לפני 9 שנים. 13 באוגוסט 2015 בשעה 14:39
לפעמים אני ממש מצטער שאני לא אחד מהאנשים הרגילים האלה.
האנשים הרגילים עם העבודה הרגילה, עם ההרגלים הרגילים, עם האישה הרגילה, הילדים המעצבנים הרגילים, החברים הרגילים, הכדורגל הרגיל, השאיפות הבינוניות, החיים היבשים, המשכנתא, המזדה, השקט הזה בראש.
אני רואה אותם בכל מקום. מצד אחד הם נראים לי מתים-מהלכים כאלה. מהצד השני, להם אין מנוע כזה שבוער בהם מבפנים, אין להם מפלצת שצריך להאכיל.
