|
|
|
רוח האדם / אהוד מנור
היא לא נבהלת כשהגוף פוחד
היא לא נשברת כשהגוף בוגד
רוח האדם יכולה לגוף
רוח האדם יכולה לעוף
את כל שדי הלב
את כל שדי הכאב
נוכל לגרש
אם רק נתעקש
כי אין לך אימה
שאי אפשר להרחיקה
בנגיעה רכה
ובנשיקה.
מ?ח?גורות צניעות מ?ח?ר?רות
ו?ע?סיסם ז?ב חם על ה?י??ר?ך?
ו?ב?ש??מ?ם הולך ל?מ?רחוק,
הולכת הנערה אל הנפח,
והוא חותך לה בין שדיה ב??מ?א?נ?ך?,
והוא מוציא לה את לבה המפרפ??ר
והוא עושה ת??ב?ת מתכת על מסג?ר
והוא נועל והוא מחזיר והוא תופר,
והיא הולכת לה ל?גבר ה?א?ח?ר
שהוא שלה, ו?מ?ג?ל?ה את המבושים
וזב המיץ על הירך והפ??יו?ת מגששים
זה אחר זה, והגופות המתבשמים
הו, זה מזה, ורק הלב המ?ס?ג??ר
נצמד ע?ו??ר לכ??ת?ל כלוב צונן
ו?מ?ט?ה א?ז?ן עד כאב, ו?מאונן.
בא הח?שך ויהי לילה
בו תרמ?ש? כל ח?י?תו? יער.
שוב רומזת: בוא הלילה
ואתה נפתח כ?ת?ע?ר.
צא לדרך, לך אליה
ואחר-כך תצטער,
שיכולת מול גליה
גם להשאר.
כבר היית וראית
ונשארת בחיים,
וטעית ונ?ס?ית?
ונשארת בלי חיים.
רק עוד פעם את הטעם
של הדעת בנשמה,
אם אתה לא מת הפעם
אז אחר-כך מה.
היא מחכה לך
תלך או לא תלך
היא מחכה שתעלה
היא מחכה לך, תעלה אליה
היא מחכה שתעלה.
והלילה, שוב הלילה
ורומזת ומושכת
רק עוד פעם
רק הלילה
ואסור לך ללכת.
ש??ל?ש??ת פרש?י הצער
שוב רוכבים לחטוף שמחה
ח?ש??ך ו?שנ?י ים ויער
ישמחו בך.
היא מחכה לך.
אין גלוי כסכנה.
ואין גלוי מולה כמו פ??נ?י?ך?.
כל הנשמה, בתי, תבוא עד ס?כ??ינ?ה?.
וצר נשבע: אהיה לך סכינ?י?ך?.
אבל אשר?י רוא?ך?, יקר נישא ראש?ך?,
ב??ב?ית הסכנות, ב??ב?ית הא?ב?ל.
ב??צ?ע?ק א?ב??ד?ת??יך ו?ב?צ?ה?ל א?מ?ש???ך?,
א?ת?ע בך כ??ע?ו?ר על פי הנב?ל.
יפה בתי בסכיניה,
כמו מנורה בזיו קניה,
וכמו כלה באהבה.
כי פארוה לפי חרב,
בפחד יום ופחד ערב,
כמו לגיל ולראוה.
אך גם בקום צחוקך מנוער,
בעגילים וצליל צמיד,
וגם עת קומתך ת??נוע,
בתוך שפעת שמות ותאר,
הלא תמיד, הלא תמיד,
כעוף-כנף לקראת קנו,
בתי, בתי,
יוצא לבך אל סכינו,
בתי, בתי.
את מחשבה ק?צ??ך?. רק שמו אינך קוראה,
והוא ניבט קרוב. והוא איתן קבוע.
כדיוקן המלכות על פני האגורה,
בכל ת??ג?י חייך הוא טבוע.
חיים על קו הקץ, שלמים וחזקים.
הכל גלוי! הכל! קרעת את כל קוריך!
בתי, על חוד סכין לנצח לא נזקין!
כסכינים יבריקו נעוריך!
יפה בתי בסכיניה
כמו מנורה בזיו קניה,
וכמו כלה ביום חתן.
כמול הראי בזוהר ערב
כן ראיתיה מול החרב,
בזיו עיניה וח?ט?א?ן.
וגם בקום בכייך מנוער
ואת חונקה לבל יגיד
את שיבוא ואין למנוע,
את המכונה בשם ותואר - -
הלא גם אז, הלא תמיד,
כעוף-כנף לקראת קינו,
ב??ת??י, ב??ת??י,
יוצא ליב??ך? אל סכינו,
ב??ת??י, ב??ת??י.
כאב שלי, החכ??ם. שקט הייה ורך.
דרשת רדת ערב - הוא יורד ובא.
אפלוליות סתומה עוטפת את הכרך:
שלווה לאחדים, ליתר - דאבה.
הנה כבר אספסוף בזוי של בני תמותה
אל שוט-התענוג, תליין אכזר, נרכן;
בחג העבדים לוקט לו חרטה -
כאב שלי, הושט לי יד, נלך מכאן,
הרחק מהם. ראה: שנים מתות נוטות
על מרפסות מרום, שמלות-אתמול עוטות,
ונוחם מחייך מתוך המיים גח;
חמה גוססת תחת גשר תרדם;
כשובל של תכריך ארוך, לפאת מזרח -
הקשב, אהוב, הקשב - ליל נועם מתקדם.
