ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

הפנטזיות של ליידי די

אני כותבת סיפורים. פה אפרסם סיפורי בדס"מ וסקס (תכל'ס מנושאי הכתיבה האהובים עליי).

© כל הזכויות שמורות
לפני 5 שנים. 30 ביולי 2018 בשעה 11:09

* למי שרק נחשף - כדאי להתחיל מפרק #1,  הנמצא בתחתית הבלוג הזה.

** נובלת בדס"מ ב - 15 פרקים. תנו לזה להתפתח... 

 

דיאנה

השעה היתה רק תשע בבוקר ואנדרו עדיין היה חצי רדום אחרי הלילה הפרוע שעבר עליו אתמול. עם זאת כשדיאנה שלחה הודעה, בה הופיעה כתובת והמילים "בוא עכשיו. זאת לא פגישה עם לקוח", הוא לא עמד בפיתוי. אנדרו הרים את עצמו מהמיטה, התקלח, לבש ג'ינס וטי-שרט צמוד בצבע תכלת ויצא מביתו.

כעת הוא נשען על קיר המעלית שהעלתה אותו לקומה ה-30 באחד ממגדלי YOO ותוהה מה מחכה לו כאן. הניחוש הכי טוב שלו היה אומן קעקועים שיעשה לו קעקוע שדיאנה רצתה לראות עליו או אולי פירסינג... או גם וגם… אנדרו פיהק ושם משקפי שמש שהסתירו את עיניו הצורבות מהאור הבוהק של המעלית.

כשעמד מול דלת גדולה ויוקרתית ,צלצל בפעמון ונזכר מול כמה דלתות כאלו עמד בחודשים האחרונים.

"פתוח!"

הוא נכנס לסלון יפה, מלא באור שמש נעימה, ובמרכזו - שטיח פרוותי, פינת ישיבה עם שתי ספות בהירות, טלוויזיה ענקית תלויה על הקיר ושני אגרטלים עם ורדים אדומים על הרצפה. את כל זה מבטו של אנדרו סרק תוך שניה ואז נעצר על האישה שישבה מאחורי שולחן עבודה מסיבי בפינת החדר ליד החלון הגדול. היא סגרה את הלפטופ שעמד מולה והסתכלה עליו. שיערה השחור היה אסוף לקוקו גבוהה, והיא סירקה אותו באצבעותיה בתנועה מוכרת.

"דיאנה?" - אמר אנדרו בהפתעה, כשהוא מוריד את משקפי השמש וחיוך מתפרש על פניו.

"אנדרו." - היא חייכה חזרה - "תכנס."

הוא התקרב אל השולחן והתיישב על הכיסא שהצביעה עליו, מולה.

"אתה נראה כאילו אתה לא מזהה אותי."

"בכנות, לא ממש זכרתי איך את נראת."

"טוב, אז ככה אני נראת לאור יום."

היא אמנם היתה יותר מבוגרת ממנו, אך עדיין צעירה. האיפור שלה היה עדין - מסקרה ,צללית וורודה. שפתיה נראו אדומות בצורה טבעית. עור פניה היה חלק, למעט צלקת באורך של כס"מ - שנראתה כאילו לא נתפרה בזמן - על עצם הלחי הימנית. היה משהו אריסטוקרטי ומרוחק בתווי פניה, בגבות הדקות, באף המושלם - אך חיוכה המתוק היווה פיצוי לכך.

אנדרו שם לב שחולצתה המכופתרת - עשויה מבד אפור מבריק - מספקת לו נוף של מחשוף עמוק, ועליו תליון קטן בצורה של ברק, מכוסה ביהלומים זעירים.

"דרך אגב, אתה נראה משמעותית יותר טוב מאשר באותו הערב, אבל אתה בטח נראה עוד יותר טוב בארמני." - המחמאה הזאת נשמעה מיועדת יותר לעצמה, מאשר לאנדרו - "רציתי לפגוש אותך כבר זמן מה, אבל הייתי עסוקה. היום גם יש לי בוקר פנוי וגם סיבות טובות."

היא פתחה את מגירת השולחן ,הוציאה שתי מעטפות והושיטה לו אחת מהן.

"זה תשלום על אתמול. חסכת לי את המשלוח עם קופידון."

"אז ככה קוראים לשליח שלך?!" - גיחך אנדרו.

"בכל זאת, הוא עובד של 'אולימפוס'..." - הבהירה וזרקה לעברו את המעטפה השניה - "עוד 5 - מזל טוב על הבונוס הראשון שלך."

"ואו, תודה..." - מלמל, בעודו בוהה בשתי המעטפות המלאות בשטרות שבידיו.

"בבקשה. הבנתי שזה מגיע לך."

הוא הרים את עיניו אל פניה של דיאנה, תוהה מה באמת היא יודעת. כבר מזמן הבין שהלקוחות מדווחים לה על הסשנים, אבל לאיזו רמת פירוט מגיע הדיווח? האם שתי הבנות, שהיו איתו אתמול, סיפרו לה על מגוון צעצועי המין שהביאו איתן והתעקשו לנסות כל אחד ואחד מהם על עצמן וגם עליו?!

או על איך שהן העמידו אותו על הברכיים מול מראה ענקית ובמשך רבע שעה קשרו ועטפו את גופו הערום בחבל שחור עד שכל תזוזה גרמה לכאבים באחד המפרקים או השרירים שלו?

כמה מהר נעמד לו כשראה את עצמו ככה במראה, כשהלשונות של שתי המענות שלו מחליקות על עורו המתוח בין הקשרים, ואחר כך בכל מקום אינטימי שקיים בגופו - עד שלבסוף גמר מכמה נגיעות קלות?! כן, בהחלט מגיע לו בונוס…


"בא לך קפה?" - ההצעה של דיאנה חתכה את רצף זיכרונותיו.

היא קמה מהכיסא והובילה אותו למטבח קטן. העובדה שחוץ מבר המים, מכונת נספרסו ומבחר של בקבוקי שתייה חריפה לא היה כלום על הדלפק, סופית שכנע את אנדרו שהדירה הזאת היא רק המשרד של 'אולימפוס' - ולא מקום המגורים של המנהלת שלו.

"אתה בטח תאהב את… זה!" - אמרה והוציא קפסולת קפה שחורה מתוך הקופסה עם הלוגו של נספרסו. לפני שאנדרו הספיק לספר לה שהוא מעדיף טעם אחר, היא כבר הכניסה אותה למכונה ולחצה על הכפתור. דיאנה הסתובבה אליו, נשענת על השיש.

"למה אתה מחייך?"

"כי את - כרגיל - עושה מה שבא לך, בלי לשאול מה אני רוצה."

"כן, אך אני בדרך כלל עושה את הבחירות הנכונות, לא ככה?"

"בדרך כלל…" - גיחך אנדרו - "אני אוהב את 'אנביבו', חום-כתום כזה."

"בא לך משהו מתוק?"

היא פתחה את דלתות המדפים מעל ראשה והתרוממה על קצות האצבעות כדי להוציא משם קופסת שוקולד עם הכיתוב Delafee - מה שנתן לאנדרו אפשרות להתרכז בקווי המתאר של ישבנה תחת המכנס השחור שלבשה.

"אני לא אוכל שוקולד." - ציין ,כשהחלה לפתוח את הקופסה.

דיאנה פתחה את העטיפה של אחת הסוכריות ,נתנה בה ביס קטן, וכאילו לא שמעה את שאמר - הכניסה את שאר הסוכריה לפיו, ואגודלה ליטפה את לשונו לרגע.

"אתה חייב לטעום את השוקולד הכי טוב בעולם." - וכשאנדרו החל ללעוס, אמרה בהתגרות -

"אתה רואה, אתה כן אוכל שוקולד."

'הדבר היחיד שאני רואה פה, זה שאת מתחילה איתי', מילים אלו נאמרו בראשו של אנדרו בלבד, כמובן.

"אז מה שלומך?" - שאלה.

"בסדר, תודה."

"לא משתעמם בזמנך הפנוי? לא ש - הודות לי - יש לך הרבה זמן פנוי."

"יש לי מספיק זמן פנוי. תודה שאת דואגת לאיזון שבין החיים האישיים לקריירת נער הליווי שלי."

דיאנה צחקקה.

"אתה נער ליווי מאד יוקרתי, אנדרו, על תוריד מעצמך."

בכל רגע אחר משפט כזה היה מעצבן אותו, אך הוא פתאום הבין שדיאנה לא מנסה לזלזל בו. היא באמת לא רואה שום דבר בזוי בעבודה שלו, היא אפילו - באיזשהו מקום גאה בו... זה היה מוזר ועם זאת - גישה מרעננת למצב.


כשהקפה היה מוכן, הם חזרו לסלון והתיישבו על הספות. דיאנה הצליחה להוציא ממנו מספר פרטים שעניינו אותה. כן, הוא מתאמן ארבע פעמים בשבוע, כפי שהיא התעקשה, ישן הרבה, אוכל טוב - בעיקר במסעדה האסייתית שקרובה לביתו, שותה - אך לא כמו פעם, ומעשן לפי מצבי-רוח.

"אני שומר היטב על הגוף הזה."

"הגוף הזה מרוויח לי המון כסף," - הסבירה בכנות - "אבל לא רק הגוף חשוב…"

אנדרו הביט בעיניה האפורות, צבען היה בהיר יותר, עכשיו בסלון המלא באור. עד כה כל מה שעניין את דיאנה היה איך שהוא נראה. האם היא מסוגלת בכלל להראות סוג כלשהו של אכפתיות אחרת?..

"איך אתה מסתדר עם כל העניין של… סקס בתשלום?"

אנדרו הסיט את עיניו ולגם מהקפה.

"זה לא קל בהתחלה, אני יודעת. אבל הנה - אתה לא פורש, אז בטח התרגלת, או לפחות מצאת סיבות אחרות להישאר."

הוא לא ראה לנכון לחלוק איתה את הסיבות שלו ולכן המשיך לשתוק.

"מה אתה חושב על הטעמים של לקוחותינו בסקס?" - המשיכה דיאנה בשיחה.

"אני לא בדיוק מתחבר ל-"אהבה קשוחה". " - ענה מהר לפני שהיא תמציא תשובה בעצמה.

"באמת?!" - דיאנה הרימה גבה - "זה לא מה שסיפרו לי."

הוא כמעט נחנק מהקפה שלו.

"מה הם סיפרו לך?!"

"הכל."

"זה לא בשבילי, גם אם אני נהנה תוך כדי - אחר כך זה כמעט מגעיל אותי."

"אתה בהכחשה, אנדרו."

"אז תרשי לי להישאר 'בהכחשה'."

"לא." - ענתה עם חיוך על פניה - "חוץ מזה, איני צריכה לעשות כלום - זה יקרה מעצמו. אתה פשוט עוד לא שם מנטלית, וכמובן הנורמות החברתיות מונעות ממך להנות, בלי לסבול מייסורי מצפון בבוקר שלמחרת."

"למה את כל כך בטוחה בזה?"

דיאנה לקחה סוכריית שוקולד נוספת מהקופסה שעמדה על השולחן. היא החזיקה אותה בקצות אצבעותיה, ונגסה בה בעדינות. אם אנדרו לא היה יודע שהבחורה עוסקת בסרסרות, הוא היה אפילו חושב שהיא ליידי.

"שמעתי כמה דברים עליך. אתה עושה מה שצריך ו- אהמ - רואים שנהנה מזה. לא ייתכן שזו רק הצגה בשביל הכסף."

האם זה הכסף...?! זאת לא הסיבה שאני נהנה...

"הלקוחות מתים עליך, במיוחד אלו שאוהבים להכאיב… כי אתה אף פעם לא נכנע עד הסוף, נכון, אנדרו?" - דיאנה הביטה ישר לתוך עיניו, והנמיכה מעט את קולה - "לא משנה כמה אתה סובל, הבעת פניך כמעט ולא משתנה. זוכר את אנג'ליקה? היא ניסחה זאת היטב - 'כמו להתגרות באריה'. אני אוהבת את הקשיחות הזו… גורם לי לתהות, באילו עוד דברים אתה מסוגל לעמוד."

אנדרו הרגיש פגיע לפתע - האם היא הולכת למתוח את הגבולות שלו אפילו יותר? או שזו הדרך המיוחדת שלה להחמיא לו… הוא קבר את מבטו בכוסו והחליט להעביר נושא.

"למה הם בכלל מספרים לך? הם לא רוצים לשמור את החוויה לעצמם?"

"יש מעט כאלה, אך רובם - להוטים לשתף." - היא הניחה את כוסה על השולחן ונשענה בנוחות לאחור על הספה - "אתה מבין, השיחות איתי - הם חלק מעסקת חבילה. אני מדברת איתם לפני הפגישה - מסבירה את החוקים, לפעמים נותנת רעיונות, ולפעמים להפך - מרסנת את אלו שרוצים לחצות גבולות. ואחרי הפגישות… צריך לחלוק עם מישהו את הדברים האלו, לא?!"

"ואין תלונות?"

"ברור שיש, בעיקר על המחיר. על השירות - לעתים נדירות. אבל כן, גם להתלונן הם אוהבים. לא זוכרת אם אמרתי, אך גם אתה מוזמן להתלונן על הלקוחות."

"אני לא מהמתלוננים."

"כן, שמתי לב… "

אנדרו המשיך לשתות את הקפה שלו ודיאנה הביטה בו בדממה.

"חבל שאין לי פה אוכל נורמלי, אה?"

"זה בסדר, אל תדאגי לי."

"צודק, אני כבר דואגת לך מספיק."

"כן, לגופי ולנפשי." - חייך אליה.

"אל תצחק, אתה לא יודע כמה אני משקיעה בשבילך ובשביל כל ה'אלים' שלי. לא שאני אעשה לכם ביטוח בריאות…"

אנדרו פרץ בצחוק לשמע המשפט האחרון. אחרי מאות הודעות סמס יבשות ולקוניות שקיבל מדיאנה, הוא לא ציפה שהשיחה איתה תהיה נעימה וזורמת, ושהיא עצמה כה משעשעת.

"יש כאן סיכון מקצועי," - אמרה דיאנה פתאום - "אל תשכח שאנחנו מוכרים בעיקר חוויות של בדס"מ. בסקס מהסוג הזה חייבים לשים גבולות, ואני קובעת אותם ללקוחותינו. 'האלים' שלי באחריותי ועליי לוודא שלא פוגעים בכם. סיפרתי לך על כל אלו שרוצים לחצות גבולות - לפעמים אתה לא יודע מאיפה זה יבוא לך! זוכר את החמודות מכפר שמריהו, שעשו את ה"טקס"? אחת מהן הייתה סדיזם בהתגלמותו."

"תני לי לנחש, הברונטית." - אמר אנדרו.

"בדיוק," - אישרה דיאנה והעבירה את ידה על הקוקו הארוך שלה -

"הסכמתי שתלך לשם רק כי ידעתי שהאחרות ירסנו אותה במקרה הצורך. בכל זאת נאלצתי לאיים עליהן קצת, כדי לוודא שתצא משם ללא פגע."

"הן השתמשו רק בנר."

"נר מיוחד שאני הבאתי להם. אחרת זה היה כואב בטרוף. ומשחקי שעווה - זה בקטנה, בהתחלה הן רצו להשתמש במחטים. הברונטית רצתה לעשות לך ברנדינג לזכר האירוע."

"שיט..." - לחש אנדרו והעביר את ידו בשערו.

"אתה יודע מה זה ברנדינג? זה כאשר מחממים מאד ברזל ואז מצמידים לעור -"

"אני יודע מה זה!" - התפרץ עליה - "למה שלחת אותי לשם, לפסיכית הזאת?"

"תן לי קצת קרדיט - האיומים שלי מאוד מפחידים. חוץ מזה, מי שלא מסתכן…"

"אל תיקחי את הפאקינג סיכונים שלך על חשבוני!"

"זה השלב שאתה צריך להודות לי ולא לכעוס עליי." - אמרה בטון קריר.

אנדרו לקח נשימה עמוקה ויישר את גבו.

"תודה. בחיים אל תעשי את זה שוב!"

"אתה עוד יותר מקסים כשאתה עצבני..."

אנדרו בדיוק התכוון לענות משהו ציני, אך הטלפון שלה ששכב על שולחן העבודה, צלצל. דיאנה קמה כדי להביא אותו, וכשחזרה התיישבה צמוד אליו על הספה, בעודה ממשיכה בשיחה.

"כן, יקירתי, הוא תמיד פנוי בשבילך… בוודאי, הערב, באותו מקום. חכי, אפשר להציע לך משהו?"

היא הסתכלה על אנדרו וקרצה לו.

"מישהו חדש, כבר לא חדש בעצם, אבל את טרם נפגשת איתו. קוראים לו אפולו, את יכולה לתאר לעצמך… כן, אני יודעת שאת מאוהבת באַרֵס, אבל למה שלא תגווני פעם? לא? את יודעת, יש לי רעיון, רוצה שניים במחיר אחד? עליי!"

לסתו התחתונה של אנדרו כמעט נשמטה מתדהמה - היא מוכרת אותו מול עיניו ועוד בחצי מחיר?!

"כן, אפולו ואַרֵס חברים טובים, לא תהיה שום בעיה. להפך, אַרֵס ישמח. את רוצה לשמח אותו, לא? נכון… טוב… כל הכבוד! ביי, מותק."

היא ניתקה את השיחה, זרקה את הטלפון על שולחן הקפה והסתובבה לאנדרו.

"רואה, סידרתי לך עבודה לערב."

"למה שיקרת לה? אני אפילו לא מכיר את ה-ארז הזה."

"אַרֵס, אנדרו, אַרֵס - אל המלחמה" - תיקנה אותו דיאנה - "ושקר זהו אמצעי לגיטימי להשגת מטרות - קוראים לזה שיווק. חוץ מזה הגיע הזמן שתכיר מישהו אחר מ'אולימפוס'. אַרֵס מדהים - שים לב לאיך שהוא מתנהג ,אולי תלמד משהו מהמקצוענים."

אנדרו הבין שאין טעם להתווכח איתה, וזה לא שהיו לו תכניות לערב.

"טוב, אני אלך ברשותך." - הוא קם על רגליו, אסף את מעטפות הכסף מהשולחן, ופנה אל הדלת.

"אנדרו," - קולה של דיאנה נשמע מאחורי גבו. היא עמדה באמצע החדר, ידיה שלובות על חזה ,מבליטות אפילו יותר את המחשוף העמוק.

"נהניתי מהביקור, תבוא יותר."

"תזמיני - אני אבוא."

לפני 5 שנים. 29 ביולי 2018 בשעה 12:00

* למי שרק נחשף - כדאי להתחיל מפרק #1,  הנמצא בתחתית הבלוג הזה.

** נובלת בדס"מ ב - 15 פרקים. תנו לזה להתפתח... 

 

עדן

דפיקה בדלת. כשאנדרו פתח, הוא זיהה מיד את השליח שלפני מספר ימים הביא לו את הבגדים מדיאנה. הבחור הגיש לו מעטפה עבה וללא מילה הסתובב והלך. המעטפה הכילה 6 אלף בשטרות של מאתיים.

אנג'ליקה שילמה! הוא לא האמין למראה עיניו, אבל הנה, עובדה - היא שילמה. מעניין למה, ייסורי מצפון? ניסיון להתנצל? טוב, זה לא משנה - הוא הרוויח את זה ביושר.


מכאן ואילך חייו של אנדרו נכנסו לשגרה בריאה ומונוטונית. כל כמה ימים נקבעו לו פגישות עם לקוחות - ביניהם היו צעירים ומבוגרים, יפים יותר ויפים פחות, נחמדים יותר ולא נחמדים כלל. לשמחתו היו יותר נשים, והגברים בקושי נגעו בו. אנדרו חילק וקיבל מכות, נתן פקודות וציית לפקודות בעצמו, ובאופן כללי התאכזר ללקוחות על-פי בקשתם, וספג לא מעט אכזריות בעצמו.

אחרי מספר פגישות - סטירות ושמות גנאי נהיו לחלק בלתי נפרד מהעבודה והפסיקו לעצבן אותו. אך להפתעתו ולצערו זה היה רק קצה הקרחון בעולם הבדס''מ. כמובן שאף לקוח לא פגע בו בצורה רצינית, אך היו דברים שהשאירו סימנים על גופו לזמן ממושך ונצרבו בזיכרונו לנצח - קשירות, הצלפות, אביזרים מוזרים שנאלץ ללבוש ולשים… טוב הוא לא רצה לחשוב על זה. מה שהיה היה.

לפחות הוא אף פעם לא נאלץ לסבול יותר משעתיים. ואחרי הפגישות, היה חוזר הביתה, יושב עם סיגריה, כוסית וויסקי ועובד על קישורי ההתגברות שלו. לפעמים היה מתכתב קצת עם דיאנה, דברים קטנים כמו -

'עכשיו כמה לקוחות קלילים, מבטיחה' או 'תשים משחה כזו וכזו, זה יקל על הכאב'.

רק שאנדרו לא רצה להקל על הכאב, להפך, הוא רצה להרגיש אותו עד הסוף. כאב פיזי מערפל את הכאב הנפשי.

ביום שלמחרת ,התשלום היה מגיע ומזרים בו כוחות חדשים ורצון להמשיך.

רשימת החובות של אנדרו החלה להתקצר - הוריו ושני חברים קרובים נמחקו ממנה. אך הוא עדיין לא רצה להיפגש או לדבר עם איש, כדי להימנע משאלות על עיסוקו החדש. בין הפגישות אנדרו ישן המון, הלך לקולנוע להקרנות המוקדמות, רץ בפארק, טייל ברחבי תל אביב ובכלליות - התבטל להנאתו. ועוד, היה עסוק במה שדיאנה קראה לו שדרוגים.

החליפה שאנדרו קיבל, היתה המתנה הראשונה בסדרה ארוכה של דברים. הדבר השני שקיבל, לאחר שדיאנה התרצתה מביצועיו, זה את קולקציית החליפות השלמה של אותה שנה מבית אימפוריו ארמני, המותג היחיד שהייתה מוכנה לראות על ה'אלים' שלה. בחלוף הזמן דירתו הקטנה התמלאה בקופסאות נעליים מכל הסוגים, משקפי שמש ,חגורות, עניבות, שעונים בסגנונות שונים, וכל דבר בעצם שמבחינת מראה חיצוני העניק לאנדרו את אותו הסטטוס כמו ללקוחות שלו. אנשים כאלו העדיפו "להתעסק" עם אנשים מהמעמד הגבוה ודיאנה ידעה זאת היטב. " 'בגדים לא עושים את הבן-אדם' זה משפט תמוהה בעיני" - פעם כתבה לו - "עובדה, הם עושים היטב אותך."

פרט קטן ולא חשוב, היה כמובן שהבגדים האלו ,לא נשארו על אנדרו זמן רב. כן, היו לקוחות שלא מיהרו, הציעו לו דרינק, ניהלו איתו סמול-טוק. כמו למשל הזוג שהיה לו אתמול. אנדרו היה חשדן בהתחלה, אותה תחושה מוכרת של חגורה בלתי נראת מתהדקת סביב ריאותיו ומכבידה על נשימתו - ליוותה אותו בכניסתו לחדר המלון. הפעם אלו היו אנשים מבוגרים ממנו, מנומסים במיוחד ומהר מאד התברר שכל מה שנדרש מאנדרו זה לעשות סקס עם האישה, ולא סקס הזוי-מוזר-כואב, אלא פשוט סקס רגיל, ובן זוגה ישב בכורסה ויסתכל. זו היתה הפעם הראשונה שהוא נתקל במשהו כזה, אבל כדי לא לתת להם זמן להמציא עוד רעיונות, זירז מהר את האישה לכיוון המיטה והחל לעבוד.

העובדה שמישהו צופה בו מהצד בזמן האקט, הייתה עלולה להביך אותו, אך מים רבים עברו בנהר, ואחרי שירקו עליו, דרכו עליו ובאופן כללי הוא עשה ונעשו לו דברים משונים ביותר - הבקשה נראתה לו ונילית לחלוטין.


חוץ מבחירת המלתחה שלו, דיאנה גם ביקשה שישלח לה תמונות של גופו החשוף ועוד מכל מיני כיוונים. לאנדרו זה החמיא דווקא והוא השתעשע עם המחשבה שדיאנה מסתכלת על תמונותיו ונוגעת בעצמה, אך עד מהרה התברר שגם לזה היתה מטרה עסקית, והוא מצא את עצמו מוריד וגוזר שיער בכל מקום שדיאנה דורשת.

"תסמוך עליי" - הרגיעה אותו, כשהחל להתעצבן מכמות השינויים שהיא כופה עליו - "אני הופכת אותך למוצר הכי מבוקש שלי. יותר לקוחות = יותר כסף."

שווה פחות חובות - חשב אנדרו לעצמו.

אך פלישתה לחייו לא הסתיימה כאן. דיאנה שלחה לו גם נעליים ובגדי ספורט, מלווים בהודעה "מעכשיו יש לך מנוי להולמס פלייס. המאמן האישי שלך מצפה לך שם ארבע פעמים בשבוע."

לסתותיו של אנדרו ננעלו בכעס כשקרא את ההודעה הזו. אוקיי, נכון, הוא באמת תכנן לחזור להתאמן, וזה גם נחמד שלא צריך לשלם על זה מכיסו - כרגע כל שקל נחשב - אבל למה היא חייבת לדבר אליו בפקודות?!

למה היא מתנהגת כאילו הוא שייך לה?

"אני אחליט כמה פעמים אני אתאמן בשבוע!" - סימס לה,

תשובתה התקבלה מיד - "מצוין. תחליט שזה יהיה ארבע פעמים."

'Bitch!' - סינן לעצמו.

אולי אני באמת שייך לה - הודה בינו לבין עצמו - תלוי בה ובלקוחות הסוטים שלה. אפילו ש… לא הכל כל-כך גרוע כמו שזה נשמע, נכון?! חיוך ענק התפשט על פניו כשהוא נזכר באותו הערב.

 

הכתובת בהודעה של דיאנה לא היתה של אחד המלונות בעיר, כרגיל. הפעם היא שלחה אותו לבית פרטי, רחוק מתל אביב. אנדרו חש אי נוחות כשיצא מהמונית שעצרה בפתחה של אחוזה ענקית -

'שיט, בטח זוג זקנים עשירים שרוצה לעשות דברים נוראיים לגברים צעירים'. אי הנוחות הפכה למועקה של ממש כאשר ניגש לשתי דלתות העץ המסיביות, ונקש עליהן בהיסוס עם נקשן האריה הגדול. הדלתות נפתחו לאיטם ועיניו נפערו לרווחה ברגע שראו מולם בחורה ברונטית, קטנה ויפה, לבושה בגלימה שחורה. היא נתנה לו חצי חיוך וסימנה באצבעה לבוא אחריה. אנדרו נכנס למבואה עגולה וגדולה, ששני גרמי מדרגות התפתלו מצידיה. הוא עקב אחריה בזמן שהם עלו במדרגות ועברו במסדרון הארוך, המכוסה בשטיח בצבע בורדו כהה, וכל הזמן סובב את ראשו הנה והנה כלא מאמין שיש מקומות כאלו בארץ. לבסוף הבחורה נעצרה מול דלת חומה ומעוצבת, פתחה אותה ואמרה - "בנות, הוא כאן. והוא בדיוק מה שרצינו".

הדבר הראשון שאנדרו שם לב אליו, בחדר הענק שדרך בו, היתה המיטה העצומה שעומדת במרכז - מיטת אצולה עתיקה עם ארבעה עמודי עץ גבוהים ומגולפים. הדבר הבא שתפס את עינו, היו ארבעת הבנות שהקיפו אותו. הוא לא האמין איך שפר עליו מזלו - הברונטית אמנם היתה הכי נאה, אך גם לשאר לא היה על מה להתלונן, והוא לא היה נותן להן שעה מעל גיל 22. הבנות - שלבשו גלימות שחורות - היו נמוכות ממנו והסתכלו עליו מלמטה בעיניים נוצצות מציפיה מהולה בחשש. "וואו" לחשה הג'ינג'ית שמימינו ואנדרו חייך וקרץ לה.

"אז.. מה אנחנו עושים פה?" - הוא היה הראשון לשבור את הדממה.

"אתה הולך להיות חלק מהטקס שלנו. הטקס דורש הקרבה של כאב, דם ובתולין, זה כל מה שנספר לך."- אמרה הברונטית שהביאה אותו הנה. עכשיו פתאום נראה לו הגיוני שהתאורה היחידה בחדר, היתה עשרות הנרות שפזורים מסביב. הבחורה ניסתה לשוות לקולה נימה רצינית ומאיימת, אך אנדרו נלחם בעצמו כדי לא לפרוץ בצחוק. הוא ממש לא רצה להרוס את זה, עד שסוף סוף יש לו לקוחות כל כך חמודות וצעירות וחוץ מזה, הוא היה סקרן לגבי ה'טקס'. אנדרו לקח שנייה להירגע ואמר בקול הכי רציני ושקט שהצליח לגייס -

"אני מבין. בואו נתחיל את הטקס."

עיניו נקשרו בסרט שחור, ואצבעות קטנות רפרפו עליו כשהן מורידות ממנו לאט את הג'קט, פותחות את כפתורי חולצתו, מושכות במכנסיו… עד שנותר בתחתוניו בלבד. צחקוקים קלים נשמעו באוזניו ושוב אצבעות קטנות נגעו בעורו ואנדרו נותר עומד ללא פיסת בד לגופו - עד עכשיו, הכל כרגיל. הוא נדחף למיטה וידיו נקשרו בחבלים לשני העמודים העליונים.

'כמובן' - הרהר - 'הן לקוחות של 'אולימפוס' אחרי הכל.'

מכאן ואליך הוא איבד תחושת זמן ומיקום שכן כל מה שעמד לרשותו זה חוש השמיעה. הבנות התרוצצו בחדר והתלחשו בלי סוף, אנדרו הצליח לקלוט רק קרעי משפטים - "את זה.." , "נו, תשימי שם…", "שנייה שכחתי את…" לעתים היה נדמה לו שהוא שומע מילים בשפות אחרות, עתיקות ולא מוכרות. עבר זמן מה ואנדרו החל להשתעמם, עד ששמע קול פסיעות של רגליים מתקרבות למיטה. הברונטית שוב לחשה מילים בשפה שלא הכיר, לפני שהכריזה בקול רם - "ועכשיו, שלב הכאב."

באותו הרגע הוא הרגיש את השעווה הרותחת נוחתת לו על חזה - לשנייה אחת שורפת אותו ומיד מתקררת ומתקשה. זה היה פתאומי, אך לא בלתי נסבל וכל מה שהן שמעו ממנו, היה הצליל של הכנסת אוויר לפה דרך השיניים - "ססס…". אנדרו חש עוד טיפות רבות נוחתות על כתפיו, חזהו, בטנו - כל טיפה כזו צורבת ומבעירה את עורו. זה היה אינטנסיבי, אך הוא לקח את זה כמו גבר ולא השמיע צליל - עד שאחת הטיפות נחתה על הפטמה השמאלית. הכאב היה כה חד ומפתיע שצעקה נפלטה מגרונו לפני שיכל להשתלט על עצמו. גשם השעווה נפסק מיד.

"דיאנה אמרה לא לפגוע בו באמת." - לחשה אחת הבנות.

"אף אחד לא באמת נפגע משעווה, מטומטמת."

"את מטומטמת!"

"שקט שתיכן. אני חושבת שאפשר לעבור לשלב הבא."

"בסדר." - אמרה הברונטית באי רצון מובהק.

'סדיסטית מניאקית' - חשב לעצמו אנדרו ונשם לרווחה.

השלב הבא היה בדיוק מה שהוא חיכה לו - משקל קל כנוצה עלה עליו ושפתיים עדינות הוצמדו לשלו. הנשיקה היתה נעימה ללא ספק, אך התחושה של איבר מינו נבלע בתוך מקום צר ולח, היתה נעימה אפילו יותר. לאנדרו לא היה מושג מי מהבנות ישבה עליו בכל רגע נתון, הוא רק הרגיש תחלופה מסחררת של ידיים ושפתיים וידע שהוא לא יצליח להתאפק עוד הרבה זמן אם כל אחת מהן תמשיך לעלות ולרכב עליו.

והנה הגיעה הפוגה קלה, ושוב לחישות נשמעו באוויר - "אל תדאגי...", "מה פתאום…", "כן, עכשיו…"

אנדרו שוב הרגיש ידיים חמימות על חזהו, אך הפעם, מגען היה מהוסס. הוא הבין ששלב 'הקרבת הבתולים' הגיע, ואף ריחם על הבחורה הזו, שככה צריכה להראות הפעם הראשונה שלה. אולי הוא יוכל להקל עליה, לעטוף אותה בזרועותיו, להצמיד את גופה לשלו, אך החבלים הארורים האלו קיבעו את ידיו.

"מה שמך?" - אמר בשקט. היא התכופפה אל אוזנו ולחשה - "עדן". אנדרו הצמיד את לחיו המחוספסת לשלה ולחש - "עדן… תוכלי לשחרר לי את הידיים?"

"אממ.. האחרות לא יאהבו את זה." - שמע בתשובה.

"אז רק את יד ימין. היא נרדמה ומאד כואבת לי… בבקשה". הוא כמעט הרגיש את ההתלבטות בתוכה, אך לבסוף אצבעותיה פתחו בזריזות את הקשר שעל ידו הימנית. הוא אף הופתע מהטון האסרטיבי שנקטה עם שאר הבנות אשר החלו להתנגד. אנדרו הוריד מיד את הכיסוי מעיניו וראה את הג'ינג'ית החמודה. עיניה ,שהיו בצבע ירוק נדיר, הסתכלו לכל כיוונים חוץ מאשר על פניו. הוא העביר את ידו הפנויה על ירכה, על בטנה, עד שהגיע לשדיה הקטנים, וחפן אותם קלות, משפשף עם אגודלו את אחת מפטמותיה. היה נדמה לו שקצב נשימתה השתנה והוא תפס במותניה והתהפך - כך שהיא מתחתיו והוא בין רגליה. "אה!" - צעקה קטנה נפלטה מפיה והוא השתיק אותה עם נשיקה.

"פעם ראשונה?" - לחש לתוך שפתיה.

"אהא..."

"אל תדאגי. אני יודע מה לעשות." - ועם מילים אלו, לשונו החלה לרדת במורד גופה, עד שהגיע למקום אסטרטגי.

אנדרו לא ציפה לתגובה כלשהי ממנה כאשר לשונו השתוללה בין רגליה, אך עד מהרה חש את ידיה נוגעות קלות בשיערו, ושמע אנחות שקטות בוקעות מכיוונה. בסופו של דבר עלה שוב למעלה - מודע היטב לקהל של שלושה זוגות עיניים נעוצות בהם - עטף את כתפיה בידו הפנויה, הצמיד אותה אליו וחדר אליה לאט ובעדינות.

נרתיקה נפתח תחת הלחץ שהפעיל, וקירותיו התהדקו סביב איברו - וואו… אנדרו מזמן לא הרגיש משהו כל-כך צר, וכל-כך טוב!

גופו החל לעלות ולרדת בין רגליה, כשכל פעם הוא קובר את עצמו עמוק יותר בתוכה - תנועותיו היו ארוכות ואטיות, אך זה לא עזר, הוא היה ממש על הקצה, במיוחד בהתחשב בכל מה שעבר עליו לפני. לבסוף אנדרו החביא את פניו בשקע שבין גרונה לכתפה, נכנס עד הסוף ורוקן את עצמו. עדן שמעה אותו נאנח חרש באוזנה, ולא השמיעה צליל, רק חיבקה את צווארו חזק-חזק.

דקה אחרי הוא שכב על גבו, מנסה להסדיר את נשימתו ומקווה שידו השניה והוא עצמו ישוחררו לאלתר - אבל לא.

ההחלטה הקטנה שלו לעזור לעלמה במצוקה, גררה גל התלהבות מהאחרות ועכשיו הן דרשו טיפול דומה. שוב החל אותו הסבב, רק שהפעם אנדרו היה קשור רק ביד אחת וטווח תנועתו היה הרבה יותר רחב. הבחור שוחרר סוף-סוף רק בשעות הבוקר המוקדמות, במצב של תשישות מוחלטת ואחרי איבוד רב של נוזלים.


עכשיו בדיעבד כשהוא חושב על זה, זה היה כנראה אחד הלילות הטובים בחייו, שלא לדבר על הסכום המכובד שקיבל בבוקר. 'אולי הייתי צריך להודות לדיאנה על זה,' - עברה מחשבה במוחו - 'ולא רק על זה, על כל המתנות ובכלל על זה שהיא סוג של 'הצילה' אותי...'

פתאום ירד עליו אותו מצב רוח קודר, שהיה מבקר אותו בבקרים. כל ההרגשה הטובה שהייתה לו בפנים, נעלמה כליל. 'איזו מין עבודה זו אבל… 'כל עבודה מכבדת את בעליה' בתחת שלי! אין שום כבוד במה שאני עושה... רק עד שאני סוגר את החובות ולא שנייה אחת מעבר.' - הבטיח שוב לעצמו.

לפני 5 שנים. 28 ביולי 2018 בשעה 19:03

 * למי שרק נחשף - כדאי להתחיל מפרק #1,  הנמצא בתחתית הבלוג הזה.

** נובלת בדס"מ ב - 15 פרקים. תנו לזה להתפתח... 

 

אנג'ליקה

אנדרו עמד מול דלת הכניסה לסוויטה היוקרתית בהילטון. רענן ומסודר בבגדיו החדשים, הוא התאים בדיוק לרמה של המקום. איש לא היה מאמין שלפני 48 שעות הוא עוד שתה אלכוהול זול בפאב מצחין ובעצמו היה נראה כמו הומלס. אך זה בעבר ולפניו - מאחורי הדלת הזאת - הזדמנות חדשה ומרגשת.

האמת, שהוא לא חשב שהפגישה הראשונה תקרה כל כך מהר, אך כנראה מנהלת 'אולימפוס' מיהרה לחשוף את ה"אל" החדש שלה ללקוחותיה. בבוקרו של אותו יום היא הריצה אותו עד הרצליה לקליניקה פרטית שבה הרופאים בדקו אותו ביותר קפדנות מאשר בלשכת גיוס, ובסוף נתנו לו מכתב סיכום שלפיו הוא בריא וחופשי מכל פגם או מחלה. פיזית - הוא מוכן לעבודה.

אנדרו בהה בדלת ותהה האם הוא מוכן נפשית? דיאנה הרי לא אמרה מילה על מה שמצפה לו. היא רק הציעה לחזור על רשימת החוקים ולזרום. טוב, אפולו יצטרך לזרום…

הוא הביט בשעון היד - תשע בערב. עליו לדייק בזמנים. הוא נקש קלות ומיד שמע קול נשי - "תכנס".

הסוויטה הייתה ענקית ומפוארת, מעוצבת בסגנון מודרני עם רהיטים, שטיחים ותאורה שבטח עלו כמו שליש הרכוש שהיה ב-"נס". משמאל לכניסה היה בר עם כוסות קריסטל תלויות מעליו ומבחר בקבוקים על הדלפק. מימין נפרש חלון על כל הקיר עם נוף מרהיב לתל אביב הלילית. במרכז החלל עמדו ספה ושתי כורסאות עור שחורות, בינם שולחן קפה נמוך ורחב מזכוכית.

הלקוחה הראשונה שלו ישבה באחת הכורסאות עם כוס יין בין אצבעותיה. היא נראתה לו מבוגרת, אולי עשור מעל גילו, אם לא יותר. חלוק התחרה השחור שלבשה בקושי הסתיר את גופה, ורגליה המשוכלות, היו חשופות, למעט נעלי עקב-סיכה גבוהות. שער שחור, שהזכיר לו את דיאנה, נפל על כתפיה בגלים כבדים. האיפור הקלאסי על פניה הוריד שנים רבות מגילה, לפחות כך נראה לו באורו העמום של החדר ומהמרחק שבו הוא עמד.

"אפולו..." - אמרה האישה - "אתה יכול לקרוא לי אנג'ליקה."

"נעים מאד, אנג'ליקה…"

"הבנתי שזאת הפעם הראשונה שלך." - החיוך על פניה היה נעים אך לא ידידותי במיוחד.

אפולו הנהן קצרות ואנג'ליקה סימנה לו לעמוד באמצע החדר.

"קודם נראה אותך, ואז נראה מה אפשר לעשות איתך. תתפשט."

אנדרו היסס רק לרגע, יותר בשביל הפרוטוקול, זה בכל זאת הפעם הראשונה שלו. הוא הוריד את הז'קט והחל לפתוח את כפתורי חולצתו , בזמן שהאישה התהלכה סביבו והתבוננה בו, כשהיא מחזיקה בידה ספאנקר שחור וארוך, שהולך ומתרחב בסופו. כשרק תחתוניו נותרו לגופו, אנדרו עצר.

"אמרתי לך להפסיק?" - מכה קטנה בכתפו ותחתוניו הצטרפו לשאר הבגדים שעל הרצפה.

"עכשיו, בוא נעבור על החוקים. עיניים למטה, אתה לא מסתכל עליי."

אנדרו הרגיש את הפריט שבידה, נוחת על ישבנו ומשאיר תחושת צריבה לא נעימה.

"אתה לא נוגע בי ללא אישור," - עוד מכה צורבת בלחי השנייה.

"ואתה לא מדבר בלי שפונים אליך. מובן?" - ועוד אחת לסיום, חזקה יותר מהקודמות.

אנדרו חרק שיניו והנהן - אפולו זורם.

"לך לבר ותמזוג לנו משהו לשתות." - אנדרו עשה כפי שהצטווה, מרגיש את עיניה סורקות כל סנטימטר בגופו הערום. הוא העמיד שני כוסות על הבר והחל למזוג קוניאק לאחת מהן, כשהרגיש את הספאנקר נוחת עליו שוב, בחוזקה. הכאב היה נסבל, אך זה כן גרם לידו לזוז ולשפוך כמה טיפות על הבר.

"תראה מה עשית," - נזפה בו אנג'ליקה - "עכשיו תלקק את זה מהבר."

אנדרו סובב אליה את ראשו בסימן שאלה, וישר זכה למכה בירכו הימנית - "עיניים למטה!"

עכשיו, זה כאב. הספאנקר נחת במקום הכי רך, איפה שנגמר הישבן ומתחיל הירך, ועורו של אנדרו בער מעוצמת הפגיעה.

'לזרום, אנדרו, לזרום' - חזר בראשו והתכופף אל הבר כדי לאסוף בלשונו את הטיפות לפיו.

אנג'ליקה חייכה חיוך רחב, ניכר היה עליה שהיא שואבת הנאה אדירה מהמבוכה שהיא גורמת לו.

"תמזוג לך מנה ותשתה עד הסוף."

זה משהו שאנדרו יכל לעשות בלי בעיה, והוא אפילו קיווה לעוד כמה פקודות כאלו כדי שמחר כל הזיכרון הזה יהיה מאד מטושטש. אך במקום זאת, אנג'ליקה החליטה להנחית עוד כמה מכות על גבו וישבנו, בעוצמה מתגברת, ובדיוק כשאנדרו היה מוכן לחטוף מידיה את הספאנקר ולהעיף אותו לקצה השני של החדר, זה נפסק.

"טוב מאוד אפולו - אתה מסוגל לספוג קצת כאב." - קולה נשמע מרוצה.

'קצת?!' הוא יישר את גבו, נמנע מלפגוש את מבטה.


"רד על הברכיים." - אנדרו שקל לזרוק לעברה מבט זועם, אך החליט שכרגע היה לו מספיק מגע עם הספאנקר, וירד לברכיו ללא מילה. אנג'ליקה התקרבה אליו, כך שמפשעתה היתה בדיוק מול פניו, והוא שם לב שלתחתוני התחרה שעליה, אין תחתית ואינם מכסים בעצם כלום. נעלה הימנית נעמדה על ירכו כך שעקב הסיכה ננעץ בבשרו וגרם לעווית של כאב לחלוף על פניו.

"אתה לא מרים את עיניך מעבר לקו מותניי. ואתה פותח את הפה רק בשביל דבר אחד." אנדרו הבין בדיוק למה היא מתכוונת, וצלל לתוך הפעילות היחידה בכל הפגישה המוזרה הזו שאיכשהו הזכירה לו סקס נורמטיבי.

זה כבר לא היה דיבור מלוכלך וסטירות קלות, שהוא ניסה בעבר עם חברות שלו. אנג'ליקה נהנתה להכאיב לו, היא רצתה לראות אותו מושפל, כשהוא ערום לגמרי על הרצפה בין רגליה.

ואנדרו שנא את זה.

יותר נכון, המוח שלו שנא - איבר אחר בגופו, בוגדני במיוחד, דווקא אהב מאד ודאג להראות את זה.

לאחר זמן כמעט בלתי נסבל שהוא בילה על ברכיו, אנג'ליקה משכה את ראשו לאחור וניתקה אותו ממנה.

"שב על הספה, ידיים מאחורי הגב."

אנדרו התרומם ועשה כפי שנאמר, משתדל להתעלם מהכאב העמום בברכיו - לפחות העינוי הזה מאחוריו.

היא פתחה את חלוקה ונתנה לו הזדמנות לבחון את שדיה המלאים ואת בטנה השטוחה, לפני שהתיישבה עליו ולחשה באוזנו - "שלא תעז לגמור בלי רשות."

ידיה תפסו חזק את כתפיו וציפורניה שרטו את עורו, בזמן שהיא נעה עליו בקצב הולך ומתגבר. כאב, עצבים וחשק מטריף התערבלו בתוכו ואנדרו כבר לא ידע מאיפה יש לו את הכוחות להתאפק - לא לזוז ,לא לגעת בה, רק לשבת בשקט ולהביט בה. אנג'ליקה לא הורידה עין מפניו, וכל פעם שהתשוקה התגברה ואיימה לדחוף אותו מעבר לקצה, היתה מושכת בשיערו, או סוטרת לו בכל כוח. הכאב החד היה מצנן אותו מיד, ואותה - מדליק עוד יותר.

לבסוף צעקה קצרה בקעה מפיה וגופה קפא במקומו. עיניה נעצמו והבעה של אושר עלתה על פניה.

"אין בעד מה..." - לחש אנדרו, וחייך בשובבות.

אנג'ליקה פקחה את עיניה, הסתכלה עליו שניה ואז עשתה את הדבר הכי אכזרי שיכל לתאר לעצמו באותו רגע - התרוממה ממנו והסתירה את גופה תחת בד החלוק השקוף.

"כן, אתה זקוק לאילוף, אפולו." - אמרה ברצינות מלאה - "במקרה - זו המיומנות שלי."

היא התרחקה לשניה אל השידה ליד הדלת וחזרה עם משהו שהוציאה מאחת המגירות.

"אני רוצה לשים עליך את זה."

בידיה היה קולר מעור שחור, עם טבעת כסף מחוברת אליו, כנראה בשביל הרצועה שתבוא אחר כך.

לזרום, אנדרו, לז… עד כאן!

"לא!"

המילים שהשתמשה בהם ומראה הקולר דחפו את אנדרו מעבר ליכולת הספיגה שלו.

"לא?" - שאלה בלעג.

"שמעת אותי." - הוא הרגיש את הכעס מבעבע בתוכו.

"בשעתיים האלו אתה שייך לי ואתה תעשה מה שאומרים לך."

אנדרו הישיר אליה מבט ואמר שוב - "לא."

"הזונות של דיאנה לא מתחצפות ללקוחות."

זה כבר היה מוגזם, מעל ומעבר למה שהיה מוכן להכיל ולא סקסי בכלל. אנדרו ניגש לערמת הבגדים על הרצפה והחל להתלבש בחפזון עם גבו לאנג'ליקה. היא התקרבה והניחה את כף ידה על כתפו, אך הוא הסתובב אליה בחדות והעיף את ידה.

"די, די, אפולו.. נסחפתי קצת…"

"מי את שתדברי אליי ככה?" - ירה לעברה בזעם.

"אני לא זאת שמוכרת את גופי לכל המרבה במחיר."

זה כאב עשר רמות יותר מכל מה שיכלה לעשות לגופו. אנדרו תפס את הג'קט שלו ובלי להסתדר, בלי לומר מילה אחת נוספת, יצא מהחדר.


כמה שעות מאוחר יותר הוא ישב על אבני שובר הגלים בקצה הטיילת. אורות וקולות העיר נותרו מאחור ,הרוח הלילית שיחקה בשערו ומידי פעם גל גבוה היה מתיז טיפות קרות על פניו. רחש הים הרגיע אותו, החזיר לו את היכולת לחשוב בהיגיון.

טיפשי היה מצידו לצפות לחוויה מהנה. הוא בא לעבוד, ולעבוד קשה כדי להרוויח מה שהובטח לו. לאיש לא אמור להיות אכפת מדעתו או מהנאתו. אולי אנג'ליקה הגזימה והודתה בכך, אבל זה כנראה הסטנדרט להתנהגות של לקוחות 'אולימפוס'. "כסף וכאב" - כך היה כתוב במכתבה של דיאנה. ובאמת שלא היה לו אכפת מהכאב הפיזי, אבל עכשיו הוא יכל להשלים את התמונה: שליטה, התעללות, זלזול, השפלה - הוא ממש לא צריך את כל זה בחייו!

אבל הוא כן צריך את הכסף.

על מה שקרה הערב הוא בטח לא יקבל גרוש, אבל פעם הבאה - יהיה יותר סבלני, יותר רגוע. אף אחד לא עושה לו יותר את הדברים האלו בחינם.

"פאק…" - אמר לתוך החושך והמשיך להתבונן בים הסוער עוד דקות ארוכות.

לפני 5 שנים. 27 ביולי 2018 בשעה 10:40

* למי שרק נחשף - כדאי להתחיל מפרק #1.

** נובלת בדס"מ ב 15 פרקים. תנו לזה להתפתח... מבטיחה שיתחמם. 

 

אפולו

בבוקר נדמה לו, שזה היה רק חלום משונה - הסרסורית המסתורית ,השיחה ביניהם. אנדרו בקושי זכר את פניה, רק את אצבעותיה המשחקות בשערה וקולה הסקסי.

השעה התקרבה לצהרי היום וגופו דרש אוכל. הוא התרומם מהמיטה, ראשו כבד ,טעם האלכוהול עומד בגרונו - מצב לא רע אחרי הכמות שצרך אתמול - וסחב את עצמו למקרר. בפנים לא היו הפתעות. אנדרו מרח חמאת בוטנים על פרוסת לחם יבשה ושם מעל חתיכת גבינה צהובה. לאחר מכן מיהר לחזור למיטה ולהתכסות בעודו דוחף לפה את הסנדוויץ שהכין. הוא לעס אותו לאט, סורק במבטו את חדרו האפלולי. בגדים ונעליים היו מפוזרים על הרצפה, ופח הזבל התפוצץ משאריות של ג'אנק פוד. כבר מספר ימים שלא פתח חלונות ותריסים כדי להכניס טיפת אור ואוויר צח.

עלוב. כך נראתה ארוחת הבוקר שלו, הדירה שלו, כל חייו בעצם - עלוב ועצוב. חמאת הבוטנים שוב הזכירה לו את המלון, את עוגיות הבוטנים שהייתה אופה השפית, ומגישה עם קפה טוב. "נס", כך קראו למלון הבוטיק שלו בצפון תל אביב, מלאכת ידיו שקיבל את כל זמנו וליבו במשך ששת השנים האחרונות. החדרים היו מעוצבים באופן פשוט ופרקטי, עם כל מה שלקוח צריך, הלובי היה תמיד מלא בשמש, ומוזיקת פופ שקטה. הכל נעים ונוח, גם ברגעיו האחרונים.

למען האמת, הבעיות התחילו לפני הרבה זמן. עשרות מלונות בוטיק נפתחו בעיר ו"נס" לא עמד בתחרות בגלל מיקומו הלא אטרקטיבי ועיצובו הצנוע. שיפורים דרשו כסף, הרבה כסף. אנדרו לקח הלוואות מהבנק ועשה כל שביכולתו, אך זה לא עזר, עם הזמן נהיה ברור שהמלון כבר לא יחזור להיות רווחי כמו פעם - גורלו נחרץ.

הוא ניסה הכל - הוריד מחירים, קיצץ משכורות, לעצמו לא לקח שקל חודשים רבים, אך עם הזמן נאלץ להלוות כספים מהוריו, בני דודיו, סבתו שגרה בארצות הברית, מחברי הילדות וחבריו מהצבא, בעצם מכל האנשים שהיה אכפת להם ממנו ושידעו כמה אושר המלון הזה מסב לו.

הוא נלחם כל כך חזק, אך לבסוף - המלון עוקל. הצוות פוטר, נזרק לרחוב בלי המשכורת האחרונה, אך אף אחד לא אמר מילה. הם ידעו שאנדרו אוכל את עצמו גם בלי דברי התוכחה שלהם.


עכשיו הוא חייב כסף ואין לו מושג איך להחזיר את החובות, כי האמת היא - שכל מה שהוא יודע לעשות בחיים זה לנהל את המלון שלו.

אנדרו העיף את השמיכה והתיישב במיטה, הוא הרים את הג'ינס הזרוק על הרצפה, ושלף את כרטיס הביקור מהכיס. העיצוב היה מינימליסטי: שחור עם כיתוב לבן - 'אולימפוס' - מעליו סמל של ברק כסוף, שלשניה נראה לו מוכר. על גב הכרטיס היה מספר טלפון ושם - דיאנה.

זה לא היה חלום אחרי הכל: הבחורה, ההצעה ההזויה, הסכום שהיא נקבה. משום מה את הפרט הזה הוא זכר היטב - 6 אלף שקל לשעתיים, אלף על כל שעה נוספת! 3 פגישות כאלו - והוא סוגר את החוב לאיתן, חברו הוותיק. חמש פגישות נוספות והוא יוכל להחזיר את הכסף לאימו.

אנדרו קם והסתכל על עצמו במראה. מטר שמונים, גזרה חזקה וחטובה, אפילו רואים קצת את הקוביות בבטן - למרות דיאטת האלכוהול שסיגל לעצמו בחודש האחרון. שערו השטני ארך וכרגע נפל על מצחו וכיסה מעט את עיניו החומות. הוא חייך לעצמו, חיוך ממזרי, זה שגרם ללא מעט נשים להשבות בקסמיו. אז כן, אם יתגלח ויתלבש יפה הוא יכול להיחשב לגבר נחשק, ל - "מוצר" איכותי.

הוא אוהב סקס אחרי הכל, אוהב לבלות עם נשים, לפתות אותן, לספק אותן... הוא ניסה דבר או שניים בחייו ואף רצה לנסות עוד. נשים תמיד אמרו לו שהוא טוב במיטה, מתחשב ,ליברלי, בדיוק כמו שדיאנה רצתה.

אנדרו הוריד את תחתוניו וסרק את גופו הערום במראה.

האם הוא יכול למכור את זה? כנראה שכן. רוב הנשים היו שמחות אם היה להן כזה - לשירותן.

"יחללו אותו..." , שוב המילים של דיאנה נשמעו בראשו.

הרעב שהרגיש, והכאב העמום ברקותיו, לא מנעו מההתרגשות להתפשט בתוכו ולהאיץ את זרימת הדם בעורקיו.

לעזאזל כבוד עצמי! "זה לא זנות - שירותי ליווי אקסקלוסיביים." - הרי היא אמרה זאת בעצמה. הוא ירוויח מלא כסף, יסגור את החובות, יוציא את עצמו מהבור השחור שאליו נפל, ואולי... אפילו... ייהנה קצת. מה שלא יקרה - הוא יתאושש, יתגבר על זה.

ידיו מצאו את הסלולרי בין בגדיו והוא מיהר לתקתק סמס קצר ולשלוח אותו למספר הרשום על כרטיס הביקור.

"אני מעוניין להתחיל. אנדרו."

התשובה הלקונית חזרה אליו מיד - "ברוך הבא!" - וישר אחריה - "אני צריכה את הכתובת שלך, גובה ומידת הנעליים."

אנדרו הופתע לטובה מיעילות המנהלת של 'אולימפוס' וענה על מה שביקשה.

זהו, זה קורה. הוא דורך על השביל האסור. אנדרו ניער את ראשו - מספיק להיות ילד מלודרמטי. זאת עבודה כמו כל עבודה אחרת ועליו להיות מקצועי למרות חוסר הניסיון! המחשבה הזאת שעשעה אותו מאד. במצב רוח מרומם הוא החליט שהגיע זמן לקחת אקמול, ולהתקלח.


אנדרו לא אהב מקלחות ארוכות, במיוחד שזו בעצם הייתה רק דוש עם מים פושרים ולא ג'קוזי מפנק. הוא חפף היטב את שערו ,שטף את גופו, והחל להתנגב כשלפתע נשמע צלצול בדלת שגרם לו לקפוץ במקומו. זאת בטח טעות, חשב לעצמו, אך המצלצל המשיך להתעקש.

הוא עטף מגבת סביב מותניו וצעד לעבר הדלת. בפתח עמד בחור, מחזיק בידו קולב עם בגדים עטופים בכיסוי בד עם סמל - הנשר של ארמני. בידו השניה היו שלוש שקיות עם שמות של מותגים נוספים.

אנדרו בהה בשליח בפליאה, אך זה רק זירז אותו לחתום והתחפף לו.

דיאנה לא התלוצצה כאשר הבטיחה מלתחה חדשה. הוא כבר מזמן לא קיבל שום מתנה ולרגע הרגיש כמו ילד בערב חג המולד, שמשפחתו המשיכה לחגוג אפילו אחרי שעלו לארץ מניו-יורק.

הוא פיזר את תוכן השקיות על המיטה, שוב מופתע ,אך הפעם - מאיכות ה"מתנות". רק החליפה המגונדרת של ארמני היתה יכולה לסגור את אחד מחובותיו! דיאנה לא פספסה אף פרט: נעליים, תחתונים ,גרביים, חגורה, וכמובן, חולצה בצבע שמנת מבד כה נעים שהוא החליט למדוד אותה מיד. מגע הבד על עורו, שהיה עדיין מעט רטוב אחרי המקלחת, היה קריר ומלטף.

הירידה לפרטים הקטנים לא נגמרה בזאת, בשקיות הוא מצא גם עניבה ,שעון יד מרשים ביותר, אפטרשייב ובושם של שאנל.

צליל של הודעה הסיט את תשומת ליבו - "תמדוד ותודיע אם המידות תואמות". אנדרו לא יכל שלא לשים לב שדיאנה לא התעניינה האם הבגדים לטעמו. זה היה צפוי, הרי היא בטוחה שבחירותיה מושלמות עבורו או כי בעצם פשוט לא אכפת לה מדעתו.

הוא סגר את כפתורי החולצה, לבש את המכנס ,הג'קט ונעל את הנעליים.

"הכל מתאים." - ענה לה והתבונן במראה. הבגדים היקרים, שנבחרו ביד מקצועית, התאימו בדיוק למבנה גופו ולצבעיו, וגרמו לו להראות מושלם. אנדרו חייך חיוך מרוצה ודחף את ידיו לכיסי הג'קט.

בכיס הימני הוסתרה מעטפה ובה מכתב מודפס עם סמל של ברק ברֹאשׁ הדף.

"רשימת הכללים:

הלקוח תמיד צודק ועליך לעמוד בדרישותיו.
דיסקרטיות. דיסקרטיות. דיסקרטיות. אתה לא שואל שאלות מיותרות ולא שואלים אותך.
תמנע מאלכוהול וסמים ככל האפשר. אתה רשאי לשתות/להשתמש בסמים רק אם הלקוח מבקש.
תהיה מסודר, נקי, מנומס ותדייק בזמנים - אתה מייצג אותי!
אורך הפגישה נקבע ע"י הלקוח. אם הלקוח מרוצה - התשלום מתקבל ביום שאחרי הפגישה.

אי ציות לכללים הנ"ל יגרור עונש.

ברוך הבא לעולם של כסף וכאב, אפולו."


"אפולו" היה כתוב בכתב יד מעל המקום המיועד לכך. טוב, הוא בהחלט בעד דיסקרטיות. אבל…

"למה אפולו?" - הוא שלח הודעה לדיאנה.

"זה מה שהיה פנוי." - קיבל בתשובה.

לפני 5 שנים. 26 ביולי 2018 בשעה 10:12

אנדרו

ידו השמאלית היתה מונחת כפופה על הבר, ועליה היה מונח ראש שַׁטֵנִי ומוטרד במיוחד. באפו עמד ריח חריף של אלכוהול אשר נדף ממשטח הבר המטונף, אך הוא בקושי שם לכך לב. אצבעות ידו הימנית חיבקו את כוס הוויסקי הרביעית שלו... או החמישית... אבל מי סופר? העיקר שארי הזקן שעומד כבר 40 שנה מאחורי אותו הבר, ממשיך למזוג ולמזלו - לא מבקש תשלום על המשקאות. היום אנדרו מרגיש בדיוק כמו לפני עשור, כאשר נהג לבקר פה כשקיבל 'אפטרים' מהצבא - ללא גרוש על הנשמה. איך הגלגל מסתובב לו, לאנדרו שוב אין אגורה, וארי מוזג ולא שואל שאלות.

כבר חודש שלם שהוא מופיע בפאב הזה. אחרי שהלילה יורד ורק השתיינים הכבדים נשארים, הוא מתיישב בקצה המרוחק של הבר ומזמין ויסקי. את כוסו הראשונה שותה לאט, בוהה במשקה החום, מסובב את הכוס באטיות ומודה בלב שלארי לא נשבר הזין ממנו ושהוא עדיין לא מוזג לו את הסחלה הכי זול בבר. את הכוס השנייה והשלישית אנדרו מסיים מהר, ושוב מאט את הקצב במנה הרביעית. אין לאן למהר, ממילא לא נשאר כלום.

הסלולרי שמונח על-ידו מצלצל שוב, כבכל ערב, ובתנועה אוטומטית אנדרו משתיק את המכשיר והופך את הצג כלפי מטה, בלי להעיף מבט במסך. הוא לא צריך להסתכל כדי לדעת שהשיחה מגיעה מעוד חבר או בן-משפחה שהוא חייב לו סכום לא מבוטל של כסף. האמת, שהוא קצת מופתע שהם עדיין מנסים להשיגו, הוא הרי הפסיק לענות לטלפון בדיוק לפני חודש - באותו היום שעוכל המלון שלו - אסף מטלטליו ועבר לדירת חדר בדרום תל-אביב. בעל הדירה לא שאל שאלות, כשאנדרו שילם לו על 4 חודשים מראש, ולא הסכים לחתום על חוזה. אבל זה מה שהכי חשוב לו כרגע, שלא ישאלו אותו שאלות. למען האמת, מבחינתו הוא יכול פשוט לשתות את עצמו כאן לאבדון, במקום הכי נמוך בתל-אביב.

אנדרו סובב לאט את המשקה, ואותה המחשבה ששלטה בו כל דקה של כל יום, סובבה בראשו ולא נתנה לו מנוח - איך לעזאזל הוא אמור לסגור את החובות.


לפתע הכיסא לידו השמיע צליל חריקה ונעל עקב שחורה ויוקרתית למראה נכנסה לשדה ראייתו. מבטו החליק מעלה עד שננעל עם זוג עיניים אפורות ונוצצות.

"דיאנה." - היא הושיטה לו את ידה עם חיוך על פניה, והוא לחץ אותה בעצלתיים.

"אנדרו." - אמר באטיות, וקולו נשמע לו צורם ולא מוכר. האם כל כך הרבה זמן לא דיבר עם אף אחד?!

"אתה נראה כמו מישהו שזקוק לעזרה, אנדרו." - קולה לעומת זאת היה צלול ונעים לאוזניו.

הוא חייך אליה בעצב ואמר - "תשמעי, אולי בזמן אחר בחיי הייתי שמח לעזרתך ,אבל עכשיו - "

"אני רוצה להציע לך עבודה בחברה שלי" - דיאנה חתכה אותו באמצע המשפט - "תוכל לעשות רווחים מאד יפים בזמן קצר, את זה אני מבטיחה לך."

"אוקי… זה מפתיע..." - היסס אנדרו לרגע - "באיזה תחום העבודה הזו? אני צריך ניסיון כלשהו?"

"אין שום צורך בניסיון קודם, הניסיון יגיע תוך כדי. אני יכולה לומר לך שזו עבודה עם אנשים. אצלי לא עובדים הרבה שעות, אך אתה צריך להיות זמין 24/7."

מצד אחד אנדרו ממש רצה להמשיך לשקוע בוויסקי שלו הערב, אך מצד שני הוא באמת היה זקוק לעבודה.

"תני לי עוד פרטים, האם זה בתחום המחשוב, מכירות, שיווק?"

"אשמח לתת לך עוד פרטים," - אמרה דיאנה בזמן שהעבירה את שיערה הארוך והשחור לצד אחד של צווארה, וסימנה בידה לברמן.

"אממ, אפשר לומר שזו עבודה במכירות. אני מספקת את הלקוחות ואתה דואג לכך שהם יהיו מרוצים מהמוצר שלנו. ישנה גם רמה מסוימת של אי-וודאות בתחום הזה. האם אתה בסדר עם אי-ודאות?"

אנדרו גיחך בינו לבין עצמו - כל עתידו לוטה באי-ודאות כרגע.

"בסדר גמור. על איזה מוצר מדובר?"

"איזי טייגר." - שפתיה האדומות נפרשו לחיוך - "לפני כן, אני צריכה לערוך לך ראיון קצר."

אנדרו הקיף בעיניו את הנוף סביבו - אורות עמומים מעל מספר לא קטן של בקבוקי בירה זרוקים על הרצפה המטונפת ומאפרות העולות על גדותיהן על שולחנות עץ מתקלפים.

"כאן את רוצה לערוך את הראיון עבודה?" - שאל בחצי חיוך.

"אין מקום מושלם מזה." - ענתה ולגמה מהמרטיני שבינתיים הגיע - "בוא נתחיל. האם תהיה מוכן ללבוש לפגישות את הבגדים שאבחר לך?"

זאת השיחה הכי מוזרה שהייתה לו אי-פעם עם בחורה הלבושה במכנס מחויט וחולצה מכופתרת בפאב הכי שכוח-אל בדרום העיר, אך הוא בכל זאת ענה -

"בהחלט. באיזה לבוש בדיוק מדובר?"

"אלגנטי בלבד. הלקוחות שלנו הם אנשים מאד אמידים, והם אוהבים מוצרים ברמה מאד גבוהה. לגבי זה אל תטריד את עצמך, אני אספק לך את המלתחה הדרושה. האם היית מחשיב את עצמך כאדם ליברלי?"

"הייתי אומר שכן." - אישר אנדרו.

"אם אני אומרת לך להגיע לחדר מלון, להיכנס, לשים את כיסוי העיניים שמונח על השולחן, ולא להוריד אותו עד שמרשים לך. זה יהיה מקובל עליך?"

הוא נתן בדיאנה מבט ארוך - "... איזו מין עבודה זאת? זה נשמע לי קצת מפוקפק."

"זו עבודה לגיטימית ביותר בחוגים שאני מסתובבת בהם." - חייכה אליו במתיקות.

"ישנם שני תנאים נוספים שעליך להסכים אליהם, לפני שנדון במוצר."

"אוקיי, מה התנאים?"

"לפעמים הלקוחות שמגיעים אלינו הם אנשים קשוחים. אבל - אצלנו הלקוח תמיד תמיד צודק, והמוצר יצטרך לעמוד בדרישותיהם.

דבר שני - אם הלקוח מאד מרוצה מהשירות שלך - אתה מקבל בונוס, אך אם הלקוח אינו מרוצה - אתה מקבל עונש."

"עונש?" - אנדרו לא יכל שלא לצחוק כשהיא אמרה את זה. מי זאת ומאיפה היא הופיעה פה פתאום?!

"כן. עונש. שאני מחליטה מהו."

"תגידי, יש לעבודה הזו קונוטציה מינית כלשהי?"

"במידה מסוימת... תרצה לנחש מהו המוצר?"

"אממ... צעצועי מין ביזריים?"

"לא - אתה." - פניה של דיאנה לבשו רצינות מפחידה כמעט והיא לא הסיטה ממנו את מבטה הנוקב כשאנדרו בהה בה בתדהמה.

"אני... המוצר?"

"חיובי."

"תני לי להבין - את מציעה לי עבודה בזנות?" - אנדרו הוריד את ווליום קולו למינימום האפשרי, כאילו הוא עצמו לא רצה לשמוע את שאמר.

"זנות זו מילה כל-כך וולגרית, אתה לא חושב?! אני מעדיפה לקרוא לזה שירותי ליווי אקסקלוסיבים." - שוב החיוך המתוק הזה על פניה.

"והלקוחות שלך הם רק בחורות צעירות ויפות במקרה?"

"הלקוחות שלי הם מכל הסוגים ומכל המינים. אך לך תמיד יש את הבחירה האם לשתף פעולה או לא. ההחלטה היא בידך - בונוס… או עונש."

"כן, אמרת את זה כבר. את גם שוכבת עם הלקוחות, או שאת רק מסרסרת להם אנשים אחרים?"

"אני לא שוכבת עם הלקוחות, אנדרו, אני לא למכירה."

"את לא, רק העובדים שלך." - מלמל לעצמו בשקט ואז שאל - "איך את יודעת שאני אהיה מוצר מספיק טוב ללקוחות שלך?"

"אני אחליט האם אתה מספיק טוב על סמך הדיווח על הפרפורמנס הראשון שלך. אני נוטה לסמוך על המילה של הלקוחות שלי."

בשלב זה אנדרו שקל לקום וללכת, אך הסקרנות הכריעה אותו לבסוף -

"וכמה אני ארוויח מכל 'שרות' כזה, שאספק?"

"6 אלף שקל לשעתיים, אלף על כל שעה נוספת." - אמרה דיאנה בנון-שלנטיות, ובחנה את ציפורניה מקרוב.

תשובתה מסמרה את אנדרו לכיסאו - כבוד עצמי, מהמעט שנותר ממנו, או סגירת החובות, זו השאלה...

"אני כבר אומר לך, יש גבולות שאני לא מוכן לחצות..." - אמר לבסוף.

"אנדרו," - דיאנה סובבה את כל גופה אליו, מבט רחום בעיניה - "אתה באמת לא נראה כמו מישהו שיכול להרשות לעצמו להיות בררן."

קולה נשמע  סימפתי, מזדהה אפילו. אבל רגע - מה לעזאזל היא יודעת עליי?

אנדרו החל להתרומם מכיסאו, הוויסקי מורגש עכשיו היטב בראשו. נולד בו חשק עז לברוח מהבחורה הזו, ומכל מה שהיא מציעה - כמה שיותר רחוק.

הוא נעמד על רגליו ומלמל - "א.. אני לא יודע, אני אחשוב על זה".

בשנייה זו גם דיאנה קמה, התקרבה והחליקה כרטיס ביקור לכיס הקדמי של הג'ינס שהיה לגופו. לפתע היא התרוממה על קצות אצבעותיה, בניסיון לסגור את המרחק עד אוזנו. נשימתה החמה ליטפה את עורו ומילותיה יהדהדו כל הלילה בראשו - "למען ההגינות, עליי לומר לך, שאם תחליט לעבוד בשבילי, לא יהיה חלק בגופך שלא יגעו בו… שלא יחללו אותו".