* למי שרק נחשף - כדאי להתחיל מפרק #1, הנמצא בתחתית הבלוג הזה.
** נובלת בדס"מ ב - 15 פרקים.
איתן
אנדרו הביט על עצמו במראה התלויה על דלת הארון - פניו חיוורות, עיגולים כחולים כהים מתחת לעיניו. הוא נראה כמו בן-אדם חולה שלא ישן כל הלילה - בעצם זה לא היה רחוק מהאמת. אחרי שחזר מדיאנה אתמול, כל שעשה היה לשכב במיטה על הבטן כשהוא משתדל לא לזוז - מתעורר ונרדם לסירוגין. גופו כאב ובער כאילו חלה בקדחת, לא היה בכוחו לקום לאכול, או אפילו לקחת לעצמו כוס מים כדי לשטוף את גרונו הצחיח.
מחשבותיו נדדו לדברים אחרים, הוריו ,משפחתו, הילדות ,השירות הצבאי בנח"ל. כל זיכרון על חוויות טובות שהיו לו בחיים היה מבורך ברגעים אלו. הוא ניסה להיזכר בספרים שאהב לקרוא בזמנים מאתגרים, אבל לקרוא אותם באמת הוא לא יכל - בשביל זה היה צריך לפתוח אפליקציית קינדל בטלפון, אך שם על המסך חיכתה לו הודעה שלא רצה לראות. הוא שמע אותה מגיעה ישר כשחזר לדירתו. כמובן, יכול להיות שההודעה הייתה ממישהו אחר, אולי זאת סתם פרסומת, אך לא - אין מה לשקר לעצמך - רק בת אדם אחת שלחה לו הודעות בכמה חודשים האחרונים.
אנדרו לקח נשימה עמוקה, אזר אומץ והסתובב כדי לראות במראה את גופו מאחור.
"אוי שיט…"
לא פלא שהוא הרגיש נורא - רוב חלקו האחורי היה מכוסה בחבורות סגולות ואדומות, ואף במספר מקומות העור נבקע ודמו נקרש ברצועות דקות בתוך הפצעים.
'למה היא עשתה את זה?'
התשובה היתה פשוטה - היא קוראת לזה עונש על אי ציות לכללים שלה, על התנהגות בלתי הולמת ללקוח. אבל מה עם התנהגות בלתי הולמת של לקוח כלפיי אנדרו? בעצם, האם זה בכלל משנה מה אנדרו עשה… או לא עשה?
האמת שהסיבה למעשיה היתה הרבה יותר פשוטה - דיאנה אוהבת לגרום לסבל, ואז לפצות עליו בעונג...
רק הזיכרון של התחושה הזאת - אצבעותיה נעות בתוכו - גרם לצמרמורת לעבור לאורך גופו המותש. הוא נשם עמוקות ונצמד למראה הקרה בניסיון לקרר את עצמו מעט.
לאחר מספר שעות, כשקרני השמש חדרו לתוך דירתו דרך החורים שבין התריסים המוגפים, אנדרו שוב קם ממיטתו ומיד התיישב חזרה אחרי שסחרחורת חזקה כמעט והפילה אותו מרגליו. הוא ניסה לחשוב בהגיון - גופו מיובש וקודח מחום, אם לא יטפל בעצמו עכשיו, בעוד חודש בעל הדירה עלול למצוא כאן את גוויתו הקרה. אנדרו קם בזהירות והלך למקלחת, פתח את הברז, והתחיל לשתות את המים הקרים.
אחר-כך נכנס למקלחון ודפק צרחה כשהזרם הקפוא פגע בעורו. טוב שהוא גר בשכונה, שהשכנים בה לא מתרגשים מצרחות, אחרת היה לו קצת קשה להסביר למשטרה ,איך ומדוע גבר חסון כמוהו נפל קורבן להתעללות בידי בחורה קטנטונת, חמושה בחגורת מכנסיו בלבד.
כשחזר לחדר השינה, הרים את הטלפון מהשידה כדי להזמין לעצמו משהו לאכול, וראה את ההודעה -
"תשטוף את עצמך עם סבון אנטי בקטריאלי ואל תשכח שיש לקוח שמצפה לך בעוד יומיים."
לרגע אחד, אנדרו רצה לצלצל אליה, לשטוף אותה בקללות ואז להעיף את הטלפון לתוך הקיר - אך רעב ועייפות מנעו בעדו. הוא סילק את ההודעה מהמסך והחליט שעכשיו הוא רוצה המבורגר יותר מאשר לחנוק את דיאנה. את זה הוא יכול לעשות גם אחר כך.
בשעות הערב המאוחרות פעמון הדלת העיר אותו משינה טרופה ומלאה בחלומות רעים. כשהלך לדלת, מכוסה בשמיכה בלבד, הרגיש כאילו הוא מפלס את דרכו בתוך ענן סמיך של עשן. בפתח עמדה בחורה, שאנדרו לא קלט ממנה כלום, חוץ משיער בהיר ושמלה ארוכה ופרחונית.
"מי את?"
"היי אנדרו, קוראים לי דיטי, זאת אומרת זה הכינוי שלי... לא משנה, דיאנה שלחה אותי..." - היא התחילה לומר, אבל מהר מאוד קלטה את מצבו ובמקום להמשיך לקשקש פשוט נכנסה פנימה. הדבר הבא שזכר היה שדיטי תופסת אותו במרפק וגוררת חזרה למיטה. אנדרו ניסה להתנגד, לשאול מי היא ומה היא רוצה ממנו, אך הבחורה משכה ממנו את השמיכה והכריחה אותו לשכב חזרה על הבטן.
"דיאנה צדקה - או שאתה לא יודע איך לדאוג לעצמך אחרי סשן או שאתה דביל. "
"אה, מה את עושה!" - הוא הרגיש מחט חודרת לתוך ירכו וניסה להעיף אותה עם היד.
"אל תזוז - זה יעזור לך."
ההקלה היתה כמעט מיידית - הוא עדיין בער מחום, עורו עדיין היה פצוע, אך זה לא הטריד אותו יותר, התחושות האלו עברו לרקע התודעה. קצב פעימות ליבו ירד, ונשימתו נהייתה קלה. אנדרו סובב את ראשו לכיוון המצילה המפתיעה שלו - "מה זה היה, הרואין?"
"היית מת. זה משהו קצת יותר חוקי." - אמרה דיטי בצחוק ונעלמה אל תוך המטבח הקטן. כעבור מספר דקות חזרה עם כוס מים, סיר מעלה אדים ומגבת.
"קח כדור." - כוס מים וקפסולה צהובה נדחפו לפניו.
היא פתחה מעט את החלון החורק והדליקה את מנורת הקריאה הקטנה שעמדה ליד המיטה, מה שגרם לאנדרו לעצום את עיניו מיד. את כל היממה האחרונה בילה בחשכה, ועיניו לא היו רגילות אפילו לאור כה חלש. הוא לא ניסה יותר לדבר וגם לא היה אכפת לו שהוא שוכב ערום על המיטה ובחורה זרה שוטפת אותו בעזרת מגבת לחה. דיטי העבירה את הבד החם על גבו וישבנו בעדינות, משתדלת לא ללחוץ או להכאיב בטעות. לאחר מכן אצבעותיה טיילו על האזורים הפגועים, ומרחו אותם ביסודיות במשחה שהקלה אף יותר על הצריבה הנוראית. הזמן נמתח עד אינסוף ואנדרו כמעט נרדם עם הפנים קבורות בתוך הכרית.
"אכלת משהו?" - שאלה דיטי בשקט.
"המבורגר. והקאתי אותו אחר כך. לא בא לי כלום... דיאנה שלחה אותך? את הרופאה הפרטית שלה?"
"לא אנדרו, אני עובדת 'באולימפוס'."
"עובדת... כמוני?"
"כן אני כמוך - אלה, אפרודיטה."
הוא ניסה לאמץ את מוחו ולהיזכר מה שמע על אפרודיטה בעבר אבל רק הפרצוף הצנום של הלקוחה, אחת מאלה שהיו עם הֶאֵדִס, עלה מול עיניו. אך היא הייתה זיוף. מבלי לראות את הבחורה שישבה לידו, רק לשמוע את קולה ולחוש את מגע ידיה, הוא ידע - זאת היא האפרודיטה האמיתית.
"היית מעדיף רופאה?"
"לא… ממש לא." - להפתעתו הוא שמח שהיא כמוהו... רק מישהו מ'אולימפוס' יבין את מצבו עכשיו.
"שתדע לך, אין אל ב'אולימפוס' שלא קיבל עונש מדיאנה, אבל יחסית לפעם ראשונה היא… לא ריחמה עליך במיוחד."
"לא ריחמה?" - הוא גיחך - "לא ידעתי שסדיסטים מרגישים רחמים."
"כן, היא סדיסטית ועוד איך," - הסכימה אפרודיטה בקול רגוע - "אך היא לא רק זה. מעטים מכירים אותה באמת. מאחורי הדמות של המיסטרס, דיאנה מאוד מורכבת ורגישה. כל העניין עם העונשים - זה פשוט הקטע שלה. היא מענישה אותנו ונהנית מזה, אך שים לב, כולנו עדיין עובדים אצלה."
"אבל למה, בגלל הכסף?!"
"כסף זה חלק מהעניין, אין ספק, אבל יש גם משהו ממכר בעבודה הזו. לפעמים בן אדם לא יודע מה הוא אוהב, עד שהוא מתנסה בזה. אפשר לומר שדיאנה מכריחה אותנו לגלות את היצרים שלנו ואז… האם עונש, הוא באמת עונש?..."
אנדרו ניסה להתרומם ולהסתובב כדי להסתכל בעיניה של דיטי, כשהוא מבהיר לה שמבחינתו כאב והשפלה זה אכן עונש, אך היא הניחה את ידה על עורפו ודחפה אותו קלות חזרה לתוך הכרית.
"אל תזוז… ומספיק לקשקש - עדיף שתרדם עכשיו."
תחושת עייפות איימה להכריע אותו ועיניו נעצמו בכבדות. שנייה אחת לפני שצלל אל תוך העלטה, הרגיש את ידה מלטפת את שיערו ושמע אותה אומרת - "דיאנה היא בן אדם לא קל לעיכול. אתה צריך להחליט אם אתה רוצה לעכל אותה או לא…"
בבוקר הוא הרגיש משמעותית יותר טוב, החום ירד והמשחה שאפרודיטה מרחה עליו עשתה את העבודה. ליד מיטתו הוא מצא קופסת כדורים, שפופרת של אותה משחת קסם ופתק, המצווה עליו להקפיד למרוח אותה כל יום עד שהפצעים ירפאו לגמרי. במהלך אותו היום אנדרו לא יצא מביתו, גם כי לא רצה לראות איש וגם כי לשים בגדים על עורו המגורה עדיין הרגיש כעינוי. את הזמן העביר בצפיית סרטים וגלישה באינטרנט, עד שלקראת הצהריים שוב הגיעה הודעה -
"תשלח לי תמונה של הגב שלך. ורציתי להזכיר, שיש לך פגישה מחר."
"בת זונה!"
אנדרו לא ציפה שהצעקה בפועל תיפלט מפיו, אך הפרת שלוותו, היה משהו שדיאנה הצטיינה בו.
הוא קפץ מהמיטה והחל להתהלך מקצה לקצה בדירה הקטנה, כמו איזו חיה בכלוב, ידיו התהדקו לאגרופים, ורגליו בעטו בכל דבר ששכב על הרצפה.
'מה היא חושבת לעצמה?! שאני אשלח לה תמונות שתוכל לאונן עליהם? שפאקינג תדמיין!'
כאשר סוף סוף נרגע והתיישב, הכאב הפתאומי מפעולה כה בסיסית - כבר לא חזק, אך עדיין מציק - סופית שכנע אותו שהדבר שהכי נכון לעשות כרגע, זה פשוט להתעלם מההודעה. בעצם ,עדיף להתעלם מהקיום של דיאנה בכלל. מבחינתו, שתסתדר בלעדיו, שתשלח מישהו אחר. גם הוא יכול להעניש אותה - להעניש אותה בשתיקתו.
אין לו כוח לזה יותר - לנוזלים של אחרים נמרחים עליו, לידיים זרות נוגעות בו, ללקוחות הסוטים שגופו מותר להם, ל'אולימפוס', לדיאנה.
אין. לי. כוח. לחרא הזה!!!! - זה מה שאנדרו רצה לצרוח במלוא גרונו, אך במקום זאת הוא מזג לעצמו מנת וויסקי ושתה אותה בלגימה אחת. ואז מזג עוד אחת.
בערב הוא עמד עם סיגריה ליד החלון במטבח ובהה במבט לא מפוקס על הרחוב. ליד המועדון המפוקפק שבצומת, הצטופפה קבוצת צעירים, שאת צעקותיהם ניתן היה לשמוע למרחקים. מידי פעם מכונית עברה מתחת לבניין, ומוזיקה מזרחית בפול-ווליום החרישה את אוזניו. רעש העיר ואורות הלילה גרמו למחשבותיו לנדוד לפאב ההוא לא הרחק מכאן, איפה שפגש את דיאנה לראשונה.
מה אם לעולם לא היה מדבר איתה?
מה אם בסוף לא היה מסכים להפוך לזונה עם התמחות בבדס"מ?
אולי בכל זאת היה עוזב לחו"ל ומנסה את מזלו שם? או שאולי כבר היה הומלס...
ברור לו, שראשו היה מעל המים הודות לכסף שהרוויח ב'אולימפוס'. אומנם הוא עדיין התגורר בדירה המגעילה הזאת, אבל היה לו מספיק לצרכים בסיסיים, אפילו חסכון קטן, והכי חשוב - בואו לא נשכח - הוא כבר החזיר את הכסף שהיה חייב לחבריו ובני משפחתו. אפילו החוב לבנק קטן ברבע.
אך האם כל היתרונות הכלכליים, כל הפינוקים שקיבל - היו שווים את החור השחור שנפער בליבו, וששאב פנימה את הרוגע והכבוד העצמי שפעם היו לו?
אולי הגיע הזמן לסיים עם ההפקרות ולחזור להיות אזרח מן השורה? משכורת של 10 אלף, 14 ימי חופש בשנה, משחקי כדורגל, טיולים בשבתות, והעיקר - סקס מיסיונרי עם בנות שיכולות להנות גם בלי לראות אותו סובל.
אנדרו סיים את הסיגריה וחזר למיטה.
"יאללה, אנדרו, לא ראיתי אותך ארבעה חודשים ועכשיו אני בתל-אביב. תוציא ת'תחת שלך מהבית ובוא לדיקסי, או שאני אבוא להוציא אותך בכוח!"
איתן היה אחד מהחברים הוותיקים והנאמנים שלו ובהחלט היה מסוגל לממש את איומיו, במיוחד שהתברר שאמו המודאגת של אנדרו סיפקה לחברו את הכתובת החדשה שלו וביקשה לנסוע לברר מה קרה לבנה האבוד בעיר הגדולה. לולא אנדרו היה כל כך עסוק בעבודתו ב'אולימפוס' ויחסיו הדפוקים עם דיאנה, היה כבר מזמן מבין שעליו להרגיע את אימו ולספק לה תשובות כלשהן, אפילו שקריות. אחרת זה מה שיקרה - איתן יגיע. מובן שהוא תמיד היה שמח לפגוש את חברו, פשוט עכשיו זה לא הזמן המתאים לחברים.
"טוב, אני אהיה שם עוד שעה." - נכנע לבסוף.
בשעה שתיים בצהריים מסעדת דיקסי הייתה מלאה באנשים. אנדרו ואיתן קיבלו שולחן בפינה, הרחק מההמולה. האוכל הזכיר לאנדרו עבר נושן, כשהם גרו ביחד בדירה קטנה בשנקין ואיתן עזר לו להרים את המלון לרגליו. אחר כך איתן בחר בדרך הבטוחה - לימודים באוניברסיטה, קריירה בהיי-טק, יחסים נורמטיביים עם מישהי שהכיר בעבודה - וכל זה בפתח תקווה, הרחק מהפיתויים של תל אביב.
"אני יכול להבין למה לא דיברת איתי לפני שהחזרת ת'כסף, אבל למה גם אחרי אתה עדיין לא מתקשר? כבר כמה חודשים - ואף לא שיחה אחת. מקווה שזה לא בגלל החוב, מבחינתי הכל עבר ונגמר. חוץ מזה, הבנתי שאתה מתאושש כלכלית."
"סוג של…" - מלמל אנדרו, מייחל בליבו שאיתן יעזוב את הנושא, אך כמובן שהשאלה הצפויה לא איחרה להגיע.
"אתה כבר מצליח לסגור את החובות, נכון? דרך אגב, איפה מצאת עבודה?"
"באיזו חברת פרסום בתור יועץ, אבל זה כבר לא רלוונטי, סיימתי לעבוד שם." - אנדרו היה קצת מופתע מהמשפט שנפלט לו. האם הוא ברצינות שוקל לפרוש?
"באמת? אם אין לך עבודה, למה שלא תבוא איתי ועם רוני לתאילנד?! אנחנו טסים מחר לחודשיים. זוכר את אריק, הוא ואישתו פתחו הוסטל בקו-פנגן לפני מספר חודשים. דיברתי איתו והוא אמר שיש לו חדרים בשבילנו בגרושים."
"לא יודע..." - היסס אנדרו - "לא, אני לא יכול לעזוב ככה סתם. יש לי… יש לי כל מיני - "
"יש לך כל מיני מה?! יש לך חברה?"
"לא." "והחוב תחת שליטה, נכון?"
"כן, אבל - "
"אין אבל, אין לך שום סיבה לא לבוא. אתה גבר בן 29 בלי מחויבות, והרגע סידרתי לך חופשה בכלום כסף. אם חודשיים נראה לך ארוך מדי, אז תבוא רק לחודש."
אנדרו לגם מהבירה שלו, מחשבות מתרוצצות במוחו. פתאום לדמיין טיול בחו"ל, משהו נורמלי, משהו שלא קשור לעבודה "האהובה" שלו, גרם לו להרגיש מאד מוזר. המסקנה היתה בלתי נמנעת - 'אולימפוס' מבודד אותו, גורם לחייו להתנהל בצורה לא טבעית.
"אנדרו," - קולו של איתן החזיר אותו למציאות - "פעם אתה היית יוזם את כל הנסיעות שלנו לחו"ל, עכשיו בקושי הצלחתי להוציא אותך מהבית. מה נהיה ממך בן אדם?.."
כשחזר הביתה, כבר לא חש כאב בעקבות כל תזוזה קטנה שעשה. הוא ידע שקודם שוכח הגוף, ואחר כך - שוכח הראש. אבל דווקא את מה שקרה הוא לא רצה לשכוח - פרטים קטנים מאותו היום רצו במוחו שוב ושוב. איך הוא הגיע למצב הזה מלכתחילה, למה לעזאזל הוא נתן לה לקשור את עצמו?! הוא הרי יכל להתנגד ולעזוב באותו הרגע.
או שבעצם... הוא לא עזב כי רצה להיות שם? רצה לראות עד כמה דיאנה 'רעה בבדס"מ' - כמו שהיא עצמה סיפרה לו פעם, לראות אם הוא יכול לאהוב את ה'רוע'...
או שבעצם... למי אכפת?
אנדרו מצא את הטיסה הכי זולה שהייתה לקו-פנגן ביום המחרת - עם שלוש עצירות בדרך - והזמין אותה.
