שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

שמש מאירה

כה יפה השמש, שולחת קרני חום ואהבה לכל יצור, ללא הבדל של דת, צבע ומנת משכל.
גם המטורפים והחולניים כאן באתר מקבלים ממנה אהבה...
שמש פז אמא חמימיה לא חוסכת מטובה ומציפה ועוטפת ואוהבת, מה שתעשו ומה שלא תמיד תאהב אותכם
לא הייתי רוצה להיות שמש.
לפני שנה. שלישי, 14 באוגוסט 2018, בשעה 08:36

אתה מנהל אותי בדיוק כמו שאני  זקוקה,  לוקח אותי עד הקצה שאני כמעט נשברת ונשבעת לעצמי שזאת הפעם האחרונה שאני נכנעת לך, אבל הרוגע שהגוף שלי חווה אחרי כזאת שליטה אומר הכל..  

אני חוזרת לעולם שלי,  מלאת מרץ,  חזקה מתמיד,  נמרצת ומצליחה יותר... 

ואז,   אני טורפת את העולם בביסים גדולים ואנשים לא מבינים מאיפה האנרגיות....  לך תסביר להם...

אנחנו כבר הרבה זמן לא ביחד וגם לא נהיה יותר.

  ואני מורעבת....

והעסקים בצניחה...  

 

לפני שנתיים. שלישי, 25 ביולי 2017, בשעה 01:08

ושוב אני נשברת.... 

רעבה מבולבלת

למגע לכאב לליטוף 

לחיבוק הו... כמה זמן לא קיבלתי. 

יותר חוששת, בודקת, נזהרת... 

ואז- - - 

      כרגיל, מוותרת. 

לפני שנתיים. שישי, 5 במאי 2017, בשעה 01:08

כשישבתי מולך במשרד

נעצת בי מבט,

המבט החודר שלך 

בלבל את נשמתי

ניסיתי תוך כדי שיחה רצינית הדורשת יישוב דעת  

לתת למבט הזה שם... 

מבט רעב אולי??

ואתה ממשיך לשפד אותי במבט שלך , מרגישה שקופה פתאום... 

חוששת לנשום מהר, תוריד כבר את המבט המטריף הזה לפני שיקרה לי משהו... 

זהו.. אני מזהה.. זה מבט של גבר שולט!!

זה מה שעושה לי את זה..

 רציתי אותך פתאום כל כך חזק ופחדתי להיחשף... פחדתי שתדע שאני נשלטת... רציתי שתדע שאני נשלטת... 

אני כבר זיהיתי אותך ... 

אתה בטח מבלה כמוני מעת לעת באתר "ההוא".... שלא מזכירים את שמו... 

הפעלתי את כל מנגנוני המשחק שתזהה בי את הנשלטת שאתה כה צריך, והתגובה שלך היתה אדישה ואפילו מאכזבת. 

העיניים שלך גילו לי שטעיתי בך....

המבט נראה עייף פתאום.. 

סיכמנו את הדברים לגמתי עד הסוף את כוס המים להירגע מהמשבר השקט שעברתי תוך כדי פגישה רצינית ועזבתי במהירות את המקום. 

עורכי דין זה עם מוזר. 

לפני שנתיים. שישי, 5 במאי 2017, בשעה 00:45

כשישבתי מולך במשרד

נעצת בי מבט,

המבט החודר שלך 

בלבל את נשמתי

ניסיתי תוך כדי שיחה רצינית הדורשת יישוב דעת  

לתת למבט הזה שם... 

מבט רעב אולי??

ואתה ממשיך לשפד אותי במבט שלך , מרגישה שקופה פתאום... 

חוששת לנשום מהר, תוריד כבר את המבט המטריף הזה לפני שיקרה לי משהו... 

זהו.. אני מזהה.. זה מבט של גבר שולט!!

זה מה שעושה לי את זה..

 רציתי אותך פתאום כל כך חזק ופחדתי להיחשף... פחדתי שתדע שאני נשלטת... רציתי שתדע שאני נשלטת... 

אני כבר זיהיתי אותך ... 

אתה בטח מבלה כמוני מעת לעת באתר "ההוא".... שלא מזכירים את שמו... 

הפעלתי את כל מנגנוני המשחק שתזהה בי את הנשלטת שאתה כה צריך, והתגובה שלך היתה אדישה ואפילו מאכזבת. 

העיניים שלך גילו לי שטעיתי בך....

המבט נראה עייף פתאום.. 

סיכמנו את הדברים לגמתי עד הסוף את כוס המים להירגע מהמשבר השקט שעברתי תוך כדי פגישה רצינית ועזבתי במהירות את המקום. 

עורכי דין זה עם מוזר. 

לפני שנתיים. שני, 17 באוקטובר 2016, בשעה 22:05

מאז שביקשת ממני להשתמש באטבי כביסה ושיהיו תמיד בתיק,  אני מכניסה את הכביסה למייבש....

לא, לא בגלל ה5 שקלים שהם עולים, בגלל שלא בא לי לקנות חדשים... ואם תדע תבקש שאשתמש בחדשים והם יותר חזקים...

אז מה שקרה הוא שהגומי של המכונת ייבוש נשחק, והטכנאי שהבאתי לא מבין איך בימים כאלו חמים אני משתמשת במכונת ייבוש שעתיים כל פעם במקום עשר דקות על החבל...

לך תסביר לטכנאי... 

שימשיך להתעסק עם מכונות מייבשות... 

אצלי הכל רטוב..

גם הכביסה.. 

לפני שנתיים. ראשון, 16 באוקטובר 2016, בשעה 12:07

זהו..

למי שהיה ספק אני כאן להסיר ספקות בעניין..

חצי שנה שלא הייתי כאן ומבחינתי עשיתי מוות לרצונות  שלי כנשלטת וצייתנית,  מחקתי מנשמתי כל צורך לעניין וטאטאתי כל מחשבה ורעד הנגרמים בגין תחום השליטה. 

גם עשיתי וידוי הריגה, בדרכי שלי. 

והנה זה צף שוב ועולה, נכנסתי שוב לאתר כאן מבלי משים, בידיעה שאני מוגנת, ורק בודקת לראות מה קורה כאן..

והנה אני שוב מתגרה בטירוף על כל פוסט שאני קוראת, והרעד בגוף שלי שוב עולה, והרטיבות המוגברת שלי מגלה לי שכל המלחמות שלי היו בי עצמי.... 

ואני שוב מוצאת כאן את עצמי... 

כנראה שיש חיים אחרי המוות... 

 

לפני שנתיים. ראשון, 16 באוקטובר 2016, בשעה 09:25

אני אוהבת לצבוע אותו בצבעים נועזים, כאלו שלא הייתי מעיזה ללבוש... 

לתת לו חופש שילך לאן שיגיע ללא מעצורים, שלא כמו דרכי מלאת המעצורים.

לתת לו טעם של עוד, להיות ללא גבולות, ללא משמעת, לגעת בדמיון המטורף הזה, לטעום ממנו לרחף איתו למקומות אסורים, ולאונן איתו בעיניים עצומות.... 

אבל הכי לא אוהבת

את הרגע שאחרי... 

לפתוח עיניים בהרגשה של "משוחררת..." ולגלות שאני בבית שלי בעצם.. ואין גלים, ואין מרחב... 

 

לפני שנתיים. ראשון, 16 באוקטובר 2016, בשעה 01:54

זהו...

כיפור מאחורינו... 

 

לפני 3 שנים. שלישי, 22 במרץ 2016, בשעה 23:41

שונאת את עצמי כזאת! שונאת את הרגעים האלה בהם אני מגלה שאני לא כזאת חזקה,  שאני נזקקת.. וצריכה...

שמה שאני יכולה זה רק לפנטז ומזה ליהנות. 

לעזאזל, למה יש דבר כזה ארור שנקרא דגדגן והוא מציק לנו תמיד??? 

לפני 3 שנים. שלישי, 22 במרץ 2016, בשעה 23:23

אני מוכנה להודות שאני לא כאן הרבה, שאני בטוחה שלא כאן מקומי...  שאני בליגה אחרת...

יהירה כזאת.. 

אבל... כשמעקצץ לי, שם... ובא לי.. ואני נורא רוצה... אני נכנסת הנה ונרגעת... 

כאן אני נושמת את האויר האמיתי שלי, הנשימות שלי כאן טבעיות יותר, משוחררות,

אני יודעת.. שכאן זה מקומי. בלי תחפושת. בלי הצטעצעות. 

אני קוראת, כותבת, נרגעת, לא מתמסרת לאף אחד, ונעלמת שוב , לעוד פרק זמן של לשרוד את החיים...