בהרצה

אני מתה על השפלות מילוליות. אוהבת לעדכן את השפוטים שלי מה הם עבורי ומה אני עבורם.

כשאני במוד הנכון, אני אוהבת לפרט באריכות. פחות צועקת או מקללת, למרות שגם זה קורה שבא לי, אלא בעיקר מסבירה בקול שקט ומתנשא מה אני הולכת לעשות לו, את הבדלי המעמדות בינינו, מפרטת את מחשבותי על הנחיתות שלו, מאלתרת במילים.

אני אוהבת עבדים וורבלים. כאלה שלשונם חדה, תרתי משמע. מתחרמנת ממילים.
פחות מתחברת לכן גבירתי, לא גבירתי, תודה גבירתי. כאילו, אם קיבלתי הוראה, אין צורך לאמר 'כן גבירתי' יש צורך לבצע.

חלקים מהזמן, אוהבת שהם סותמים את הפה. לא מוציאים הגה. לא משמיעים ציוץ. 

בחלקי הזמן האחרים, אני אפילו מוכנה לתת להם לדבר באריכות.

כשאני רוצה שידברו, אני יודעת לבקש.

אז, כדאי שיהיה להם מה לומר.