את אוהבת את זה. אוהבת זו מילה קטנה מאד כדי לתאר את מה שאת. למעשה את נעשית רטובה רק מהמחשבה על זה.
את נורא רוצה להיות כמו הילדות הקטנות האלו, שמרימות מידי פעם את החצאית כדי להסתכל בעיניים של הילדים מהכיתה, בזמן שהם מגניבים מבט.
הבעיה היא שאת לא ילדה קטנה וזה נראה לך כמו משהו שילדות גדולות כבר לא יכולות לעשות. זו בעצם הבעיה עם ילדות גדולות, הן מודעות מידי לסביבה ולילדות גדולות אחרות. הן לא רוצות להראות מטופשות, אפילו לא בעיני עצמן. אז הכמיהה הזו נשארת חבויה. נשארת משהו שאפשר לחלום עליו בהקיץ, או לחשוב עליו ולדמיין את עצמך עושה את זה כאן ועכשיו, אבל רק לדמיין, לא לעשות שום דבר, חלילה.
את אוהבת להסתכל בעיניים של הבחור ששמת לך למטרה, לחשוב האם הוא מסוגל להבין מה רץ אצלך עכשיו בראש. עצם המחשבה על זה כבר גורמת לך להסמיק ואת ממש מקווה שהוא לא שם לב.
אל דאגה, הוא לא יכול לשים לב. הוא הרי גבר וגברים הם כאלה שלא רואים בכלל מה שעומד להם ישר מול העיניים, נכון?
אז זהו, שאני דווקא רואה בדיוק את הילדה הקטנה הזו שבך, זו שמתה להראות לי את התחתונים שהיא לבשה היום במיוחד.
