את קולו.

"מממ, אני אוהבת כשאתה מתחנן." - ועם זאת, אנדרו חש איך שלוש אצבעות מרחיבות אותו וכאב עדין ועמום התפשט באזור חלציו.

"תירגע, בייבי," - לחשה בזמן שאצבעותיה המשיכו לפלוש לתוכו - "עוד שנייה תתרגל לזה ויעמוד לך אפילו יותר. אתה יודע מה עוד עושה לי את זה? לראות אותך ככה - חסר אונים, חסר שליטה. נתון לרחמי בזמן שאני מחליטה כמה חזק בא לי לזיין אותך… מוכן לעוד אצבע?"

"לא! דיאנה, אני לא יכול..." - אנדרו היה יותר אסרטיבי הפעם, אך קולו עדיין היה שקט.

"לרחם עלייך?"

"כן... please."

זו היתה דילמה לא קטנה עבורה, מצד אחד דיאנה לא תכננה לעצור כאן - מבחינתה הם רק התחילו - מצד שני, האינטואיציה שלה רמזה שזה מספיק בשביל העונש הראשון שלו, אחרי הכל המטרה לא היתה להבהיל אותו.

היא שחררה את סנטרו, וידה גלשה לאורך בטנו, עד שאחזה בחוזקה בזין הפועם שלו.

"אז אתה אוהב את מה שאני עושה… עכשיו תגיד לי תודה על זה שאני מזיינת אותך."

אנדרו לא יכל לזהות יותר את דיאנה - הגרסה הזו שלה היתה כה שונה מהבחורה שהתחילה איתו בשובבות כשהוא בא לבקר. המילים שבקעו מפיה היו גסות, מלוכלכות ויחד עם זאת - סקסיות… ומגרות.

"תודה." - אמר אנדרו אחרי מאבק פנימי קצר.

"על מה?" - דיאנה תפסה באלימות את שיערו ומשכה את ראשו לאחור, ובכך נגוזה תקוותו שידה תישאר איפה שהיתה ותביא את הקץ לסבלו.

"תודה… שאת מזיינת אותי." - הוא לא האמין שהמילים האלו בוקעות מפיו.

"ההנאה כולה שלי, אנדרו..."

שנייה אחרי זה אצבעותיה נטשו את גופו. היא נעמדה מולו, וליטפה את איברו, פתאום מחצה אותו - נותנת לו תקווה לשנייה אחת - ושוב חזרה ללטף בקלילות. אנדרו קימר את גופו אליה, רומז ללא מילים, שתתפוס בו כבר, אך דיאנה הניפה את ידה וסטרה חזק לאיברו, ואז עשתה זאת שוב.

"תעמוד ישר!" - ציוותה - "היה לך את הכבוד להיענש על ידי. זה מובן לך?"
דממה.
סטירה על הלחי. סטירה נוספת באיבר שהשתוקק למגע עדין יותר.
"עכשיו זה יותר מובן?"
"כן…"
"תגיד את זה."
"הכבוד הוא שלי דיאנה." - רק שייגמר כבר.
"אתה מחמיא לי בייבי." - היא שחררה את ידיו מהאזיקים ודחפה קלות את כתפיו. בגלל המוט הארור שעדיין פיסק את רגליו, אנדרו איבד שיווי משקל והתמוטט על הרצפה.

"תתחיל לאונן." - דיאנה ניצבה מעליו, ידיה שלובות על החזה, והתבוננה בו כשידו עוטפת את איברו ומביאה אותו לפורקן שייחל לו. היא הסתכלה על פניו, כשראשו נטה לאחור, בטנו התכווצה, וזרע נפלט בין אצבעותיו, התפזר והכתים את פלג גופו העליון.


אנדרו שכב על רצפת העץ הקרה בעיניים עצומות, מתנשף. הוא רצה לאטום את עצמו לכמה דקות - מפני העולם הזה. החדר הזה. מפני דיאנה.

הוא רצה שקט.

עכשיו, כשרמת האדרנלין ירדה, הוא הרגיש את שרירי רגליו וידיו הדואבים, ויותר מזה - הוא חש בדיוק את כל המקומות בהם דיאנה הפליאה בו את מכותיה.

לאחר זמן-מה התרומם מעט על מרפקיו ושאל - "אפשר מגבת או משהו?"

אך דיאנה רק הרימה גבה ולא זזה ממקומה.

"כן, ברור... לא יודע אפילו למה שאלתי." - מלמל לעצמו.

הוא הוריד את האזיקים שהיו על קרסוליו וזרק את המוט הרחק מעצמו, לאחר מכן, קם מהרצפה והחל לשים את בגדיו, כמו שהוא - מלוכלך - בזמן שדיאנה עזבה את החדר. אנדרו יצא דקה אחרי, ובלי רצון מיוחד להחליף איתה עוד מילה אחת, שם פעמיו לכיוון הדלת.

"אנדרו."

פאק. הוא הסתובב אליה, מקווה שהבעת פניו מביעה את מצב רוחו וישר תפס את המעטפה העבה שהתעופפה לעברו.

"הבנות שילמו, ורק שתדע, הֶאֵדִס לא בחור רע, הוא פשוט משתמש ביותר מדי קוקאין."

אנדרו גייס את החיוך הכי מקסים שהיה לו, ואמר לפני שיצא - "כן, הוא בסדר. בניגוד אליך."


שנייה לאחר סגירת הדלת, דיאנה נשכבה על הספה בסלון. גופה בער כמעט והיא הרגישה את הרטיבות שלה אפילו בין ירכיה. מעניין מה אנדרו היה חושב אילו ידע, שלכבודו היא לא לבשה תחתונים. אצבעותיה נגעו בפיסת עור קטנה ומלאת עצבים בין רגליה ובמוחה רצו תמונות של אנדרו כשהוא אזוק בידיו ורגליו מתחנן אליה להפסיק, ולבסוף פניו, כשגמר על הרצפה, מול עיניה. היא ליטפה את עצמה בתנועות סיבוביות, הכניסה אצבע, שוב חזרה ללטף מבחוץ, ותוך כמה דקות בלבד הרגישה זרמים חזקים של הנאה עולים במעלה רגליה, מתערבלים בבטנה ופורצים ממנה באנחות רמות. גופה רעד מעוצמת האורגזמה ומאורכה המפתיע - עד שלבסוף התחושה העזה החלה להיחלש ולהיעלם אט-אט.

לפני שנה. חמישי, 2 באוגוסט 2018, בשעה 13:01

* למי שרק נחשף - כדאי להתחיל מפרק #1,  הנמצא בתחתית הבלוג הזה.

** נובלת בדס"מ ב - 15 פרקים. תנו לזה להתפתח...

 

הֶאֵדִס

המסיבה היתה בעיצומה כשאנדרו נכנס לסוויטה, מוארת באורה הבוהק של השנדליר הענק שהיה תלוי מהתקרה. מוזיקת דאנס קצבית התנגנה מתוך הטלוויזיה. על השולחן במרכז פינת הישיבה, שהייתה מורכבת משלוש ספות עור לבנות, עמדו 4 כוסות קריסטל ובקבוק רמי מרטן XO. בקבוק נוסף - כבר ריק - היה זרוק על הרצפה ליד. אנדרו שם לב לקופסאות סיגריות קטנות ושחורות שאף פעם לא ראה לפני כן. ביניהם על השולחן היה זרוק גם צרור מפתחות של פורשה.

שני הנשים והגבר שאיתם בדיוק הרימו את כוסותיהם - קלינק - צעקות 'לחיים' נשמעו באוויר ושלוש כוסות נחתו ריקות חזרה על השולחן.

"סוף-סוף!" - צעקה בחורה חייכנית - אולי חייכנית מדי, בעזרתו של הרמי - "בוא אלינו, בוא."

היתה אווירה שמחה בחדר, אווירה שגרמה לאנדרו להרגיש נינוח - הוא הוריד את הבלייזר שלו, והתיישב על הספה בין הבנות, מתעלם באלגנטיות מהגבר, שפינה לו מקום לצידו.

"איך קוראים לך?" - שאלה החייכנית ונשענה עליו כך שפניה היו מאד קרובים לשלו. החזה שלה - שכרגע היה מחוץ על זרועו - היה גדול, שופע, וישב יפה בתוך מחשוף השמלה הכסופה שלבשה - אנדרו דאג להגניב לשם מבט לפני שהתיישב. היא היתה מלאה במקצת וחושנית מאד, בדיוק לטעמו.

"אפולו." - תשובתו גרמה לצחקוקים משני הבנות.

"אוקיי, אפולו, אז אנחנו גם נמציא לנו שמות. לי תקרא, אממ… אַתֵנָה וחברה שלי פה תהיה - אפרודיטה." - אמרה והצביעה על הבחורה הצנומה שישבה מימינו - "ולחבר שלנו נקרא..."

"הֶאֵדִס" - הוא קטע אותה - "אני אהיה הֶאֵדִס." - ואז פנה לאנדרו עם בקבוק בידו -

"נשתה עוד אחת עם האורח שלנו?"

הֶאֵדִס מזג את המשקה לכוסות והם הורמו באוויר - קלינק. אנדרו הרגיש את האלכוהול האיכותי יורד בגרונו ומחמם את איבריו הפנימיים וישר אחרי זה - את אצבעותיה של אַתֵנָה מתחילות לפתוח כפתור-כפתור בחולצתו.

"רק שתדע לך, אפולו," - אמרה בשקט - "שזו הפעם הראשונה שאנחנו מזמינים זונה ממין זכר."

אנדרו הידק את לסתותיו בסלידה, אך התאפק ולא אמר מילה.

"אפרודיטה בת 30 היום והֶאֵדִס החליט לעשות לכולנו הפתעה!"

אנדרו סובב את ראשו לבחורה השנייה, אשר היתה במובהק ביישנית יותר מחברתה.

"מזל טוב" - אמר ונישק את שפתיה. אפרודיטה נענתה והנשיקה ביניהם התלהטה, עד שהרגיש את ידיה של אַתֵנָה מושכות את פניו אליה וזוג שפתיים חדש נדבק לשלו. היה להן טעם מר של אלכוהול ועשן - הטעם של העבודה שלו.

אנדרו התנשק איתן לסירוגין, עד שהבנות עזבו אותו - רק לשניה - והתנשקו זו עם זו. פניהן היו כה קרובות לשלו, שהוא יכל לראות את הלשונות שלהן מתערבבות, וצוללות פנימה והחוצה.

'הממ, איזו התפתחות אירועים מעניינת…' - היה נדמה לו פתאום שהטמפרטורה בחדר עלתה.

הֶאֵדִס בינתיים התקרב לאַתֵנָה וכפות ידיו התחילו לטייל על פני רגליה, עד שאחת מהן מצאה את דרכה לאנדרו.

"אנחנו אוהבות שקוראים לנו במילים רעות במיטה." - לחשה באוזנו אַתֵנָה בין נשיקה לנשיקה.

"מצוין. אני אוהב לקרוא לאנשים במילים רעות." - ענה לה אנדרו והעיף את ידו של הֶאֵדִס מירכו.

שני הבנות פרצו בצחוק שיכור ומשכו אותו למיטת קינג סייז עגולה עם מצעים שחורים, כשהן משאירות את הֶאֵדִס מאחור. תוך מהרה לא נותר חוט על שלושתם וחוץ מלענג ולהתענג, אנדרו כל הזמן אימץ את ראשו בניסיון להמציא שמות גנאי מקוריים, אך מוחו כאילו נחסם וכל מה שעלה בראשו היה - 'כלבה' או 'זונה'. והוא פשוט מתעב את המילה הזו - זונה.

בשלב מסוים הוא מצא את עצמו על הגב כשאפרודיטה יושבת על פניו ואַתֵנָה מחליקה על איברו כל הדרך למטה. רגע, או שזו אַתֵנָה למעלה ואפרודיטה למטה - בעצם למי אכפת. ידו הימנית ליטפה ירך אחת מרוחקת, וזו השמאלית היתה על הירך שצמודה לפניו, בזמן שטעם את הבחורה. הבנות הריחו טוב וגופן היה רך ונעים לו. משקלן לחץ אותו לתוך המזרן, והמקצב הקבוע של תנועותיהן גרם לאנדרו לעונג משכר. האנחות שבקעו מפיהן היו שקטות ומלודיות, ולא אנחות הכאב שהתרגל לשמוע.

אף אחד לא קושר אותו, לא מנסה להכאיב לו, לא דורש ממנו כלום - איזה חלום!

תחושת ההנאה שהשתלטה עליו, היתה כה משחררת, שאנדרו נדד בזיכרונותיו לזמנים טובים יותר בחייו, איפה שהוא כבר היה בסיטואציות כאלו, אך מבחירה ולא מתוך הכרח.


"היי, תרדו ממנו, תנו לבן אדם לנשום." - קול בס נמוך חדר למחשבותיו והקצביות הנעימה פסקה בבת אחת. אנדרו התרומם על מרפקיו - שיערו התבלגן מהידיים שנגעו בו, טיפות קטנות של זיעה נצנצו על שרירי החזה שלו, ושפתיו הבריקו מנוזלים אחרים.

"תתהפכי על הבטן," - אמר הֶאֵדִס לאפרודיטה ,הוציא מכיסו שקית עם אבקה לבנה, וסידר על הטוסיק שלה שתי שורות. לאחר מכן זרק שטר מגולגל לעבר אנדרו ואמר - "זה בשבילך."

אנדרו בהה בישבן החלק של הבחורה עם הסמים עליו. הוא לא עשה קוק שנים, וכרגע הרגיש מספיק שמח אחרי הקוניאק והטיפול בבנות. הוא בהחלט היה מעדיף להשתמש בישבן הזה לצרכים אחרים… אבל 'הלקוח תמיד צודק' הזכיר לעצמו, והסניף את אחת השורות.

הוא נשכב באטיות לאחור בעיניים עצומות ואַתֵנָה, שהסניפה את השורה השניה, התכרבלה בזרועותיו. תוך זמן קצר גופו התחיל להרגיש קליל ונעים, ותחושת אופוריה השתלטה עליו.

"איך ההרגשה אפולו? " - שאל הֶאֵדִס.

"מממ… ממש טובה." - ענה בלי לפתוח את עיניו.

"מה אומרים?"

"תודה.. ?"

"בבקשה, אבל אני לא משלם אלפי שקלים על 'תודה'."

עיניו של אנדרו נפתחו והוא שוב התרומם על מרפקיו - "מה זה אומר בדיוק?" - הבעת פניו היתה זעופה וניכר היה בקולו שהֶאֵדִס גורם לו ללא מעט עצבים.

"זה אומר שאם אני משלם עלייך, אז אתה שלי לשעתיים, ועכשיו בא לי לזיין אותך."

אנדרו גיחך ושוב נשען לאחור - "לא עושה גברים. סורי, אבל אין מצב."

"לרוב גם אני לא, אבל אני מוכן לגוון מדי פעם, במיוחד עם גברים כמוך."  - אמר הֶאֵדִס.

"לא מגוון בדברים כאלה. כזה אני, שמרן." - אנדרו אמנם היה בטוח בעצמו, אך פתאום עובדת היותו ערום הביכה אותו, והוא קיפל את רגליו והתכסה בסדין.

הֶאֵדִס שם לב לאי הנוחות הזאת ואמר בטון מתגרה - "אולי אתה אוהב שלוקחים אותך בכוח."

"בוא נראה אותך מנסה." - סינן אנדרו מבין שיניו. הוא כבר הבין שהסיטואציה הולכת ומתדרדרת ולכן קם ולבש את מכנסיו ונעליו במהרה. הֶאֵדִס בקושי הרים את עצמו על רגליו ובצעדים מתנדנדים התקרב אליו. מבטו היה מצועף, אך הוא עדיין הצליח לתת לאנדרו אגרוף בחזה ולהפילו על הספה.

"אמרתי שאני הולך לזיין אותך!" - היה ברור שהבן אדם הזה מאד שיכור וב'היי' רציני.

אנדרו התרומם מהספה ,שם את ידיו על החזה של הֶאֵדִס ובתנועה חדה דחף אותו הרחק מעצמו. הֶאֵדִס פסע מספר צעדים לאחור והתרסק על הרצפה.

"ואני אמרתי - שזה לא יקרה!" - אנדרו לקח בידו את החולצה והבלייזר ,פתח את הדלת ויצא לקול מחאותיהן של הנשים על המיטה.

לפני שנה. רביעי, 1 באוגוסט 2018, בשעה 20:45

* למי שרק נחשף - כדאי להתחיל מפרק #1,  הנמצא בתחתית הבלוג הזה.

** נובלת בדס"מ ב - 15 פרקים. תנו לזה להתפתח...

*** נכיר את אנדרו ודיאנה רק עוד טיפה, לפני ש...

 

אולימפוס

התשלום עבור השעתיים עם בֶל ואַרֵס הגיע יום למחרת והסכום היה עדיין 6 אלף, בניגוד לחששות של אנדרו, עקב המבצע שדיאנה הבטיחה ללקוחה. עם זאת משהו אחר ספק הטריד אותו, ספק החמיא לו - 'דיאנה ממש התחילה איתי אתמול. היא מתנהגת ככה לכל העובדים שלה, או ש... רק אליי?'

עמוק בפנים אנדרו חשד שזו עוד מניפולציה שלה, אך כמובן שזה לא מנע ממנו לרצות - קצת - שהיא תזמין אותו שוב, ותתחיל איתו אף יותר. זה לא קרה במהרה והוא נשאב חזרה לשגרה של עבודה והתכתבויות קצרות עימה, עד ההודעה המיוחלת שהגיעה לאחר שבועיים - "תבוא אליי מחר ב-10."

 

"הבאתי קרואסונים."

אנדרו הושיט לדיאנה שקית נייר חומה, שהדיפה ריחות של שוקולד - בשבילה ,וגבינה - בשבילו. היא בדיוק סיימה את שיעור היוגה ועמדה מולו בטייטס שחור וגופיית ספורט לבנה.

"אולי תכין לנו קפה?" - אמרה, והתכופפה כדי לגלגל את שטיח ההתעמלות.

"בכייף, בוס." - מלמל אנדרו, הניח את השקית על השולחן ויצא מהסלון. לפני כניסתו למטבח נעצר לרגע והביט אל תוך המסדרון החשוך, בו היו שלוש דלתות סגורות. אחת מהם - עם החלון הקטן - ייתכן שהובילה למקלחת והשניה - לחדר שינה. דירת מגורים בכל זאת, הוא הרהר. המסדרון נגמר בדלת פלדה, שאנדרו סיווג כממ"ד.

כשחזר לסלון עם שתי כוסות קפה, דיאנה ישבה מול הלפטופ, עדיין לובשת בגדי ספורט והדבר היחיד שהשתנה במראה שלה ,היה שערה ששוחרר מהגומייה ההדוקה ועכשיו התפזר על כתפייה - ארוך ומבריק.

"כבר באה," - היא זרקה מבלי להסתכל עליו והתחילה לתקתק משהו על המקלדת.

אנדרו התיישב על הספה ונגס בקרואסון הטרי. מבטו סרק את הסלון - פרטים קטנים שלא שם לב אליהם בביקור הקודם - וילונות ומנורות מודרניים, עציץ ענק בפינה, מדפים עם ספרים וכל מיני פסלוני נוי. האגרטלים הפעם היו מלאים בחבצלות לבנות. הוא התעניין בתמונות שהיו על הקירות - כולם באותם צבעים בהירים וסגנון אבסטרקטי לא ברור בעליל. הם תארו סצנות סקס, אבל אנדרו התאמץ להבין כמה אנשים משתתפים בהם ואיפה האחד נגמר והאחר מתחיל.

"אַרֵס מאוד מרוצה ממך." - אמרה דיאנה והתיישבה בקצה השני של הספה.

"גם הוא מספר לך הכל, אה?"

"ברור, הוא מהוותיקים שלי - אין סודות בינינו."

"נראה שגם בל היתה מרוצה, כי קיבלתי תשלום מלא."

"לא, היא שילמה רק חצי. אני השלמתי את הסכום."

"אוקיי, מקווה שזה ישתלם לך…"

"למדת משהו, נכון?" - שאלה ואנדרו תהה אם עכשיו יבוא בוחן פתע - "חוץ מזה, אל תדאג לפרנסתי. לקוחות משלמים 10 אלף מינימום, 3 מזה הולך אליי."

"אז יוצא שאני מרוויח יותר ממך." - ציין אנדרו בשביעות רצון וחייך חיוך רחב.

"נכון, אבל אני מקבלת 3 אלף על שיחה של 5 דקות. מה אתה צריך לעשות כדי להרוויח את ה-6 שלך?"

חיוכו נעלם לשמע ההערה האחרונה. נראה שהיא לא תפספס אף הזדמנות כדי להזכיר לו את ההיררכיה ביניהם, את מקומו.

"איך הגעת לעבודה הזאת בכלל?" - שאל אנדרו.

היא הרימה את כוס הקפה שלה וחיטטה בשקית הנייר.

"אחרי זמן מה בסצנת הבדס"מ בארץ, זיהיתי את ההזדמנות - יש כאן מספיק אנשים שמוכנים לשלם הרבה כסף על השירות הזה. עד היום 'אולימפוס' הינו ספק השירותים הבלעדי. ובמקרה אני טובה עם כסף, וטובה בניהול אנשים."

"ו… טובה בבדס"מ?"

"לא, אני רעה בבדס"מ." - היא הביטה בו במבט חודר, חיוך נבזי על פניה.

אנדרו לא החמיץ את הדו-משמעות במילותיה, אך החליט לא לפתח את השיחה בכיוון הזה.

"אז את מנהלת את העסק לגמרי לבד?"

"יש לי הרבה עובדים, לא חסר עבודה - לוגיסטיקה, גיוס, אך עם הניהול אני מסתדרת. אם חשבת להציע לי עזרה, אל תטרח. למרות הידע והניסיון שיש לך..."

"לא הצעתי לך עזרה..." - התחיל לומר אך פתאום השתתק כשקלט את סוף המשפט שלה - "רגע…"

"אנדרו, אני יודעת על המלון שלך." - אמרה ברוגע, כאילו כבר תכננה את כל השיחה מראש.

"את יודעת?! למה לא אמרת לי קודם?"

"כי לא רציתי לחדור לך לפרטיות."

“אה, כי כשאת מבררת איך בדיוק אני גומר, את לא חודרת לפרטיות שלי בכלל." - אנדרו שם את כוס הקפה שלו על השולחן עם צליל חד של פגיעת חרסינה במשטח קשיח.

'לא יאומן ההיגיון המעוות שיש לבחורה הזו…'

"אל תתרגש דארלינג," - דיאנה החליקה לאורך הספה, עד שהייתה קרובה אליו - "גיוס זה החלק הכי קשה בעבודה שלי, אני חייבת לעשות את שיעורי הבית לפני. איתך, האמת, זה היה לגמרי במקרה. אחת הבנות שלי, אפרודיטה, הראתה לי אותך מזמן, כשהגעתי למלון שלך לאסוף אותה אחרי פגישה עם לקוח."

'מה קרה לאפרודיטה שהיה צריך לאסוף אותה, ולמה לעזאזל במלון שלי!' - אך זה היה רק עוד פרט נוסף ברשימת דברים ארוכה שאנדרו לא באמת רצה לדעת.

"אפרודיטה אמרה שסקס נוטף מכל תנועה שאתה עושה. אתה בטח מבין שזה תפס מיד את תשומת לבי. כשחיכיתי לה בלובי המלון, לא ראית אותי, אבל אני ראיתי אותך. נתת משימות לעובדים, דיברת בטלפון, אפילו פלרטטת עם כמה בנות שהגיעו לדלפק הקבלה.

המבט שלך ,השפתיים שלך ,אפילו הקול שלך - pure sex... ידעתי מיד שיהיה לך פוטנציאל אדיר ב'אולימפוס'. כמובן שבאותה תקופה זה היה לא רלוונטי. עד ש..." - דיאנה עשתה פאוזה דרמטית -

"פתאום אחרי שנה, אפרודיטה עדכנה אותי שהמלון שלך נסגר ואתה - נעלמת מעל פני האדמה. חיפשתי אותך שבועיים. ממש צדתי אותך. לא חשבת שאני מגייסת עובדים בפאבים בדרום תל אביב, נכון?! הגעתי לשם במיוחד בשבילך…"

היא היתה כה מרוצה מעצמה, כזו שחצנית.  

אנדרו שתק זמן מה, מעכל את מה שהרגע שמע. היא עשתה מאמצים כדי למצוא אותו, כאשר הוא נעלם. היא ידעה שהוא בחובות, ידעה שהוא מסתתר מכל העולם... ידעה שהוא יבלע את פיתיון הכסף. טרף קל.  

"דיאנה - אלת הצייד, אה?" - אמר עם טון מריר בקולו.

"האמת שב'אולימפוס' קראו לה ארטמיס. בכל מקרה, אני בדרך כלל משיגה את מה שאני רוצה. לא היה לך שום סיכוי, אפולו…" - היא שמה אצבע על רקתו, והחליקה אותה בעדינות לאורך פניו וצווארו. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא פנתה אליו בכינוי שלו וזה צרם - הוא מוצר ש'אולימפוס' מספק ולא יותר.

לפני שנה. שלישי, 31 ביולי 2018, בשעה 14:51

* למי שרק נחשף - כדאי להתחיל מפרק #1,  הנמצא בתחתית הבלוג הזה.

** נובלת בדס"מ ב - 15 פרקים. תנו לזה להתפתח...

 

אַרֵס

כשאנדרו נכנס ללובי המלון הוא זיהה את אַרֵס מיד - הגבר נראה בדיוק כמו מישהו שדיאנה היתה מעסיקה. באופן לא מפתיע, גובהם ומבנה גופם היה דומה, רק שלאַרֵס היה שיער בלונדיני כהה וארוך יותר. לגופו היתה חליפה בצבע סגול עמוק - של אותו המותג כמו עשרות החליפות שהיו לאנדרו בביתו - ומשום מה אנדרו הרגיש צביטה קטנה בלב. היה לו ברור שדיאנה מלבישה את כל 'אולימפוס' באותו האופן, ושולחת להם את אותם המתנות, אבל לראות את העובדה הזו מול עיניו פתאום גרם לו להרגיש… לא כזה מיוחד.

גם אַרֵס לא התקשה לזהות את אנדרו, הוא ניגש אליו ומתח את ידו - "אַרֵס",

"אפולו",

"רואים." - חיוכו של אַרֵס חשף שורת שיניים מושלמות - "בוא נעלה. בֶל מחכה לנו."

כל הדרך לקומה ה-13 הם החליפו רק מספר מבטים ואפילו פחות מזה מילים, רק שאחד מהם היה נינוח למדי, והשני עמד מתוח ונוקשה.


הדממה המשיכה עם כניסתם לחדר, כי אַרֵס לא אמר לבחורה שחיכתה בפנים ולו מילה אחת - הוא פשוט התקרב אליה וקרע את השמלה שלבשה. כן, ממש קרע אותה לשניים וזרק את בֶל עצמה, כאילו היתה חפץ, על המיטה.

אנדרו הבין מדיאנה שאַרֵס - אל המלחמה, כמה צפוי - הוא מאסטר ועדיין היחס הזה, ומה שבא אחריו, הצליח להכניס אותו קצת לשוק. הוא נעמד נבוך ליד הבר בפינת הסוויטה עם מחשבה אחת תקועה בראשו - 'שיט… איך אני יוצא מפה?'

אנדרו לא רצה להסתכל - באמת ובתמים שלא רצה - אך קולות החנק המוכרים גרמו לעיניו לנדוד מעצמן וכפי שהוא ציפה, אַרֵס לא בדיוק עשה עם הבחורה אהבה מתוקה.

בֶל עמדה על ברכיה כשחגורתו של אַרֵס היתה כרוכה סביב גרונה בלולאה, והוא מחזיק את הקצה. נראה היה שהם מנהלים שיחה בה הוא שואל שאלות ואם משהו לא לרוחו - מהדק את אחיזת החגורה בגרונה.

בשלב מסוים בל הציצה לכיוונו של אנדרו וחייכה אליו. לתדהמתו זה עלה לה בסטירה, והוא קיווה שלא כאב לה יותר מדי, שכן ידו של אַרֵס היתה כחצי מפניה. כשהיא החלה לפתוח את חנות מכנסיו של אַרֵס בשיניה בלבד, אנדרו הסיט את עיניו ומזג לעצמו קצת מהוויסקי שעמד על הבר.


כרגע זה נמשך כבר חצי שעה וכשאַרֵס שם מצבטים בכל מיני מקומות רגישים בגופה של בֶל, אנדרו הבין שהסשן מעלה הילוך והחליט שהוא מיותר שם. עדיף להשאיר את זוג היונים הזה לבד.

"אממ.. שומע?! נראה לי שאתה מסתדר, אני אלך..." - אַרֵס הסתובב אליו מיד. חולצתו הלבנה היתה פתוחה, וכך גם חנות מכנסיו. אגלי זיעה בצבצו על מצחו ועל החזה שלו, ושיערו הבלונדיני התבלגן ועכשיו הסתיר את אחת מעיניו.

"לא לזוז!" - אמר לבֶל וניגש לאנדרו בצעד מהיר.

"תקשיב, אם דיאנה מצאה לנכון לצרף אותך אליי ,כנראה שהיא חושבת שיש לך פוטנציאל. אתה יכול להישאר וללמוד דבר או שניים, או - שאתה יכול ללכת ולאכזב אותה. אולי היא אפילו תעניש אותך… החלטה שלך."

אנדרו סרק את פניו כשאמר את המילים האחרונות ותהה - 'מה כבר דיאנה יכולה לעשות לי?'

אך זה לא היה הזמן לבירורים, והוא הסתפק בלומר - "אני לא נהנה לפגוע ככה במישהי."

אַרֵס פרץ בצחוק - "אני לא פוגע בה, אפולו, אני נותן לה בדיוק את מה שהיא רוצה," - ואז הסתובב לעברה וציווה - "בואי אלינו. על ארבע."

בֶל ירדה מהמיטה עליה המתינה בסבלנות עד לרגע זה, והתקרבה לשני הגברים בזחילה על ארבע, לבושה בחוטיני אדום ומצבטים על שתי הפטמות.

"אפולו פה, חושב שאני פוגע בך. זה נכון?"

בֶל הרימה את עיניה אל אנדרו בפליאה וענתה -"לא, אדוני."

"את נהנית ממה שאני עושה לך, האני?"

"כן... מאד."

"עכשיו תגידי לאפולו, שהזין שלי זה הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים."

היא הסתכלה על אנדרו שוב, נבוכה מעט - "הזין של אַרֵס זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים."

"אתה רואה?" - שאל אַרֵס בחיוך מרוצה.

"חבר שלך רוצה ללכת ,אדוני? עשיתי משהו לא בסדר?"

"לא יקירתי, הפעם זו לא אשמתך." - אַרֵס לקח שאיפה עמוקה מהסיגריה שזה עתה הדליק - "פשוט אפולו כמוך - הוא מעדיף שיעשו אותו."


שני הגברים הביטו זה בזה, והמילים האחרונות נתלו ביניהם באוויר.


אַרֵס ידע שההערה המשפילה שלו תעבוד כמו קסם, הרי לאפולו יש אגו, והדרך הכי מהנה לשכנע אותו - זה להתגרות בו. אנדרו מצידו, הבין שמשחקים בו, אך במאבק לא הוגן בין האגו הנפגע לרצון להסתלק -  ידו של האגו היתה על העליונה. הוא בקושי זיהה את עצמו כשהתקרב לבֶל, תפס חזק בתלתליה והטה את ראשה לאחור. הסימנים האדומים שהחגורה ההדוקה הותירה על עורה נזרקו ישר לעיניו, אך זה לא מנע ממנו לומר - "אני לא הולך לשום מקום עד שאני לא משתמש בכל חור שיש לך."

"עכשיו אפשר לשחק." - אמר אַרֵס בשביעות רצון וכיבה את הסיגריה במאפרה.


כשיצאו מהמלון והיו בדרכם לחנייה, לא לפני שנפרדו מבֶל בחיבוקים ונשיקות סוערות - בדס"מ מקרב לבבות אחרי הכל - אַרֵס הסתכל על אנדרו בסקרנות ושאל -

"אז, כמה אתה אוהב את העבודה עד כה?"

אנדרו לקח שנייה לחשוב עד שענה - "60% מהזמן אני אוהב אותה. 40% שונא כל רגע."

"כן, אתה באמת נראה כאילו לקחת פנייה לא נכונה ונפלת לתוך העולם הזה בטעות."

"אין לך מושג כמה שאתה צודק," - צחק אנדרו - "וכמה אתה אוהב את העבודה?"

"100% מהזמן. במיוחד אני מת על האינטנסיביות של סשן, על האדרנלין. כבר לא עומד לי מסקס ונילי…"

"זה בגלל שאתה תמיד בתפקיד המאסטר?" - שאל אנדרו.

"לא, יש לקוחות שנהנים לראות אותי בצד השני של השליטה. אתה פשוט לא יכול להיות מאסטר טוב בלי להרגיש את זה על בשרך."

"אז, מה זה מאסטר טוב?"

"מישהו שמרגיש את הגבול של הנשלט. שמת לב שבֶל לא היתה צריכה לומר מילה? ראיתי כשהיה לה מספיק."

את שאר הדרך הם עשו בדממה, וכשהגיעו לרכבו של אַרֵס, היה לו עוד דבר אחד לומר:

"נראה שלא בדיוק סבלת ממה שעשית שם. יש בך את הצד האפל הזה, אפולו."


האם יש בי צד כזה..? האם אני אוהב לשלוט… או להיכנע?