אתנחתא

בימים הראשונים אחרי התקיפה היתה לי תחושה של "כפפות של משי". מצד הסובבים אותי, ומצדי כלפי עצמי.

אם לנסות לתאר את זה במילים, הרגשתי שאני מהלכת בעדינות בעולם, כמו לא לזעזע איזו שלווה דקה שפשתה עליו. לפני כל דבר שעשיתי, נשמתי עמוק. בין אם זה לאכול, להדליק טלויזיה, לישון. כל דבר הפך פתאום לבחירה. בכל רגע ורגע בדקתי: האם זה מתאים לי? האם זה מה שאני רוצה לעשות? האם זה ייטיב איתי? ואם התשובה היתה לא, אז לא עשיתי. הרגשתי שאני לא יכולה ולא רוצה לעשות תנועות גדולות, מדי, לדבר בקול רם מדי, או להיות בעומס כלשהו של גירויים. לא יכולתי לעשות שני דברים בבת-אחת: לאכול ולקרוא, להתלבש ולשמוע מוזיקה, לדבר בטלפון ולשחק עכביש-סוליטייר. הרגשתי שמה שקרה צורך ממני משאבי אנרגיה עצומים, וכל פעילות אחרת, יום-יומית, צריכה להסתפק בפחות חשמל ממה שהיא צרכה עד עכשיו.

התחושה העיקרית שלי היתה הפחתה.

במקביל, דרישות הסביבה ממני פחתו לאפס. כמובן שלא ציפו ממני לחזור לעבודה. אבל גם לא: לסדר את החדר, להיות סבלנית, לפנות כלים מהשולחן, לספר מה שקרה, להחזיר טלפונים.

היו, כמובן, דברים שהייתי צריכה לעשות. היו ענייני עבודה שצריך היה להסדיר ולדאוג שמישהו אחר יטפל בהם; היה החתול, שנשאר בדירה אליה עברתי פחות מחודש לפני התקיפה עם שותפה שאז בקושי הכיר, ויילל מגעגועים; היה לתת עדות במשטרה, ושוב פעם, ואז עוד משהו שהם שכחו; היה להגיע למטפלת שלי, ובכלל לסוע לירושלים - אפילו שלא ממש רציתי.

משהו מהיכולת הזו לעצור ולבדוק מה מתאים לי עכשיו, ולדרוש מהסביבה לא לדרוש ממני, נשאר מאז. במובן הטוב של הדברים. יכולת שפיתחתי באמת להתבונן בצרכים שלי, ולהענות להם (או לפחות להתייחס לקיומם). ידעתי שמה שיקרה עם החזרה לעבודה, באיזה קצב זה יהיה ועד כמה - יהה תלוי רק בי. וניצלתי את זה להאטה כללית של קצב החיים שלי, שהיה מוטרף למדי קודם.

בתקופה האחרונה קצב החיים שלי עלה והתעצם ופתאום היו לי ימים ארוכים-ארוכים של עבודה וחברים, שכבר הרבה זמן לא חוויתי. גם מתוך זה שאני מניחה לזה לקרות, וחוזרת לתפקד בעולם עם עודף-גירויים, אני מבינה שאני מחלימה, וחוזרת לעצמי. לפני כן לא יכולתי אפילו לנסות לדרוש מעצמי לשלוט על מה שאני אוכלת, שלא לדבר על לרדת במשקל; להצליח לשמור על הבית יחסית מסודר ונקי; להצליח להתאארגן על הזמן שלי. עכשיו, שאני עושה את זה טוב יותר וגם משתפרת, אני מרגישה שאני חוזרת להיות מי שתמיד הכרתי. זו שיכולה להחזיק את כל הקצוות ביד, אם היא רוצה. עכשיו אני גם רוצה.