ש??ח?קי, ש??ח?קי על החלומות,
זו? אני החולם ש??ח.
שחקי כי באדם אאמין,
כי עודני מאמין בך.
כי עוד נפשי דרור שואפת,
לא מכרתיה לעגל-פז,
כי עוד אאמין גם באדם,
גם ברוחו, רוח עז.
רוחו ישליך כבלי-הבל,
ירוממנו ב??מ?ת?י-על;
לא ברעב ימות עובד,
דרור- לנפש, פת - לדל.
שחקי כי גם ברעות אאמין,
אאמין כי עוד אמצא לב,
לב, תקוותי גם תקוותיו,
יחוש אושר, יבין כאב.
אאמינה גם בעתיד,
אף אם ירחק זה היום,
אך בוא יבוא - יש?או? שלום
אז וברכה לאום מלאום.
ישוב יפרח אז גם עמי,
ובארץ יקום דור,
ברזל כבליו יוסר מ?נו?,
עין-בעין יראה אור.
יחיה, יאהב, יפעל, יעש,
דור בארץ אמנם חי,
לא בעתיד, בשמים -
חיי-רוח לו אין די.
אז שיר חדש ישיר משורר,
ליופי ונשגב לבו ער,
לו, לצעיר, מעל קברי
פרחים י?ל?ק?טו? לזר.
אתנחתא
"אין לך פריצות גרועה מן החשיבה"אך נגמל וכבר בוחן את צ?פ??ר?נ?יו,
לוח?ך? את השטיח,
כובש מקום על הספה,
לא נושא מבט
אל ש??ת??פ?יו לבית. עיניו
מתיזות צבעי שמן יר?ק?ים. גבו נדרך
כשערב חורש תלמים,
אז הוא מותח את השרשרת
יותר מסתם צל שמתארך.
הוא כמעט יוצא למלחמה.
אפשר לזרוק לו עצמות, נקניק, אפילו ביצים וסל מזונות של משפחה,
הוא לא נדבק אל הא?כ?ל,
אי אפשר לגז?ר עליו
ל?ה?שמ?ר לנפשו, לעב?ר לצמחונות
או לעשות לביתו, להפ?ך את המילה גור
לגל אותיות רפה.
הלוכו סחור סחור
אינו מרמה.
הטבעות בוערות על י?ד?י.
נפילי בגדים לופתים כ??ד??ב.
נעלים צרות
מתקפלות
נגררות
צ?'אפ?, צ?'אפ?, צ?'אפ?
שערי גולש
נצמד לע?ר?פ??י כשקית.
ש??ע?ר ע?ינ?י?ם ג??ז?ר?ה
אין ל?ך? תקנה.
הטבעות בוערות על י?ד?י
חסרות צמידים
חסרות שעון
עגיל מ?ד?כ??א לוחש אהבתו נע ונד
ב??שתי א?ז?נ?י
לא יכסו
ידי עטורות טבעות בוערות יעירו
"האהבה…" ישירו
"האהבה… האהבה…"
עד שתחפץ.
הוד ראשה לא עוטר בקוצים -
רק בלשון-החולין העיקשת
מזרועה הדקה מציצים
סימני עקרביה של עשת.
היא ניצבה מול גבהי-היציעים
בהילת שתיקתה הנרגשת.
והלמות הלבבות
זעה-נעה קדימה,
בעלות להבות
מברכת חסד-אמא.
אל מול קשב אילם
האוחז בבניה,
היא הופיעה - האם -
בנגוהות יגוניה.
אש קודחת ושכול-עריסות
לדבריה לפתו והניעו.
אך, כפרח מבין הריסות,
קריאתה לבלבה והכניעה.
וכנפי הדממה הפרושות
סוככו על גופה ללא-ניע.
צליל ניבים לא קישטה
לתפארת אוזניים
האשה הפשוטה
עם גרדום בעיניים.
רק בקע אור-שמשה
וימחץ את החושך.
ודברי האשה -
רחמים ונחושת:
"גוזלי הגדולים, ילדים-ילדיי,
לו אשק ללבבכם לאין-די
ואגע בחוביו, ובלחן עצור
לא בשר אשיבו לכם - צור...
כי גדול העולם ואכזר כגודלו
ורב כוח צריך לטפחו ולגדלו,
אך למען ירום חזונכם הכסוף -
אל-אפיים בסער, כסוף!..
כי בזעוף העולם -
ברוחות העולם
יתערבל רך-לבב ויאבד לעולם,
ויתמות בדידותו אפופת מרחקים
לא תוכל לחרפת אזיקים...
בדרכי שהשחירו, בנותי ובני,
לא כיביתי כוכב-התקוה בעיני:
הבערתיו לאין-קול ונשאתיו למעטים -
ונוכל לתליין ולמותים...
כי אחת הנקמה: בוא-יבוא יום שילם
לגואי-בשנאה, למייתמי אב ואם,
אך למען ימחץ עד-דכא למתועב -
ברזילים, ברזילים לידיו!..
ולכן תפילתי יחידה ואחת:
לו ליבכם זב-הזוך מול אימים לא יחת,
לו יחזק מפלדה ויושחז עדי -חד
ויפעם, במקובץ, לב אחד!.."
נשתתקה... הצללים - גושים.
רק זינק הבחור הכושי
ובשפת-גמגומים קשה
שפתותיו לה: "אשה, אשה..."
וידום - ויתר קדימה
מצעק באזניה:
"א-מ-א!"
רעד גח ויפרפר אגלי-טוהר שואב.
וישא הקונגרס את ליבו -
ויבך...
הלב הוא ש??נ?י?ם –
הוא כן ולא.
הוא המ?ג?ח?ך? ב??נ?ז?ר ה?ע?צ??ב?ת.
ה?מ??ל?ך האכזר, הב??ז במלוא קולו
ל?ד?ב?ר עצמו ב??ה?ה?פ?כו? לעבד.
ועבד זה זוחל על גחונו
בפני גאון המלך המרשיע.
ודמע עלבונות
ישר אז מעינו,
ואין פותר בכיו ואין מושיע.
ו?פ?ת?ע הוא ברזל. נ?ג??ד?הו? ב??ק?ר?נ?ס.
ל?ב??ן ב??ר?ז?ל?ו?תו? ב??א?ד?ם א?ש לוהבת.
בשרו י?ד?ו?ה. אבל איננו? ח?ס
המלך על העבד.
לילה זה עשוי מק?ר של אבן,
ועינ?י מ?ח?ל?ד??ת דורות.
ר?ע לבבו,
כ??ר?ד?ף ארנבת,
את ראשך? ירד?ף וגם יכר?ת.
יש כי שלוליות בח?ש??ך?
בהירות מסוד חיי-אדם,
ו?ת?ח?ו?ר א?ר?ש?ת פני-הא?ש??ר
מ?ח?ו?רו?ן האדישות בדם.
בימים, עת החמה מ?ז?ה?ב?ת,
על חטאים דמך? אותך עו?נ?ש.
אך ב??לילה אכזרי מלב של אבן
דם עם חטאיך? מתלחש.
1. אני יודע, אהובות: עכשיו נושר שערי בשל חיי הפרואים, עלי לשכב על אבנים. אתן רואות אותי שותה את הש??כ?ר הזול, אני יוצא ע?ר?ם ברוח.
2. אבל היה זמן, אהובות, כשהייתי נקי.
3. אשה היתה לי, חזקה ממני, כמו שעשב חזק מן השור: מתרומם מחדש.
4. היא ראתני שהייתי רע, ואהבה אותי.
5. היא לא שאלה לאן הלכה הדרך שהיתה דרכה, אולי הלכה לאיבוד. כשנתנה לי את גופה אמרה: זה הכל. וגופה היה לגופי.
6. עכשיו איננה עוד בשום מקום, נעלמה כמו ענן שהמטיר, נתי לה ללכת ונשרה לאיבוד, כי זו היתה דרכה.
7. אבל בלילה, לעיתים, כשאתן רואות אותי שותה, אני רואה את פניה, חיוורות ברוח, חזקות ומופנות כלפי, ואני משתחווה ברוח.
על זה שאת, יקירתי, החצופה בבנות-זנונים,
ומחפשת לך דפיקה בכל פ??נ??ה מן הפ??נו?ת,
על זה שצמד ירכ?יך? בלי בושה מ?ז?מ??נו?ת
ובעד הלחם הנפרש כל חסד?י?ך? נתונים,
על זה ששני פ??ל?ח?י ש??ת?ך תמיד תמיד רעבתנים
לזיונים כדרך טבע, ובעת אין נ?ת??נו?ת
אותן ביצי הנואפים המ?ד?ל?ד??ל?ים, המ?ז?י??נו?ת,
תבני לך זין מאכותי, ביד לש?בוע זיונים -
כל זה אינו אלא כבוד. כבוד הוא וגבורה
להיות חמה, חסרת-בושה, ת??א?ו?ת?נ?ית ו?מ?ג?ר?ה,
להיות זונה ובית-זונות לכל עובר ושב.
כל זה הריהו מטבעך, וא?נ?כ?י מ?ח?ל?ן-ס?ל?ח?ן;
אבל לפתוח אחוריך לסו?ד?ם-הופך-ש?ל?ח?ן -
ה?ה?, בחיי! ש??כ??ה אחיה! זה מעשה נתעב...
לערטל פ??צעי הנפש ו?מ?ד?ו?יה?
ו?ז?הוב?י העצב הטמיר
ב??פרוטת מבט חומל-ת?מ?ה?
להמיר?
לא! נבחר לי בשריד?י הכ??ח?
להשמיע ק?ל?ס שאנן
ו?כ?ק?ד?ם ק?ו התחו?ם למתוח:
"עד כאן"...
אני אומרת לך?,
שהערב משהו ישתנה.
מדוע אינך? עונה?
מדוע אתה מענה
אותי כלכך?
הכל ישכ??ך?, הכל ישכח.
אתה קרוב מדי ולא מוכן.
אתה מ?ר?כ??ב מדי ולא מוגן
מעצמך?.
לאן תברח?
היום יגא?ה הערפל הרך?
עד צוארך?.