לפני 19 שנים. 4 ביוני 2005 בשעה 19:41
אנחנו בבית. אני שוכבת על הספה, קוראת ספר. אתה מסתובב, חסר מנוחה. יושב מול המחשב, קם. מכין משהו לשתות, חוזר. מקפל כביסה. מסדר את המיטה. פורע את הכרים בסלון. מזיז את השולחן.
"די," אני אומרת. אתה קופא באמצע החדר. אני ממשיכה לקרוא.
לאחר מספר דקות את צועד צעד לעברי. "מה", אני אומרת, עיני בספרי. "רוצ?ה להיות לידך", אתה אומר. אני מפנה מבטי אליך, בוחנת אותך: "לא ככה", אני אומרת. אתה מתפשט מיד, חולצה, מכנסים, תחתונים, בועט את נעליך לפינת החדר. "עכשיו?" אתה שואל, זינך רוטט. "לא ככה", אני אומרת, וחוזרת לקרוא.
אתה נעלם לחדר השינה וחוזר כעבור כמה דקות. אתה רוכן על ברכיך לרגלי הספה ומניח על הרצפה, לידי, שוט; כיסוי עיניים; את כל השרשראות שלנו; חפיסת קונדומים. על צווארך קולר חום, הדוק. על פרקי ידיך וקרסוליך אזיקי עור. אתה נעמד זקוף מולי, מראה לי את כולך, עטור באזיקים. אני ממשיכה לקרוא.
אני מרגישה את הציפיה שלך נושבת לעברי. אתה עומד ליד הספה עליה אני שוכבת. עירום, ענוד אזיקים, על הרצפה שוט ושרשראות. כנגד רצוני אני מתחילה לחייך; אני נועצת מבט במילים שבספר, ובעצלתיים מרימה כף-רגל אחת, מסירה בעזרת הבהונות את הגרב מהרגל השניה. אתה מבחין בכך ומזנק למרגלות הספה. הידך הרכה והחמה אתה אוסף את כפות רגלי ומסיר מעליהן את הגרביים. ביד רכה, באיטיות, אתה מתחיל לעסות את כריות כף-רגלי. אני אוספת אותה חזרה: "לא ככה", אני אומרת. אני מניחה את כפות רגלי על הספה, מביטה בך במבט נוקב.
אתה לא בטוח מה עליך לעשות. אני מזכירה לך: "תרתיח מיים." חיוך עולה על פניך, ואתה מזנק למטבח. אני ממשיכה לקרוא. כעבור מספר דקות אתה שב, בידך קערה עם מים פושרים, סבון ומגבת.
"את מוכנה לשבת, דומית שלי?" אתה שואל, ומניח את הקערה על הרצפה. "לא", אני אומרת, מבלי להסיר את מבטי מהספר. אתה עוצר רגע, ואז הולך שוב, וחוזר עם מגבת נוספת, גדולה. בעדינות את המרים את רגלי ופורש את המגבת על הספה. אתה מביא את הקערה סמוך לכפות רגלי, ומשתופף על ברכיך למרגלות הספה.
אנקה קטנה נפלטת מפי כשאני חשה את הים החמימים וידיך הרכות על רגלי. לאט, ביסודיות, אתה מסבן את כפות-רגלי ומעסה אותן תוך כדי. גופי מתרפה, ואני עוצמת עיני. לאחר דקות ארוכות של עונג אתה מספיג את כפות-רגלי במגבת ומייבש אותן. עדיין על ברכיך, באותו המקום, אתה מעסה את רגלי ומביט אלי. עיני עצומות מאחורי הספר, ואני נושמת בכבדות. אתה לוקח את בהונותי לפיך ומתחיל למצוץ. אני פוקחת את עיני ומביטה בך, מחייכת. עיניך נדלקות בשמחה, ואתה
מוצץ את בהונותי בעדינות בתוך פיך הלוהט, לשונך מלקקת ומדגדגת בכף-רגלי.
לבסוף, אני מושכת את רגלי ממך, אחרי שאני מנגבת אותן היטב בפרצופך. אתה מחזיר את הקערה והמגבות למקום, וחוזר לסלון. שוב, עומד מולי. "רוצ?ה להיות לידך", אתה אומר, עיקש. אני ממשיכה לקרוא, אבל זזה קצת הצידה על הספה. מושיטה לך יד: בוא אלי... אתה נשכב על הספה לצידי, מתכדרר, גבך אלי. אני נצמדת אליך, מחבקת אותך מאחור, מנשקת את עורפך. מתוק שלי...
עכשיו אתה לידי. "מרוצ?ה?" אני נושפת לתוך עורפך. "כן..." אתה אומר בטון מתפנק, ומתכדרר עוד לתוך גופי, לתוך חיבוקי. אני מניחה את לחיי על גבך. יד אחת עוטפת אותך; בידי השניה, הפנויה, אני מרימה את הספר. אני ממשיכה לקרוא.
