לפני 9 שנים. 23 בדצמבר 2015 בשעה 12:59
פינת רחוב אפלה, אני מסדר את התיק המתפוצץ שלי מעט יותר טוב וממתין לה. חוזר לגיל 17 וקצת בהרגשה, מחכה לה ולתיק העמוס שלה ומתכנן בראש את הערב.
מתכנן עצירה במקום שקט כדי לאפשר לה להתלבש במיטב האופנה של מסיבות הסאדו 2015. מיטב האופנה במקרה זה כולל מסכת פנים מלאה כדי שאף אחד חוץ ממני לא ידע כמה היא יפה באמת, כולל ורסיה משובחת של מתקן ריסון למשוגעת - רק כזה שמאפשר לי גישה חופשית לציצים הכי יפים בכלוב ומושלם בחוטיני, חצאית וייל, מגפיים שחורות גבוהות. מיטב האופנה! את כול זה אני יודע לפני שאני רואה אותה, למרות היותי גבר טיפוסי למדי, שיודע שאתן לבושות רק לאורך הזמן שלוקח לי לגרום לכן לא להיות לבושות, אני יודע כי השיחה על המסיבה הזו כבר מתנהלת חודשים, בפרטי פרטים, כאילו שמשחקים על הפחדים שלה, כאילו שמרגיעים אותם.
אני נושם ומחכה ומתכנן, כלומר מסיבה וציוד, מועדון זה דבר מוכר לי, ורמות הפומביות האישיות שלי פתאום נראות שונות מכול מה שהכרתי, אני שוקע במחשבות ומנסה לאתר את הפעם האחרונה ששיחקתי מול קהל אי שם בראש, זכרונות נעימים, אבל הקול של המגפיים שלה נעים יותר.
נכנסים ונוסעים!
בדרך אני חולק איתה את המקומות האפשריים והנוחים להכנות. היא צריכה להתלבש, ואני שוטח בפניה מקומות כמו תל ברוך בין הזונות, חניית מגדלי ההוא היוקרתיים או בית קברות כי גם למתים מגיעה זיקפה טובה מדי פעם.
בית קברות מקבל תגובה טיפשית, היא מקבלת סטירת איפוס, וההחלטה מתגבשת.
בית הקברות מרגיע אותי באופן מוזר, אני יוצא מהאוטו ומאפשר לה מעט זמן להתלבש בלי הערות "מועילות" והכוונה שלי, ומביט במקום שאני מכיר לא רע, הייתי שם רק החודש להלוויה כזו או אחרת ובחרתי לא לבקר חברים בחלקה הצבאית שם שוב השנה, אין בזה שום דבר מיוחד, אני קולט. כמעט בכול בית קברות יש לי מכרים לבקר.
מורבידיות הזמן הזו מפנה את מקומה לאורות כחולים מהבהבים וניידת שיטור שמאיטה ומאירה אלי, אני מנפנף להם בחדווה, אני מניח שאני מעביר להם "היי, הכול בסדר, משתינים בצד הדרך" בצורה משכנעת, ולא "היי אני מתכנן לאנוס כאן את הצעצוע שלי עוד רגע אם היא לא תזדרז כי קופא לי התחת" שזה מה שבאמת בא לי לעשות מהרגע שאני רואה את האורות שלהם.
בשלב הזה אני מגויס לטובת רוכסנים / רצועות וכול מיני דברים המביאים אותה להיות מוכנה למעט המסכה, את הדרך למועדון אני מבלה במלחמה עצמית, מלטף אותה וחוסך מעצמי את הידיעה הברורה של כמה היא מתרגשת ולא בודק לא מצב רטיבות ולא כול מיני סממנים אחרים, אני גם מגלה שאני רעב אליה ומת להשתין ופתאום אני ער לגופי שלי.
כמו המלך שאני, או שזה המלכה שהיא, החנייה מול המועדון פנויה ואנחנו יושבים שם עוד כמה דקות בשיחה נעימה כי היקה הפולני גם היה חייב להקדים.
אני טועם אותה שוב ושוב, מנשק את שפתיה ואת עורה, ומתבל את השיחה בנגיעות וכיונוון קל, היא כול כך מתרגשת שהבראט לא מגיעה לה לשפתיים. זה מצב פשוט מרהיב שלה, אני שמח שאני זה שיבתק לה עוד סט של פחדים וגבולות.
במועדון אני עושה מה שכול דום עושה דבר ראשון ומאתר משהיא שאני מחבב וסומך עליה ובלי שום חשש מפקיד את רכושי בידיה ורץ להשתין לפני שתתפתח לי נזילה מהאוזן או לסירוגין שלא תהיה ברירה ונזרום, תרתי משמע לסט של משחק שתן יחד.
המוסיקה מחרישה לי את האוזניים, אני חושב על האטמים שהחרשתי בתיק המשחק אבל מוותר אני באמת רוצה להיות איתה בכול חושי.
אני שב ואנחנו יוצאים לסיור במועדון שנגמר בספה נוחה, אני עם משקה גברי מסוקס, היא עם מנת סוכר שתשאיר אותה רגועה בתקווה. היא רוצה על הברכיים, אני מושיב אותה לצידי, מחובקת בידי. גינוני האדון הבריטי, תנוחות גור השפחתיות או כול הירקות האלו פחות בוערים לי מלחבק אותה. כלומר לחבק אותה בזמן שאני מוציא את המחטים ונועץ שתיים באחד מהציצים שלה שאני חופן.
האור האפלולי כול כך רע שאני מצליח לדקור את עצמי, וכרגיל אני מדמם יותר ממנה, אני חושב לצייר לה פנטגרם על המצח בדם שלי, אבל במקום זה מחביא את האצבע שלי ומועך לה פטמה, מה שמבטיח שהיא תזרוק את ראשה לאחור ותעצום עיניים ולי יהיה זמן ללקק את הדם ולמצוץ קצת אצבע כמו הילד הגדל שאני.
לטובת בריאותי המחטים המתוכננות מתאפסנות בחזרה בתיק, בינתיים המקום מתחיל להתמלא, וסקרנים מתקרבים כולל האידיוט הראשון שאני צריך לבקש שיצעד צעד אחורה כי הוא נכנס לי לספייס האישי. הוא לא יהיה האחרון, לא מפתיע אני מניח, אבל הוא והאחרים לא מליחים לקלקל לי, והיא מודעת לרגע אליו, את הבאים היא כבר לא רואה. כנראה שאני עושה משהו נכון.
הווליום של המוסיקה והקהל, כך נראה לי נוסק עוד צעד לשמיים ואני די עובר למוד טיסה, אני חובט בה ומנשק, מלטף ועושה לה דברים מול אנשים, פוגש חברים, מחבק ידידות, ועף.
פרטים גדולים וקטנים נעלמים, אני מוציא צעצועים נשכחים אל אוויר העולם והם צוברים פסי הוכחה של תשוקה על עורה.
הרגע הזה שדי לי לא מגיע, אבל השעון מנצח ולכול שבת יש מוצאי חבטה, ואני מתקפל אל האוטו לאט לאט כדי שהאגו הדבילי שלי יצליח להיכנס גם כן, גם קול ההיגיון כמעט נשאר אי שם במועדון ומצליח להיכנס לרכב רק בשנייה האחרונה.
הוא שם לעומת זאת כשאני עוצר שוב בחניון כדי להחזיר את הצעצוע המשומש היטב שלי למצב מהוגן, ואני רואה שם ספסל דפוק אותי בודד, מזמין וצועק, "הוצא את החבלים, קר אבל היא תתגבר, רק זיון קצר, קול ההגיון מאבד את עוצמתו כשהיא עושה לי נעים שם, אבל איך שהוא הוא מנצח, ואני מנתק את עצמי מפיה הרעב, אני רוצה יותר ממנה מאשר מציצה גנובה בחניון חשוך, היה לי כול כך טוב שלא צריך עוד.
מהר מדי אנחנו נפרדים לשלום, אני מגיע הביתה וכמו כול ערב נרדם עם המחשבה על החיוך שלה.
