* למי שרק נחשף - כדאי להתחיל מפרק #1, הנמצא בתחתית הבלוג הזה.
** נובלת בדס"מ ב - 15 פרקים.
דיאנה
"את במשרד?"
"כן."
"אני מגיע."
בסביבות עשר בערב אנדרו ירד מהמונית ליד המתחם של מגדלי YOO. מזג האוויר של לילות מאי היה נעים ולא חם במיוחד. בדרכו לבניין עבר על פני שתי בנות שישבו על ספסל וחלקו בקבוק יין. הן דיברו בשקט, וכשעבר לידן צחקקו ונופפו לו. מי היה מאמין שיש אנשים בעולם הזה, שלא צריכים עכשיו להתמודד עם בן אדם נרקיסיסט, שחצן, סדיסט ועוד מילים כאלו ואחרות שאנדרו רצה לתאר בעזרתן את דיאנה.
כשפתח את הדלת, דיאנה ישבה ליד שולחן העבודה, עם גבה אליו. הדירה היתה חשוכה, רק מנורת הקריאה דלקה, ולאורה היא המשיכה לתקתק על מקלדת הלפטופ גם כששמעה אותו נכנס. רק כשאנדרו ניגש לשולחן ונעמד לצידה, היא הואילה בטובה להסתובב אליו ונשענה לאחור בכיסאה.
"חזרת." - אמרה לאחר שהוא עמד דקה ארוכה בדממה, מסתכל עליה מלמעלה.
"אכן. יש לי עבודה עדיין?"
"אתה עדיין רוצה אותה?"
"אני כאן, לא?"
עכשיו היה תורה של דיאנה לשתוק בזמן שהיא מהרהרת בתשובה הולמת.
"על הברכיים." - אמרה לבסוף.
רק הפעם השמונים שהוא שומע את המשפט הזה - קצת מקוריות דיאנה.
אנדרו לקח נשימה עמוקה, והתיישב על ברכיו מולה.
רגלה של דיאנה יצאה מהשסע העמוק בחצאית הארוכה שלבשה, ונכרכה סביב כתפו השמאלית, וכל מה שהפריד ביניהם היה אורכה של הירך שלה. גבה התכופף מעט ופניה היו כעת קרובים לפניו.
"אם אתה עובד אצלי, אז אתה הזונה שלי..." - כל מילה שיצאה מפיה, בוטאה באיטיות - "ולזונות שלי, אני עושה מה שאני רוצה."
"מה שעשית לי - זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה."
"אני מניחה שאתה מתכוון רק לחלק עם החגורה." - חיוך קטן חלף על שפתיה - "החלק השני היה מתנה."
פניו של אנדרו נותרו חתומות והוא לא טרח להגיב להתגרות הקטנה שלה. היתה לו תחושת בטן שהדיבור הזה היה בעצם הזמנה לאקט כלשהו.
דיאנה התקרבה אף יותר, עד שהאפים שלהם כמעט ונגעו - "בפעם הבאה, אני מצפה ממך שתיקח את העונש שלך כמו גבר."
זה היה לא שפוי שמישהו ידבר אליו כך, אך אנדרו לא זז ממקומו, אלא רק המשיך לבהות בעיניה.
'למה יש לה השפעה כזו עליי? אני שונא שהיא שולטת בי.'
אך זו לא היתה בדיוק האמת...
"עכשיו תפצה אותי על ההתנהגות שלך." - היא ישרה את גבה ושוב נשענה לאחור בכיסאה.
ידיו של אנדרו החליקו במעלה ירכיה, וקירבו את אגנה אל פניו. תחילה הוא נישק את תחתוניה, ושם לב שהם לחות - פעם, לפני שנהג לגמור לפי פקודה, הוא אהב את הריח שיש לאישה כשתשוקה שוטפת אותה, את הריח בין רגליה כשהיא נרטבת מהנשיקות שלו, מהמגע שלו. עכשיו כשפניו היו צמודות לאותו המקום, הוא חש את ההתרגשות מתפשטת בבטנו התחתונה. אנדרו משך את תחתוניה למטה - ללא שום התנגדות מצידה של דיאנה - ובלי גינונים מיותרים פיסק את ירכיה. לאט לאט, נישק לכל אורך שפתיה החיצוניות, ומדי פעם ינק אותן קלות. קצה לשונו שרטטה את צורת איבר-מינה, הפרידה בעדינות את פיסות העור החיצוניות והגיעה אל השפתיים הקטנות - הפנימיות. הוא ליקק אותן במהירה ונעצר על הדגדגן - במשך זמן מה הניע אותו מצד לצד, עוטף את כולו בנשיקה רטובה ושוב משחרר וחוזר לשחק בשפתיה. קצב נשימתה של דיאנה השתנה, הוא יכל לשמוע את זה, אך לא שום דבר אחר - היא לא תגרום לו לנחת שבשמיעת האנחות שלה. לרגע הפך לאגרסיבי והחדיר באחת את לשונו עמוק לתוכה - מרגיש את הטעם של הנוזל שיוצא ממנה בנדיבות.
'היא אוהבת את זה...' - מספר טיפות החליקו על סנטרו. פניו של אנדרו התלהטו והוא לא ידע אם הגורם לכך זה החום הכבד שנפלט מבין ירכיה, או שמא זה בגלל הדבר שכל רגע מאיים לקרוע את מכנסיו.
הוא הוציא את לשונו באטיות וללא ניתוק מגע, עלה לכיוון הדגדגן וינק אותו לפיו. עכשיו כשזה היה כלוא בין שפתיו, הוא הניח עליו לשון מלאה וליקק אותו. דיאנה זזה מעט, והוא תפס חזק במותניה וקיבע אותה במקומה, כשהוא ממשיך להתעלל בה ברכות, לשונו מגרה ומשחקת ולא מניחה לה לרגע.
אנדרו רצה שהיא תגמור. חזק. רצה להרגיש את רגליה מתחילות לרעוד, רצה לשמוע אותה נאנחת, רצה שידיה יתפסו בראשו ויצמידו אותו חזק אליה עד שבקושי יוכל לקחת נשימה. בראשו כבר ראה את עצמו מכופף אותה על השולחן, כשידו הימנית על עורפה - מצמידה את לחיה אל משטח העץ הגס - וידו השמאלית מעיפה את חצאיתה מהדרך. הוא דמיין איך הוא מעמיד את איברו בפתחו של אותו מקום בו הוא משקיע כל כך עכשיו... איך החום והרטיבות שלה עוטפים לו את הזין, ואיך התנועות הארוכות בתוך גופה מביאות אותו לשיא, וסוחטות ממנו הכל, עד הטיפה האחרונה.
הלחץ במפשעתו היה אדיר - נדמה היה לו שהנה כל רגע התפרים שם נפרמים וזקפתו פורצת החוצה בגאווה.
ובדיוק כשתשוקתו התגברה, אנדרו חש את חום גופה מתרחק, ורוח קרירה עטפה את פניו לפתע. גלגלי כיסאה נסעו לאחור, ודיאנה שיכלה את רגליה מול פניו.
"זה מספיק. סלחתי לך. אתה יכול ללכת." - קולה היה קר כמו הקרח שבוורידיה. אנדרו הסתכל למטה, על הבליטה במכנסיו ולא האמין למשמע אוזניו.
כמה גוונים יש לאישה הזאת… למה היא נהנית כל כך להתאכזר אליו?
הוא קם על רגליו וניגש אל שולחן הזכוכית העגול עליו עמדו מספר בקבוקי אלכוהול וכוסות. אנדרו החל לעבור על הבקבוקים בכזו אלימות, שדיאנה נחרדה לרגע שהוא עוד יעיף אותם על הרצפה. לבסוף הוא הרים בקבוק עשוי זכוכית כהה עם תווית שאמרה - Glenfiddich Single Malt Scotch Whisky 50 Year Old - ופנה לעבר הדלת.
"אנדרו," - דיאנה קמה על רגליה - "זה וויסקי בשווי 18 אלף דולר, וחוץ מזה זו היתה מתנה."
"אז אולי אני אחזיר לך את הבקבוק כשאסיים." - אמר בחיוך והתכוון לצאת, כשפתאום הסתובב אליה שוב - "ומעכשיו, אני רוצה יותר לקוחות כמו בֶל."
לאט אבל בטוח חייו של אנדרו חזרו לשגרה הייחודית שלהם - הודעה קצרה, פגישה עם לקוח, קופידון עם מעטפה, שלושה ימי חופש וחוזר חלילה. דיאנה לא קראה לו בינתיים להתארח במשרד ובכנות הוא העדיף כך. לפחות היא נענתה לבקשתו, וכעת הרבה מלקוחותיו זכו לראות את הצד הסדיסטי המתפתח שבו.
