* למי שרק נחשף - כדאי להתחיל מפרק #1, הנמצא בתחתית הבלוג הזה.
** נובלת בדס"מ ב - 15 פרקים. תנו לזה להתפתח...
עדן
דפיקה בדלת. כשאנדרו פתח, הוא זיהה מיד את השליח שלפני מספר ימים הביא לו את הבגדים מדיאנה. הבחור הגיש לו מעטפה עבה וללא מילה הסתובב והלך. המעטפה הכילה 6 אלף בשטרות של מאתיים.
אנג'ליקה שילמה! הוא לא האמין למראה עיניו, אבל הנה, עובדה - היא שילמה. מעניין למה, ייסורי מצפון? ניסיון להתנצל? טוב, זה לא משנה - הוא הרוויח את זה ביושר.
מכאן ואילך חייו של אנדרו נכנסו לשגרה בריאה ומונוטונית. כל כמה ימים נקבעו לו פגישות עם לקוחות - ביניהם היו צעירים ומבוגרים, יפים יותר ויפים פחות, נחמדים יותר ולא נחמדים כלל. לשמחתו היו יותר נשים, והגברים בקושי נגעו בו. אנדרו חילק וקיבל מכות, נתן פקודות וציית לפקודות בעצמו, ובאופן כללי התאכזר ללקוחות על-פי בקשתם, וספג לא מעט אכזריות בעצמו.
אחרי מספר פגישות - סטירות ושמות גנאי נהיו לחלק בלתי נפרד מהעבודה והפסיקו לעצבן אותו. אך להפתעתו ולצערו זה היה רק קצה הקרחון בעולם הבדס''מ. כמובן שאף לקוח לא פגע בו בצורה רצינית, אך היו דברים שהשאירו סימנים על גופו לזמן ממושך ונצרבו בזיכרונו לנצח - קשירות, הצלפות, אביזרים מוזרים שנאלץ ללבוש ולשים… טוב הוא לא רצה לחשוב על זה. מה שהיה היה.
לפחות הוא אף פעם לא נאלץ לסבול יותר משעתיים. ואחרי הפגישות, היה חוזר הביתה, יושב עם סיגריה, כוסית וויסקי ועובד על קישורי ההתגברות שלו. לפעמים היה מתכתב קצת עם דיאנה, דברים קטנים כמו -
'עכשיו כמה לקוחות קלילים, מבטיחה' או 'תשים משחה כזו וכזו, זה יקל על הכאב'.
רק שאנדרו לא רצה להקל על הכאב, להפך, הוא רצה להרגיש אותו עד הסוף. כאב פיזי מערפל את הכאב הנפשי.
ביום שלמחרת ,התשלום היה מגיע ומזרים בו כוחות חדשים ורצון להמשיך.
רשימת החובות של אנדרו החלה להתקצר - הוריו ושני חברים קרובים נמחקו ממנה. אך הוא עדיין לא רצה להיפגש או לדבר עם איש, כדי להימנע משאלות על עיסוקו החדש. בין הפגישות אנדרו ישן המון, הלך לקולנוע להקרנות המוקדמות, רץ בפארק, טייל ברחבי תל אביב ובכלליות - התבטל להנאתו. ועוד, היה עסוק במה שדיאנה קראה לו שדרוגים.
החליפה שאנדרו קיבל, היתה המתנה הראשונה בסדרה ארוכה של דברים. הדבר השני שקיבל, לאחר שדיאנה התרצתה מביצועיו, זה את קולקציית החליפות השלמה של אותה שנה מבית אימפוריו ארמני, המותג היחיד שהייתה מוכנה לראות על ה'אלים' שלה. בחלוף הזמן דירתו הקטנה התמלאה בקופסאות נעליים מכל הסוגים, משקפי שמש ,חגורות, עניבות, שעונים בסגנונות שונים, וכל דבר בעצם שמבחינת מראה חיצוני העניק לאנדרו את אותו הסטטוס כמו ללקוחות שלו. אנשים כאלו העדיפו "להתעסק" עם אנשים מהמעמד הגבוה ודיאנה ידעה זאת היטב. " 'בגדים לא עושים את הבן-אדם' זה משפט תמוהה בעיני" - פעם כתבה לו - "עובדה, הם עושים היטב אותך."
פרט קטן ולא חשוב, היה כמובן שהבגדים האלו ,לא נשארו על אנדרו זמן רב. כן, היו לקוחות שלא מיהרו, הציעו לו דרינק, ניהלו איתו סמול-טוק. כמו למשל הזוג שהיה לו אתמול. אנדרו היה חשדן בהתחלה, אותה תחושה מוכרת של חגורה בלתי נראת מתהדקת סביב ריאותיו ומכבידה על נשימתו - ליוותה אותו בכניסתו לחדר המלון. הפעם אלו היו אנשים מבוגרים ממנו, מנומסים במיוחד ומהר מאד התברר שכל מה שנדרש מאנדרו זה לעשות סקס עם האישה, ולא סקס הזוי-מוזר-כואב, אלא פשוט סקס רגיל, ובן זוגה ישב בכורסה ויסתכל. זו היתה הפעם הראשונה שהוא נתקל במשהו כזה, אבל כדי לא לתת להם זמן להמציא עוד רעיונות, זירז מהר את האישה לכיוון המיטה והחל לעבוד.
העובדה שמישהו צופה בו מהצד בזמן האקט, הייתה עלולה להביך אותו, אך מים רבים עברו בנהר, ואחרי שירקו עליו, דרכו עליו ובאופן כללי הוא עשה ונעשו לו דברים משונים ביותר - הבקשה נראתה לו ונילית לחלוטין.
חוץ מבחירת המלתחה שלו, דיאנה גם ביקשה שישלח לה תמונות של גופו החשוף ועוד מכל מיני כיוונים. לאנדרו זה החמיא דווקא והוא השתעשע עם המחשבה שדיאנה מסתכלת על תמונותיו ונוגעת בעצמה, אך עד מהרה התברר שגם לזה היתה מטרה עסקית, והוא מצא את עצמו מוריד וגוזר שיער בכל מקום שדיאנה דורשת.
"תסמוך עליי" - הרגיעה אותו, כשהחל להתעצבן מכמות השינויים שהיא כופה עליו - "אני הופכת אותך למוצר הכי מבוקש שלי. יותר לקוחות = יותר כסף."
שווה פחות חובות - חשב אנדרו לעצמו.
אך פלישתה לחייו לא הסתיימה כאן. דיאנה שלחה לו גם נעליים ובגדי ספורט, מלווים בהודעה "מעכשיו יש לך מנוי להולמס פלייס. המאמן האישי שלך מצפה לך שם ארבע פעמים בשבוע."
לסתותיו של אנדרו ננעלו בכעס כשקרא את ההודעה הזו. אוקיי, נכון, הוא באמת תכנן לחזור להתאמן, וזה גם נחמד שלא צריך לשלם על זה מכיסו - כרגע כל שקל נחשב - אבל למה היא חייבת לדבר אליו בפקודות?!
למה היא מתנהגת כאילו הוא שייך לה?
"אני אחליט כמה פעמים אני אתאמן בשבוע!" - סימס לה,
תשובתה התקבלה מיד - "מצוין. תחליט שזה יהיה ארבע פעמים."
'Bitch!' - סינן לעצמו.
אולי אני באמת שייך לה - הודה בינו לבין עצמו - תלוי בה ובלקוחות הסוטים שלה. אפילו ש… לא הכל כל-כך גרוע כמו שזה נשמע, נכון?! חיוך ענק התפשט על פניו כשהוא נזכר באותו הערב.
הכתובת בהודעה של דיאנה לא היתה של אחד המלונות בעיר, כרגיל. הפעם היא שלחה אותו לבית פרטי, רחוק מתל אביב. אנדרו חש אי נוחות כשיצא מהמונית שעצרה בפתחה של אחוזה ענקית -
'שיט, בטח זוג זקנים עשירים שרוצה לעשות דברים נוראיים לגברים צעירים'. אי הנוחות הפכה למועקה של ממש כאשר ניגש לשתי דלתות העץ המסיביות, ונקש עליהן בהיסוס עם נקשן האריה הגדול. הדלתות נפתחו לאיטם ועיניו נפערו לרווחה ברגע שראו מולם בחורה ברונטית, קטנה ויפה, לבושה בגלימה שחורה. היא נתנה לו חצי חיוך וסימנה באצבעה לבוא אחריה. אנדרו נכנס למבואה עגולה וגדולה, ששני גרמי מדרגות התפתלו מצידיה. הוא עקב אחריה בזמן שהם עלו במדרגות ועברו במסדרון הארוך, המכוסה בשטיח בצבע בורדו כהה, וכל הזמן סובב את ראשו הנה והנה כלא מאמין שיש מקומות כאלו בארץ. לבסוף הבחורה נעצרה מול דלת חומה ומעוצבת, פתחה אותה ואמרה - "בנות, הוא כאן. והוא בדיוק מה שרצינו".
הדבר הראשון שאנדרו שם לב אליו, בחדר הענק שדרך בו, היתה המיטה העצומה שעומדת במרכז - מיטת אצולה עתיקה עם ארבעה עמודי עץ גבוהים ומגולפים. הדבר הבא שתפס את עינו, היו ארבעת הבנות שהקיפו אותו. הוא לא האמין איך שפר עליו מזלו - הברונטית אמנם היתה הכי נאה, אך גם לשאר לא היה על מה להתלונן, והוא לא היה נותן להן שעה מעל גיל 22. הבנות - שלבשו גלימות שחורות - היו נמוכות ממנו והסתכלו עליו מלמטה בעיניים נוצצות מציפיה מהולה בחשש. "וואו" לחשה הג'ינג'ית שמימינו ואנדרו חייך וקרץ לה.
"אז.. מה אנחנו עושים פה?" - הוא היה הראשון לשבור את הדממה.
"אתה הולך להיות חלק מהטקס שלנו. הטקס דורש הקרבה של כאב, דם ובתולין, זה כל מה שנספר לך."- אמרה הברונטית שהביאה אותו הנה. עכשיו פתאום נראה לו הגיוני שהתאורה היחידה בחדר, היתה עשרות הנרות שפזורים מסביב. הבחורה ניסתה לשוות לקולה נימה רצינית ומאיימת, אך אנדרו נלחם בעצמו כדי לא לפרוץ בצחוק. הוא ממש לא רצה להרוס את זה, עד שסוף סוף יש לו לקוחות כל כך חמודות וצעירות וחוץ מזה, הוא היה סקרן לגבי ה'טקס'. אנדרו לקח שנייה להירגע ואמר בקול הכי רציני ושקט שהצליח לגייס -
"אני מבין. בואו נתחיל את הטקס."
עיניו נקשרו בסרט שחור, ואצבעות קטנות רפרפו עליו כשהן מורידות ממנו לאט את הג'קט, פותחות את כפתורי חולצתו, מושכות במכנסיו… עד שנותר בתחתוניו בלבד. צחקוקים קלים נשמעו באוזניו ושוב אצבעות קטנות נגעו בעורו ואנדרו נותר עומד ללא פיסת בד לגופו - עד עכשיו, הכל כרגיל. הוא נדחף למיטה וידיו נקשרו בחבלים לשני העמודים העליונים.
'כמובן' - הרהר - 'הן לקוחות של 'אולימפוס' אחרי הכל.'
מכאן ואליך הוא איבד תחושת זמן ומיקום שכן כל מה שעמד לרשותו זה חוש השמיעה. הבנות התרוצצו בחדר והתלחשו בלי סוף, אנדרו הצליח לקלוט רק קרעי משפטים - "את זה.." , "נו, תשימי שם…", "שנייה שכחתי את…" לעתים היה נדמה לו שהוא שומע מילים בשפות אחרות, עתיקות ולא מוכרות. עבר זמן מה ואנדרו החל להשתעמם, עד ששמע קול פסיעות של רגליים מתקרבות למיטה. הברונטית שוב לחשה מילים בשפה שלא הכיר, לפני שהכריזה בקול רם - "ועכשיו, שלב הכאב."
באותו הרגע הוא הרגיש את השעווה הרותחת נוחתת לו על חזה - לשנייה אחת שורפת אותו ומיד מתקררת ומתקשה. זה היה פתאומי, אך לא בלתי נסבל וכל מה שהן שמעו ממנו, היה הצליל של הכנסת אוויר לפה דרך השיניים - "ססס…". אנדרו חש עוד טיפות רבות נוחתות על כתפיו, חזהו, בטנו - כל טיפה כזו צורבת ומבעירה את עורו. זה היה אינטנסיבי, אך הוא לקח את זה כמו גבר ולא השמיע צליל - עד שאחת הטיפות נחתה על הפטמה השמאלית. הכאב היה כה חד ומפתיע שצעקה נפלטה מגרונו לפני שיכל להשתלט על עצמו. גשם השעווה נפסק מיד.
"דיאנה אמרה לא לפגוע בו באמת." - לחשה אחת הבנות.
"אף אחד לא באמת נפגע משעווה, מטומטמת."
"את מטומטמת!"
"שקט שתיכן. אני חושבת שאפשר לעבור לשלב הבא."
"בסדר." - אמרה הברונטית באי רצון מובהק.
'סדיסטית מניאקית' - חשב לעצמו אנדרו ונשם לרווחה.
השלב הבא היה בדיוק מה שהוא חיכה לו - משקל קל כנוצה עלה עליו ושפתיים עדינות הוצמדו לשלו. הנשיקה היתה נעימה ללא ספק, אך התחושה של איבר מינו נבלע בתוך מקום צר ולח, היתה נעימה אפילו יותר. לאנדרו לא היה מושג מי מהבנות ישבה עליו בכל רגע נתון, הוא רק הרגיש תחלופה מסחררת של ידיים ושפתיים וידע שהוא לא יצליח להתאפק עוד הרבה זמן אם כל אחת מהן תמשיך לעלות ולרכב עליו.
והנה הגיעה הפוגה קלה, ושוב לחישות נשמעו באוויר - "אל תדאגי...", "מה פתאום…", "כן, עכשיו…"
אנדרו שוב הרגיש ידיים חמימות על חזהו, אך הפעם, מגען היה מהוסס. הוא הבין ששלב 'הקרבת הבתולים' הגיע, ואף ריחם על הבחורה הזו, שככה צריכה להראות הפעם הראשונה שלה. אולי הוא יוכל להקל עליה, לעטוף אותה בזרועותיו, להצמיד את גופה לשלו, אך החבלים הארורים האלו קיבעו את ידיו.
"מה שמך?" - אמר בשקט. היא התכופפה אל אוזנו ולחשה - "עדן". אנדרו הצמיד את לחיו המחוספסת לשלה ולחש - "עדן… תוכלי לשחרר לי את הידיים?"
"אממ.. האחרות לא יאהבו את זה." - שמע בתשובה.
"אז רק את יד ימין. היא נרדמה ומאד כואבת לי… בבקשה". הוא כמעט הרגיש את ההתלבטות בתוכה, אך לבסוף אצבעותיה פתחו בזריזות את הקשר שעל ידו הימנית. הוא אף הופתע מהטון האסרטיבי שנקטה עם שאר הבנות אשר החלו להתנגד. אנדרו הוריד מיד את הכיסוי מעיניו וראה את הג'ינג'ית החמודה. עיניה ,שהיו בצבע ירוק נדיר, הסתכלו לכל כיוונים חוץ מאשר על פניו. הוא העביר את ידו הפנויה על ירכה, על בטנה, עד שהגיע לשדיה הקטנים, וחפן אותם קלות, משפשף עם אגודלו את אחת מפטמותיה. היה נדמה לו שקצב נשימתה השתנה והוא תפס במותניה והתהפך - כך שהיא מתחתיו והוא בין רגליה. "אה!" - צעקה קטנה נפלטה מפיה והוא השתיק אותה עם נשיקה.
"פעם ראשונה?" - לחש לתוך שפתיה.
"אהא..."
"אל תדאגי. אני יודע מה לעשות." - ועם מילים אלו, לשונו החלה לרדת במורד גופה, עד שהגיע למקום אסטרטגי.
אנדרו לא ציפה לתגובה כלשהי ממנה כאשר לשונו השתוללה בין רגליה, אך עד מהרה חש את ידיה נוגעות קלות בשיערו, ושמע אנחות שקטות בוקעות מכיוונה. בסופו של דבר עלה שוב למעלה - מודע היטב לקהל של שלושה זוגות עיניים נעוצות בהם - עטף את כתפיה בידו הפנויה, הצמיד אותה אליו וחדר אליה לאט ובעדינות.
נרתיקה נפתח תחת הלחץ שהפעיל, וקירותיו התהדקו סביב איברו - וואו… אנדרו מזמן לא הרגיש משהו כל-כך צר, וכל-כך טוב!
גופו החל לעלות ולרדת בין רגליה, כשכל פעם הוא קובר את עצמו עמוק יותר בתוכה - תנועותיו היו ארוכות ואטיות, אך זה לא עזר, הוא היה ממש על הקצה, במיוחד בהתחשב בכל מה שעבר עליו לפני. לבסוף אנדרו החביא את פניו בשקע שבין גרונה לכתפה, נכנס עד הסוף ורוקן את עצמו. עדן שמעה אותו נאנח חרש באוזנה, ולא השמיעה צליל, רק חיבקה את צווארו חזק-חזק.
דקה אחרי הוא שכב על גבו, מנסה להסדיר את נשימתו ומקווה שידו השניה והוא עצמו ישוחררו לאלתר - אבל לא.
ההחלטה הקטנה שלו לעזור לעלמה במצוקה, גררה גל התלהבות מהאחרות ועכשיו הן דרשו טיפול דומה. שוב החל אותו הסבב, רק שהפעם אנדרו היה קשור רק ביד אחת וטווח תנועתו היה הרבה יותר רחב. הבחור שוחרר סוף-סוף רק בשעות הבוקר המוקדמות, במצב של תשישות מוחלטת ואחרי איבוד רב של נוזלים.
עכשיו בדיעבד כשהוא חושב על זה, זה היה כנראה אחד הלילות הטובים בחייו, שלא לדבר על הסכום המכובד שקיבל בבוקר. 'אולי הייתי צריך להודות לדיאנה על זה,' - עברה מחשבה במוחו - 'ולא רק על זה, על כל המתנות ובכלל על זה שהיא סוג של 'הצילה' אותי...'
פתאום ירד עליו אותו מצב רוח קודר, שהיה מבקר אותו בבקרים. כל ההרגשה הטובה שהייתה לו בפנים, נעלמה כליל. 'איזו מין עבודה זו אבל… 'כל עבודה מכבדת את בעליה' בתחת שלי! אין שום כבוד במה שאני עושה... רק עד שאני סוגר את החובות ולא שנייה אחת מעבר.' - הבטיח שוב לעצמו.
