הפנטזיות של ליידי די

* למי שרק נחשף - כדאי להתחיל מפרק #1,  הנמצא בתחתית הבלוג הזה.

** נובלת בדס"מ ב - 15 פרקים. תנו לזה להתפתח...

אַרֵס

כשאנדרו נכנס ללובי המלון הוא זיהה את אַרֵס מיד - הגבר נראה בדיוק כמו מישהו שדיאנה היתה מעסיקה. באופן לא מפתיע, גובהם ומבנה גופם היה דומה, רק שלאַרֵס היה שיער בלונדיני כהה וארוך יותר. לגופו היתה חליפה בצבע סגול עמוק - של אותו המותג כמו עשרות החליפות שהיו לאנדרו בביתו - ומשום מה אנדרו הרגיש צביטה קטנה בלב. היה לו ברור שדיאנה מלבישה את כל 'אולימפוס' באותו האופן, ושולחת להם את אותם המתנות, אבל לראות את העובדה הזו מול עיניו פתאום גרם לו להרגיש… לא כזה מיוחד.

גם אַרֵס לא התקשה לזהות את אנדרו, הוא ניגש אליו ומתח את ידו - "אַרֵס",

"אפולו",

"רואים." - חיוכו של אַרֵס חשף שורת שיניים מושלמות - "בוא נעלה. בֶל מחכה לנו."

כל הדרך לקומה ה-13 הם החליפו רק מספר מבטים ואפילו פחות מזה מילים, רק שאחד מהם היה נינוח למדי, והשני עמד מתוח ונוקשה.

הדממה המשיכה עם כניסתם לחדר, כי אַרֵס לא אמר לבחורה שחיכתה בפנים ולו מילה אחת - הוא פשוט התקרב אליה וקרע את השמלה שלבשה. כן, ממש קרע אותה לשניים וזרק את בֶל עצמה, כאילו היתה חפץ, על המיטה.

אנדרו הבין מדיאנה שאַרֵס - אל המלחמה, כמה צפוי - הוא מאסטר ועדיין היחס הזה, ומה שבא אחריו, הצליח להכניס אותו קצת לשוק. הוא נעמד נבוך ליד הבר בפינת הסוויטה עם מחשבה אחת תקועה בראשו - 'שיט… איך אני יוצא מפה?'

אנדרו לא רצה להסתכל - באמת ובתמים שלא רצה - אך קולות החנק המוכרים גרמו לעיניו לנדוד מעצמן וכפי שהוא ציפה, אַרֵס לא בדיוק עשה עם הבחורה אהבה מתוקה.

בֶל עמדה על ברכיה כשחגורתו של אַרֵס היתה כרוכה סביב גרונה בלולאה, והוא מחזיק את הקצה. נראה היה שהם מנהלים שיחה בה הוא שואל שאלות ואם משהו לא לרוחו - מהדק את אחיזת החגורה בגרונה.

בשלב מסוים בל הציצה לכיוונו של אנדרו וחייכה אליו. לתדהמתו זה עלה לה בסטירה, והוא קיווה שלא כאב לה יותר מדי, שכן ידו של אַרֵס היתה כחצי מפניה. כשהיא החלה לפתוח את חנות מכנסיו של אַרֵס בשיניה בלבד, אנדרו הסיט את עיניו ומזג לעצמו קצת מהוויסקי שעמד על הבר.

כרגע זה נמשך כבר חצי שעה וכשאַרֵס שם מצבטים בכל מיני מקומות רגישים בגופה של בֶל, אנדרו הבין שהסשן מעלה הילוך והחליט שהוא מיותר שם. עדיף להשאיר את זוג היונים הזה לבד.

"אממ.. שומע?! נראה לי שאתה מסתדר, אני אלך..." - אַרֵס הסתובב אליו מיד. חולצתו הלבנה היתה פתוחה, וכך גם חנות מכנסיו. אגלי זיעה בצבצו על מצחו ועל החזה שלו, ושיערו הבלונדיני התבלגן ועכשיו הסתיר את אחת מעיניו.

"לא לזוז!" - אמר לבֶל וניגש לאנדרו בצעד מהיר.

"תקשיב, אם דיאנה מצאה לנכון לצרף אותך אליי ,כנראה שהיא חושבת שיש לך פוטנציאל. אתה יכול להישאר וללמוד דבר או שניים, או - שאתה יכול ללכת ולאכזב אותה. אולי היא אפילו תעניש אותך… החלטה שלך."

אנדרו סרק את פניו כשאמר את המילים האחרונות ותהה - 'מה כבר דיאנה יכולה לעשות לי?'

אך זה לא היה הזמן לבירורים, והוא הסתפק בלומר - "אני לא נהנה לפגוע ככה במישהי."

אַרֵס פרץ בצחוק - "אני לא פוגע בה, אפולו, אני נותן לה בדיוק את מה שהיא רוצה," - ואז הסתובב לעברה וציווה - "בואי אלינו. על ארבע."

בֶל ירדה מהמיטה עליה המתינה בסבלנות עד לרגע זה, והתקרבה לשני הגברים בזחילה על ארבע, לבושה בחוטיני אדום ומצבטים על שתי הפטמות.

"אפולו פה, חושב שאני פוגע בך. זה נכון?"

בֶל הרימה את עיניה אל אנדרו בפליאה וענתה -"לא, אדוני."

"את נהנית ממה שאני עושה לך, האני?"

"כן... מאד."

"עכשיו תגידי לאפולו, שהזין שלי זה הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים."

היא הסתכלה על אנדרו שוב, נבוכה מעט - "הזין של אַרֵס זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים."

"אתה רואה?" - שאל אַרֵס בחיוך מרוצה.

"חבר שלך רוצה ללכת ,אדוני? עשיתי משהו לא בסדר?"

"לא יקירתי, הפעם זו לא אשמתך." - אַרֵס לקח שאיפה עמוקה מהסיגריה שזה עתה הדליק - "פשוט אפולו כמוך - הוא מעדיף שיעשו אותו."

שני הגברים הביטו זה בזה, והמילים האחרונות נתלו ביניהם באוויר.

אַרֵס ידע שההערה המשפילה שלו תעבוד כמו קסם, הרי לאפולו יש אגו, והדרך הכי מהנה לשכנע אותו - זה להתגרות בו. אנדרו מצידו, הבין שמשחקים בו, אך במאבק לא הוגן בין האגו הנפגע לרצון להסתלק -  ידו של האגו היתה על העליונה. הוא בקושי זיהה את עצמו כשהתקרב לבֶל, תפס חזק בתלתליה והטה את ראשה לאחור. הסימנים האדומים שהחגורה ההדוקה הותירה על עורה נזרקו ישר לעיניו, אך זה לא מנע ממנו לומר - "אני לא הולך לשום מקום עד שאני לא משתמש בכל חור שיש לך."

"עכשיו אפשר לשחק." - אמר אַרֵס בשביעות רצון וכיבה את הסיגריה במאפרה.

כשיצאו מהמלון והיו בדרכם לחנייה, לא לפני שנפרדו מבֶל בחיבוקים ונשיקות סוערות - בדס"מ מקרב לבבות אחרי הכל - אַרֵס הסתכל על אנדרו בסקרנות ושאל -

"אז, כמה אתה אוהב את העבודה עד כה?"

אנדרו לקח שנייה לחשוב עד שענה - "60% מהזמן אני אוהב אותה. 40% שונא כל רגע."

"כן, אתה באמת נראה כאילו לקחת פנייה לא נכונה ונפלת לתוך העולם הזה בטעות."

"אין לך מושג כמה שאתה צודק," - צחק אנדרו - "וכמה אתה אוהב את העבודה?"

"100% מהזמן. במיוחד אני מת על האינטנסיביות של סשן, על האדרנלין. כבר לא עומד לי מסקס ונילי…"

"זה בגלל שאתה תמיד בתפקיד המאסטר?" - שאל אנדרו.

"לא, יש לקוחות שנהנים לראות אותי בצד השני של השליטה. אתה פשוט לא יכול להיות מאסטר טוב בלי להרגיש את זה על בשרך."

"אז, מה זה מאסטר טוב?"

"מישהו שמרגיש את הגבול של הנשלט. שמת לב שבֶל לא היתה צריכה לומר מילה? ראיתי כשהיה לה מספיק."

את שאר הדרך הם עשו בדממה, וכשהגיעו לרכבו של אַרֵס, היה לו עוד דבר אחד לומר:

"נראה שלא בדיוק סבלת ממה שעשית שם. יש בך את הצד האפל הזה, אפולו."

האם יש בי צד כזה..? האם אני אוהב לשלוט… או להיכנע?