* למי שרק נחשף - כדאי להתחיל מפרק #1, הנמצא בתחתית הבלוג הזה.
** נובלת בדס"מ ב - 15 פרקים. תנו לזה להתפתח...
אנג'ליקה
אנדרו עמד מול דלת הכניסה לסוויטה היוקרתית בהילטון. רענן ומסודר בבגדיו החדשים, הוא התאים בדיוק לרמה של המקום. איש לא היה מאמין שלפני 48 שעות הוא עוד שתה אלכוהול זול בפאב מצחין ובעצמו היה נראה כמו הומלס. אך זה בעבר ולפניו - מאחורי הדלת הזאת - הזדמנות חדשה ומרגשת.
האמת, שהוא לא חשב שהפגישה הראשונה תקרה כל כך מהר, אך כנראה מנהלת 'אולימפוס' מיהרה לחשוף את ה"אל" החדש שלה ללקוחותיה. בבוקרו של אותו יום היא הריצה אותו עד הרצליה לקליניקה פרטית שבה הרופאים בדקו אותו ביותר קפדנות מאשר בלשכת גיוס, ובסוף נתנו לו מכתב סיכום שלפיו הוא בריא וחופשי מכל פגם או מחלה. פיזית - הוא מוכן לעבודה.
אנדרו בהה בדלת ותהה האם הוא מוכן נפשית? דיאנה הרי לא אמרה מילה על מה שמצפה לו. היא רק הציעה לחזור על רשימת החוקים ולזרום. טוב, אפולו יצטרך לזרום…
הוא הביט בשעון היד - תשע בערב. עליו לדייק בזמנים. הוא נקש קלות ומיד שמע קול נשי - "תכנס".
הסוויטה הייתה ענקית ומפוארת, מעוצבת בסגנון מודרני עם רהיטים, שטיחים ותאורה שבטח עלו כמו שליש הרכוש שהיה ב-"נס". משמאל לכניסה היה בר עם כוסות קריסטל תלויות מעליו ומבחר בקבוקים על הדלפק. מימין נפרש חלון על כל הקיר עם נוף מרהיב לתל אביב הלילית. במרכז החלל עמדו ספה ושתי כורסאות עור שחורות, בינם שולחן קפה נמוך ורחב מזכוכית.
הלקוחה הראשונה שלו ישבה באחת הכורסאות עם כוס יין בין אצבעותיה. היא נראתה לו מבוגרת, אולי עשור מעל גילו, אם לא יותר. חלוק התחרה השחור שלבשה בקושי הסתיר את גופה, ורגליה המשוכלות, היו חשופות, למעט נעלי עקב-סיכה גבוהות. שער שחור, שהזכיר לו את דיאנה, נפל על כתפיה בגלים כבדים. האיפור הקלאסי על פניה הוריד שנים רבות מגילה, לפחות כך נראה לו באורו העמום של החדר ומהמרחק שבו הוא עמד.
"אפולו..." - אמרה האישה - "אתה יכול לקרוא לי אנג'ליקה."
"נעים מאד, אנג'ליקה…"
"הבנתי שזאת הפעם הראשונה שלך." - החיוך על פניה היה נעים אך לא ידידותי במיוחד.
אפולו הנהן קצרות ואנג'ליקה סימנה לו לעמוד באמצע החדר.
"קודם נראה אותך, ואז נראה מה אפשר לעשות איתך. תתפשט."
אנדרו היסס רק לרגע, יותר בשביל הפרוטוקול, זה בכל זאת הפעם הראשונה שלו. הוא הוריד את הז'קט והחל לפתוח את כפתורי חולצתו , בזמן שהאישה התהלכה סביבו והתבוננה בו, כשהיא מחזיקה בידה ספאנקר שחור וארוך, שהולך ומתרחב בסופו. כשרק תחתוניו נותרו לגופו, אנדרו עצר.
"אמרתי לך להפסיק?" - מכה קטנה בכתפו ותחתוניו הצטרפו לשאר הבגדים שעל הרצפה.
"עכשיו, בוא נעבור על החוקים. עיניים למטה, אתה לא מסתכל עליי."
אנדרו הרגיש את הפריט שבידה, נוחת על ישבנו ומשאיר תחושת צריבה לא נעימה.
"אתה לא נוגע בי ללא אישור," - עוד מכה צורבת בלחי השנייה.
"ואתה לא מדבר בלי שפונים אליך. מובן?" - ועוד אחת לסיום, חזקה יותר מהקודמות.
אנדרו חרק שיניו והנהן - אפולו זורם.
"לך לבר ותמזוג לנו משהו לשתות." - אנדרו עשה כפי שהצטווה, מרגיש את עיניה סורקות כל סנטימטר בגופו הערום. הוא העמיד שני כוסות על הבר והחל למזוג קוניאק לאחת מהן, כשהרגיש את הספאנקר נוחת עליו שוב, בחוזקה. הכאב היה נסבל, אך זה כן גרם לידו לזוז ולשפוך כמה טיפות על הבר.
"תראה מה עשית," - נזפה בו אנג'ליקה - "עכשיו תלקק את זה מהבר."
אנדרו סובב אליה את ראשו בסימן שאלה, וישר זכה למכה בירכו הימנית - "עיניים למטה!"
עכשיו, זה כאב. הספאנקר נחת במקום הכי רך, איפה שנגמר הישבן ומתחיל הירך, ועורו של אנדרו בער מעוצמת הפגיעה.
'לזרום, אנדרו, לזרום' - חזר בראשו והתכופף אל הבר כדי לאסוף בלשונו את הטיפות לפיו.
אנג'ליקה חייכה חיוך רחב, ניכר היה עליה שהיא שואבת הנאה אדירה מהמבוכה שהיא גורמת לו.
"תמזוג לך מנה ותשתה עד הסוף."
זה משהו שאנדרו יכל לעשות בלי בעיה, והוא אפילו קיווה לעוד כמה פקודות כאלו כדי שמחר כל הזיכרון הזה יהיה מאד מטושטש. אך במקום זאת, אנג'ליקה החליטה להנחית עוד כמה מכות על גבו וישבנו, בעוצמה מתגברת, ובדיוק כשאנדרו היה מוכן לחטוף מידיה את הספאנקר ולהעיף אותו לקצה השני של החדר, זה נפסק.
"טוב מאוד אפולו - אתה מסוגל לספוג קצת כאב." - קולה נשמע מרוצה.
'קצת?!' הוא יישר את גבו, נמנע מלפגוש את מבטה.
"רד על הברכיים." - אנדרו שקל לזרוק לעברה מבט זועם, אך החליט שכרגע היה לו מספיק מגע עם הספאנקר, וירד לברכיו ללא מילה. אנג'ליקה התקרבה אליו, כך שמפשעתה היתה בדיוק מול פניו, והוא שם לב שלתחתוני התחרה שעליה, אין תחתית ואינם מכסים בעצם כלום. נעלה הימנית נעמדה על ירכו כך שעקב הסיכה ננעץ בבשרו וגרם לעווית של כאב לחלוף על פניו.
"אתה לא מרים את עיניך מעבר לקו מותניי. ואתה פותח את הפה רק בשביל דבר אחד." אנדרו הבין בדיוק למה היא מתכוונת, וצלל לתוך הפעילות היחידה בכל הפגישה המוזרה הזו שאיכשהו הזכירה לו סקס נורמטיבי.
זה כבר לא היה דיבור מלוכלך וסטירות קלות, שהוא ניסה בעבר עם חברות שלו. אנג'ליקה נהנתה להכאיב לו, היא רצתה לראות אותו מושפל, כשהוא ערום לגמרי על הרצפה בין רגליה.
ואנדרו שנא את זה.
יותר נכון, המוח שלו שנא - איבר אחר בגופו, בוגדני במיוחד, דווקא אהב מאד ודאג להראות את זה.
לאחר זמן כמעט בלתי נסבל שהוא בילה על ברכיו, אנג'ליקה משכה את ראשו לאחור וניתקה אותו ממנה.
"שב על הספה, ידיים מאחורי הגב."
אנדרו התרומם ועשה כפי שנאמר, משתדל להתעלם מהכאב העמום בברכיו - לפחות העינוי הזה מאחוריו.
היא פתחה את חלוקה ונתנה לו הזדמנות לבחון את שדיה המלאים ואת בטנה השטוחה, לפני שהתיישבה עליו ולחשה באוזנו - "שלא תעז לגמור בלי רשות."
ידיה תפסו חזק את כתפיו וציפורניה שרטו את עורו, בזמן שהיא נעה עליו בקצב הולך ומתגבר. כאב, עצבים וחשק מטריף התערבלו בתוכו ואנדרו כבר לא ידע מאיפה יש לו את הכוחות להתאפק - לא לזוז ,לא לגעת בה, רק לשבת בשקט ולהביט בה. אנג'ליקה לא הורידה עין מפניו, וכל פעם שהתשוקה התגברה ואיימה לדחוף אותו מעבר לקצה, היתה מושכת בשיערו, או סוטרת לו בכל כוח. הכאב החד היה מצנן אותו מיד, ואותה - מדליק עוד יותר.
לבסוף צעקה קצרה בקעה מפיה וגופה קפא במקומו. עיניה נעצמו והבעה של אושר עלתה על פניה.
"אין בעד מה..." - לחש אנדרו, וחייך בשובבות.
אנג'ליקה פקחה את עיניה, הסתכלה עליו שניה ואז עשתה את הדבר הכי אכזרי שיכל לתאר לעצמו באותו רגע - התרוממה ממנו והסתירה את גופה תחת בד החלוק השקוף.
"כן, אתה זקוק לאילוף, אפולו." - אמרה ברצינות מלאה - "במקרה - זו המיומנות שלי."
היא התרחקה לשניה אל השידה ליד הדלת וחזרה עם משהו שהוציאה מאחת המגירות.
"אני רוצה לשים עליך את זה."
בידיה היה קולר מעור שחור, עם טבעת כסף מחוברת אליו, כנראה בשביל הרצועה שתבוא אחר כך.
לזרום, אנדרו, לז… עד כאן!
"לא!"
המילים שהשתמשה בהם ומראה הקולר דחפו את אנדרו מעבר ליכולת הספיגה שלו.
"לא?" - שאלה בלעג.
"שמעת אותי." - הוא הרגיש את הכעס מבעבע בתוכו.
"בשעתיים האלו אתה שייך לי ואתה תעשה מה שאומרים לך."
אנדרו הישיר אליה מבט ואמר שוב - "לא."
"הזונות של דיאנה לא מתחצפות ללקוחות."
זה כבר היה מוגזם, מעל ומעבר למה שהיה מוכן להכיל ולא סקסי בכלל. אנדרו ניגש לערמת הבגדים על הרצפה והחל להתלבש בחפזון עם גבו לאנג'ליקה. היא התקרבה והניחה את כף ידה על כתפו, אך הוא הסתובב אליה בחדות והעיף את ידה.
"די, די, אפולו.. נסחפתי קצת…"
"מי את שתדברי אליי ככה?" - ירה לעברה בזעם.
"אני לא זאת שמוכרת את גופי לכל המרבה במחיר."
זה כאב עשר רמות יותר מכל מה שיכלה לעשות לגופו. אנדרו תפס את הג'קט שלו ובלי להסתדר, בלי לומר מילה אחת נוספת, יצא מהחדר.
כמה שעות מאוחר יותר הוא ישב על אבני שובר הגלים בקצה הטיילת. אורות וקולות העיר נותרו מאחור ,הרוח הלילית שיחקה בשערו ומידי פעם גל גבוה היה מתיז טיפות קרות על פניו. רחש הים הרגיע אותו, החזיר לו את היכולת לחשוב בהיגיון.
טיפשי היה מצידו לצפות לחוויה מהנה. הוא בא לעבוד, ולעבוד קשה כדי להרוויח מה שהובטח לו. לאיש לא אמור להיות אכפת מדעתו או מהנאתו. אולי אנג'ליקה הגזימה והודתה בכך, אבל זה כנראה הסטנדרט להתנהגות של לקוחות 'אולימפוס'. "כסף וכאב" - כך היה כתוב במכתבה של דיאנה. ובאמת שלא היה לו אכפת מהכאב הפיזי, אבל עכשיו הוא יכל להשלים את התמונה: שליטה, התעללות, זלזול, השפלה - הוא ממש לא צריך את כל זה בחייו!
אבל הוא כן צריך את הכסף.
על מה שקרה הערב הוא בטח לא יקבל גרוש, אבל פעם הבאה - יהיה יותר סבלני, יותר רגוע. אף אחד לא עושה לו יותר את הדברים האלו בחינם.
"פאק…" - אמר לתוך החושך והמשיך להתבונן בים הסוער עוד דקות ארוכות.
