* למי שרק נחשף - כדאי להתחיל מפרק #1, הנמצא בתחתית הבלוג הזה.
** נובלת בדס"מ ב - 15 פרקים.
*** עוד קצת חיפוש עצמי...
אפרודיטה
במשך 23 לילות אנדרו לא חזר לחדרו בהוסטל לפני ארבע בבוקר. איתן ורוני היו להוטים להעיר את "האנדרו שהכירו פעם", ועקב כך, הם כבר הספיקו לבקר בפול-מון, הלף-מון, רבע-מון (אם היה כזה) ובעצם בכל פאב ומסיבה בהם ניתן היה לצרוך אלכוהול, לעתים סמים, ואולי אפילו לחזור עם מישהי הביתה.
אט אט אנדרו החל להשיל מעליו את כל מה שקרה בארץ. זיכרונות על המלון שלו, על אולימפוס, על דיאנה, דהו לחלוטין ונשרו, נערמים בפינה חשוכה כלשהי בראשו.
ערב אחד, כששלושתם התפרצו בצעקות ללובי של ההוסטל בו גרו, על הספות ישבה בחורה אחת בלבד. כמות הרעש שעשו, גרמה לה להסתובב לכיוונם, ולאנדרו - לקפוא במקום. היא קמה ממקומה, וכשהיא גוררת את הטרולי שלה אחריה, התקרבה לחבורה השמחה.
"אנדרו! אני לא מאמינה שאני פוגשת אותך כאן!" - אמרה בחיוך רחב, ועטפה אותו בחיבוק.
"לא מאמינה, הא?" - סינן אנדרו לתוך שיערה.
רוני ואיתן בהו בפליאה באישה החייכנית, שלבשה שמלת קיץ קלילה ללא חזייה מתחתיה.
לאחר שתיקה קצרה ומביכה, איתן היה הראשון לדבר - "אנדרו, לא תציג לנו את החברה שלך?"
"כן. איתן, רוני, תכירו את, אממ את..." - הסתבר שהוא לא ידע את השם האמיתי של אפרודיטה.
"שירה." - אמרה דיטי והגישה את ידה ללחיצה - "פעם עבדתי במלון של אנדרו, והאמת שזה קצת מעליב שהוא לא זוכר את שמי."
"מה את עושה כאן, שירה?" - חיוכו המאולץ של אנדרו היה כה גרוטסקי, ששירה אפילו נבהלה לרגע.
"המנהלת שלי החליטה לתת לי שבועיים חופש ואמרה שאני פשוט חייבת לטוס לתאילנד, וללון בהוסטל הזה. למעשה, הגעתי לכאן רק לפני זמן קצר." - אנדרו לא פספס את הקריצה הלא דיסקרטית בכלל שהיא שלחה לו.
הוא עמד דומם בזמן ששלושת האנשים סביבו פטפטו. ברור היה לו ששירה נמצאת כאן בשליחות, רק שהוא לא יכל להחליט אם זה מפחיד אותו עד כמה דיאנה תרחיק לכת כדי לאתר אותו, או מחמיא לו…
"טוב," - אמר לאחר מספר דקות - "אני הולך לישון."
"ביי, נתראה מחר." - נופפה לו שירה, בזמן ששני חבריו בקושי שמו לב לזה שהוא נעלם.
ומשלושה הם הפכו לארבעה.
שירה התבררה להיות כפרועה למדי ואף פעם לא אמרה 'לא' לדרינק או לג'וינט. הם המשיכו לפקוד כל מסיבה שהתרחשה באי, ולחזור לפנות בוקר להוסטל - איש איש לחדרו. כל לילה כזה, אנדרו שקל להזמין את שירה להתארח בחדרו, ולא משום שהיא מהבנות היותר יפות שהוא פגש בחייו, אלא משום שמהרגע שהיא הופיעה מול עיניו, הוא נזכר שיש סוג אחר של סקס, ואם להיות כנה עם עצמו, זה היה חסר לו.
כעבור שבוע, לאחר ארוחת בוקר, כשכולם עלו לחדרים להתארגן כדי ללכת לחוף, שירה הופיעה בדלתו של אנדרו בביקיני מינימליסטי.
"תגיד לי, יש לך בעיה?" - שאלה בעלבון מעושה, כשפתח לה.
"יש לי כמה מהן, לאיזו בדיוק את מתכוונת?"
"אני לא מספיק מושכת בעיניך?"
"מושכת מאד אפילו."
"אז למה אתה מחכה?"
"שתבואי לבד." - הוא תפס בידה, משך לתוך החדר, וטרק את הדלת.
שירה, הסתבר, היתה מכורה לכאב, וביקשה מאנדרו לעשות לה כאלו דברים, שהוא כמעט ושמח לפרוק עליה את זעמו - על אף היותה הבחורה הלא נכונה - ולעיתים אפילו חשש לשבור אותה, לרסק את גופה הארוך והיפה תחת ידיו הגסות.
לאחר מספר שעות, הם שכבו במיטה, כשאנדרו מחזיק אותה קרוב אליו, וציפורניה מטיילות על שרירי זרועו.
"רציתי לעשות את זה מהרגע שראיתי אותך." - לחשה לו לאחר זמן מה שבילו בדממה.
"אה כן, כמעט ושכחתי שאת זאת שהבאת את דיאנה אל חיי."
"עוד לא מאוחר מדי להודות לי." - חייכה ונישקה קלות את שפתיו.
"לא יודע אם להודות לך או לחנוק אותך."
שירה צחקקה ואז שאלה - "אנדרו, אולי תחזור איתי?"
"לארץ?"
"גם…"
"אם את מתכוונת ל'אולימפוס', אז לא עניתי לדיאנה כבר חודש. אני בספק שיש לי לאן לחזור."
"ומה אם אני אגיד לך, שאתה טועה ובגדול?!"
לאנדרו לא היה ברור מדוע שירה החליטה לחשוף בפניו מידע מסווג ביותר. בשבועיים הראשונים להיעלמותו דיאנה רתחה מזעם. לא רק שכל הלקוחות שציפו לו, ביטלו את הזמנתם, הם גם לא הסכימו לשום תחליף. דרשו אותו ורק אותו. שירה אף הגדילה ראש וקראה לו סחורה מבוקשת - כאילו המילים האלו היו אמורות להחמיא לו.
ברגע נדיר של גילוי רגשות, דיאנה קראה לשירה אליה וסיפרה לה שהיא יודעת איפה אנדרו נמצא - מסתבר שאחד מחבריו תייג אותו בפייסבוק, כשהוא ספציפית ביקש שזה לא יעשה - ושהיא שולחת אותה לתאילנד להחזיר אותו. היא התוודתה בפניה שהיא מתגעגעת אליו.
להודעות הסרקסטיות והמצחיקות שלו, לאיך שהוא מתעצבן כשלא אכפת לה מדעתו... לאיך שהעור שלו מרגיש תחת אצבעותיה. אפילו לשריון הרגשי שהוא עוטה על עצמו, ושבעצם - כך היא אמרה - היא אפילו לא יודעת מה מסתתר מתחתיו, אבל היא היתה רוצה לדעת…
ובאמת - דיאנה לא חושבת שהוא צריך לקחת את עניין הבדס"מ כל-כך ברצינות, זה הרי בסך הכל משחק. אנדרו ישב והקשיב, והמילים ששמע החלו, לאט ובזהירות, להמיס את שכבת הקרח שעטפה את ליבו.
באותו הלילה, ראה חלום - הוא שוב היה נתון באזיקים באותו חדר מינימליסטי, אך הפעם לא דיאנה התעמרה בו, אלא אפרודיטה. היא היתה שונה מאיך שהיא נראית - שערה שחור, חלק והבעת פניה קרה, מתנשאת. מכותיה היו אכזריות וגרמו לו לצעוק מכאב שורף ובלתי נסבל. להפצרות שלו לא היתה שום משמעות בעיניה... היא אף צחקה בקול כשהתחנן אליה שתפסיק. והדברים שהיא אמרה לו, לא היו סקסיים, אלא מבזים ופוגעים.
אך החלום לא נגמר כאן, ואנדרו המשיך לחוות את אותו היום כשפתח את הדלת ושם ניצבה דיאנה… דיאנה אחרת. שיערה כצבע דבש ופניה שופעים חיוכים וחיבה. היא טיפלה בפצעיו, ליטפה ברכות את שיערו ושפתיה התקרבו לשלו כשהיא לחשה -
"זה רק משחק, בייבי. אז מה אתה אומר… אולי תחזור אליי?"
