מאז ומעולם

מי היה מאמין

בימים אלה אני מתגורר ב'אפר איסט סייד' של מנהטן, במרחק של גוש בניינים אחד מה'איסט ריבר'. כשהשחר מפציע אני אוהב ללכת לנהר ולהתבונן על השמש זורחת, כשחציה האדמדמים משתקפים על פני המים. זה מרהיב. אני יושב על ספסל, מעשן סיגר אחד או שניים, ושואף לקרבי את הנוף.

מסביבי נמצאים אנשים אחרים מה'איסט סייד', אבל הם לא מעשנים ולא מתיישבים. חלקם רצים, אחרים יוצאים לטיול עם כלביהם, והיתר משלבים בין שני הדברים: הם רצים עם הכלבים. כלב ממוצע ב'אפר איסט סייד', המבצר של אמריקה הליברלית, עולה יותר ממה שרוב האנשים בכל מקום אחר מרוויחים בשנה. יום אחד, אם אהפוך עשיר כמוהן, אקנה גם אני כלב. למה לא?

בשונה ממני, שכניי לא נשארים זמן רב על גדות הנהר. הם אנשים עסוקים, והם לא יכולים להרשות לעצמם לבזבז את זמנם כשהם אינם עושים דבר. זמן שווה כסף, הם אומרים, והם לא רוצים לבזבז אותו בצפייה בשמש. במקום, הם הולכים הביתה ומגישים לעצמם לחם נטול גלוטן, שותים קפה נטול סוכר המעורב בחלב שקדים, נוטלים כמה ויטמינים, בולעים כמה טבליות אנרגיה וקוראים את ה'ניו-יורק טיימס'.

ומה הם רואים ב'ניו-יורק טיימס'? ובכן, בימים אלה כולל העיתון אינספור סיפורי אימה על דונלד טראמפ. דונלד הציע את הרעיון הטיפשי הזה, דונלד אמר את הרעיון הגזעני ההוא, דונלד צייץ משהו טיפשי, דונלד צייץ דבר שנאה. דונלד עשה את הדבר הרע הזה, ודונלד עשה את הדבר הרע ההוא. דונלד רע לנשמה, ורע לבריאות. אבל אל דאגה: לדונלד יש סיכוי של 13 אחוזים בלבד לנצח בבחירות, בעוד שלהילרי קלינטון יש 87 אחוזים.

ואני, אני לא בקטע של דונלד בשעה כה מוקדמת. דונלד טראמפ – או כפי שהוא ידוע כאן, "הדונלד" – יכול לעשות או לומר מה שהוא רוצה. אני מסתכל על השמש משנה באטיות את צבעה לצהוב, שבעיניי זה דבר מרתק לחזות בו, ואז אוכל מחוץ לביתי את ארוחת הבוקר שלי. למקרה שתהיתם: אני אוכל גלוטן, אין לי כלב, אני לא בקטע של טבליות אנרגיה, אני אוהב את הקפה שלי מתוק ואני לא יכול לסבול חלב שקדים.

כשהחום מתגבר – הקיץ הזה חם למדי בניו-יורק – אני קם ומתחיל ללכת, לבדי. אני מגיע רק עד סניף של 'סטארבקס'. חם מדי בשביל להמשיך ללכת. אני מזמין לעצמי כריך סלט ביצים קטן, שמחירו גבוה למדי, ואני יושב כדי לכרסם אותו.

כמו מרבית האנשים שסביבי, אני מפעיל את "המכשיר" שלי – במקרה שלי זה טלפון מסוג 'אייפון' – וגולש בזמן שאני אוכל. אבל בשונה מהם, אני פותח את 'Fox News'. הביטו וראו, אני אחרון המוהיקנים בחלק הזה של העולם. איש כאן לא קורא 'Fox News' – רק אני.

בימים רגילים, כשיש רק כלבים ונהר ואין דונלד, אני לא קורא את 'Fox News'. כמו שכניי אני מנוי ל'ניו-יורק טיימס'. רק שבימים אלה נראה ה'טיימס' יותר כמו עלון של יחסי ציבור שחובר על ידי צוות הקמפיין של הילרי קלינטון מאשר כמו עיתון – וזו בעיה מבחינתי.
בהתחלה לא הייתי מודע לזה, אבל בשבוע האחרון שמתי לב בטעות שכתוצאה מקריאת ה'טיימס' פחתה יכולתו של המוח שלי, ומנת המשכל שלי צנחה באופן ראוי לציון. כוח המוח שלי, שאני שומר על כושרו המעולה באמצעות אכילת דברים טובים, החל להתכלות בשל מנת יתר של יחסי ציבור.

אתר 'Fox News' הוא בפירוש לא 'הניו-יורק טיימס'. הילרי קלינטון, הכריז אתר פוקס, "מקבלת 41 אחוזים מהקולות, לעומת 39 אחוזים של טראמפ". אותם 13 אחוזים של ה'טיימס', אם צריך לסמוך על החבר'ה של פוקס, הם רק גוזמה שהמציאו הילרי וביל, המוגשת לנו ברמאות על ידי התקשורת הליברלית.

נו, סוף כל סוף תאי המוח שלי נעורים. מי אומר את האמת, הם שואלים אותי. אם לומר את האמת, אין דרך להבדיל בין אומר האמת ובין דובר השקר. מרבית התקשורת האמריקנית פועלת על פי הדוגמה שנותן ה'טיימס' ומפציצה אותנו דרך קבע בסיפור הזוועה שקרוי "הדולנד". רק ל'Fox News' ולכמה אמצעי תקשורת קטנים אחרים יש סיפור אימה אחר: הילרי קלינטון. אז תגידו לי אתם, על מי מהם אני צריך לסמוך?

ואתם יודעים מה? בכנות, אני לא יודע עד כמה זה משנה, בגלל שזהותו של נשיא ארה"ב הבא מחווירה לעומת מה שקורה כאן ועכשיו. האמת הערומה היא כזו: לא משנה מי ינצח בבחירות, דונלד טראמפ כבר גרם לשינוי גדול – שינוי שהשפעתו תישאר איתנו זמן רב יותר מאשר כל נשיא בבית הלבן. בסגנון הפוליטי הבומבסטי שלו ועל ידי הטבח האדיר של פרה אמריקנית קדושה אחת אחרי השנייה, קרע טראמפ לגזרים את תחושת האובייקטיביות שהעילית של התקשורת האמריקנית נאבקה לשמר במשך שנים.

בחודש שעבר, בכנות שלעתים נדירות בלבד נראית בתקשורת האמריקנית, ה'ניו-יורק טיימס' הודה בפומבי שטענתו הקדושה בדבר אובייקטיביות עיתונאית "יצאה לחופשה מאז שמר טראמפ פסע לתוך המעלית ב'מגדל טראמפ' המוזהב שלו בשנה שעברה כדי להכריז על מועמדותו לתפקיד הנשיא".

מדוע מוכנים העיתונאים הבכירים בארה"ב לוותר כה בקלות על האובייקטיביות שלהם, שהם עמלו עליה קשה, ואפילו להודות בכך? מכיוון שמה שמונח כעת על כף המאזניים גדול יותר מאשר דונלד אחד. מיליונים על מיליונים של אמריקנים חושבים בדיוק כמו הדונלד – רק תסתכלו על כל אלה שכבר הצביעו למענו – אבל הם מפחדים לומר בפומבי את דעתם, שלא לדבר לפעול לפיה. הם מוציאים את הכלבים היוקרתיים שלהם לטיול, אוכלים את הלחם נטול הגלוטן שלהם וכולם חושבים שהם אוהבים את כולם. אבל הם לא.

אדרבא, אם יורשה הדונלד להמשיך, מיליוני בני אדם ישאבו ממנו עידוד לחשוף בפני כל העולם את שנאתם אחד לשני. האם ניתן לדמיין מה יעשה תסריט כזה לדימוי העצמי של ארה"ב כחברה "מגוונת"? יש לעצור את הדונלד בכל אמצעי שהוא, ואותם עיתונאים מוכנים להציע את עצמם כמוציאים להורג – נקודה.

הכריך שלי נגמר, וגם כוס הקפה המתוק שלי, ואני עוזב את 'סטארבקס'. הימים חולפים, ותוך זמן קצר אני מוצא את עצמי בצד השני של האוקיינוס האטלנטי, בברלין. בבירת גרמניה אני פוגש עורך גרמני שמספר לי על ילד בן 11 שסובל מסיוטים בגלל "שהוא פוחד שדונלד טראמפ ינצח בבחירות".

מדוע ילד גרמני קטן בכלל חולם על הדונלד? תשאלו את הוריו, לא אותי. אני מזמין לאטה חם בבית קפה ברלינאי, וחושב על כלבים קטנים בניו-יורק.

אתה מבין שהיא משליכה את התסכול שלה עליך

The entire British Olympic team arrived back in England with the same red suitcase

Great Britain had an amazingly successful Olympics. A record medal haul, a nation of adoring fans welcoming Olympians home as heroes. There was just one problem - baggage claim.

GB athletes weren’t just given official Olympic attire, they got special Olympic baggage too. Baggage that matched. Heading to one of the world’s busiest airports with everyone arriving at the same time. Athletes arrived just after 5 a.m. local time. Their bodies were telling them it was 1 a.m. because of the time difference to Rio. Bleary eyed, the athletes needed to try and work together in an effort to find which red bag in a sea of red bags was theirs.

לעיתים אני מגלה אוצרות, מחשבות מהסוג שגורם לי להחסיר פעימה. 

גאון מי שהגה את זה!

בחורה.

שמלה.

קצרה.

מתיישבת.

רגליים.

בהירות.

תחתונים.

לבנים.

מבצבצים.

ברוט.

ובורקס.

נשבע לכם, היא שותה ברוט ואוכלת בורקס.

אולי זו הדרך שלה לבקש מכות, לך תבין בחורות. 

המילים שלה צורבות אותי. היא יורה עליי אש וגופרית וכדורי צמר גפן ורודים ומתקתקים - ואת הכל היא עושה בעת ובעונה אחת, כאילו אנחנו באמת בארץ עוץ.

ואני, רגיש שכמותי, לוקח ללב.

אני יכול להיות זה שיגרום לך לחייך חיוך דבילי שלא נמחק.

אני יכול להיות זה שיגרום לך להרגיש את הציפורים שעל העץ באופן שלא ידעת שניתן, עד היום.

אני יכול להיות זה שיתן לך עצה ששווה יהלומים.

אני יכול להיות זה שיגרום לך להזיע בעודך מוטלת על בטנך בדיוק שניה אחרי שגרם הכוח האחרון עזב את שרירייך.

אני יכול להיות הכל, אבל לעולם, לעולם לא אוכל להיות לך לבעל.

בשבוע החולף מצאתי את עצמי לפתע באולימפיאדה. לא היה זה חלום, כי אם מציאות של ממש, מציאותית ממנה אין.

לא במקצה של 100 המטרים, לא בקפיצה למים ולא בקרב מול גורילה. מכל ענפי הספורט שבעולם אני צנחתי ישירות אל ריצת המרתון. מרתון מוזר משהו, שכן אני הייתי המשתתף היחיד. אמנם הקפדתי להסתכל אחורה כל הזמן אך שם לא נמצאו רצים נוספים, הם לא העפילו לגמר. לבד רצתי את המרתון הזה.

ומה אתם יודעים, הרגשתי מצוין וככל שהתקדמה הריצה הרגשתי טוב אפילו יותר. קליל ואנרגטי רצתי לי שם בחולצתי המכופתרת שלעולם איננה מתקמטת. הדרך עברה עליי בנעימים וגם מזג האוויר היה כמו בהזמנה.

הנערות החינניות הציעו לי כוסות מים מידי כמה קילומטרים אך אני לא הייתי צמא. הייתי צמא להגיע לקו הסיום אף שלא אצה לי הדרך. רציתי להגיע לקו הסיום לא במהירות הרבה ביותר, אלא לאט. לאט רציתי לחצות את קו הסיום הזה וכל שניה שחלפה בדרכי לשם טמנה בחובה עונג שהוסיף לכוחי.

מרוץ משונה ומשונה ממנו אין. אני רץ בו לבד, המתחרים נפסלו כולם עוד בטרם קו הזינוק. אין שעון שמודד את הזמן ואף קו הסיום בו יופיע בדיוק ברגע שבו ארצה. תנאים אידאליים למדליה, הלא כן?

לא. מתברר שאין מדליה. המרוץ הזה יסתיים לו סתם כך ולא תחולק בסופו אף מדליה.

הסוף