אף אחד לא יקרא את מה שכתוב פה, כי כל חבריי יסעו הערב למסיבה בצפון. מחר בשרשור יספרו שהיתה מסיבה "פיצוץ", ואני לעולם לא אדע את האמת.
אני מסכמת הערב שבוע ארוך ועמוס, עם פשלה ענקית שעשיתי בעבודה עליה שילמתי בשני לילות ללא שינה (מתח, חרדה) ובימים מוטרפים בטלפונים למציאת פתרון (נמצא).
השיר מהפוסט הקודם עדיין מזדמזם לי בראש, והערב ניקיתי את עצמי באימון אייקידו שעבר עלי מרביתו בשתיקה. לשתוק זה טוב לי עכשיו.
מחר תבוא עוזרת (תודות לאליס-וונדרס, לא בטוח שאת מבינה איזה שירות עשית בשבילי!), ולכבוד זה קצת סידרתי, וראיתי פתאום שבגיגית האדומה הצטברה כמות ספרים ממש מבהילה. ניסיתי לארגן לי בראש מתי אקרא את כולם ולפי איזה סדר, ואז צלצל בדלת השליח של "ידיעות ספרים" והביא לי את שני הכרכים של "המין השני", סימון דה-בובואר. אז עכשיו אני קוראת קריאה לוחמנית, ובטח בשבוע הקרוב אהיה עוינת כלפי המין הגברי בכללותו.
לקרוא הרבה זה לא לשתוק, זה לדבר אבל עם עצמך, ולהקשיב למה שמדברות אלי המילים בספר. אבל אני לא יכולה פשוט לחדול לדבר במילים, זה קשה מדי בשבילי, זה יותר מדי שונה ממה שאני. אבל ההתבוננות בזה היא אתגר מעניין.
כולם נוסעים למסיבה ורק אני לא, כי אני עייפה מדי ועדיף לי להיות פה מאשר להטלטל לצפון הרחוק (האנשים האלה שגרים אחרי הרצליה, פחחח). רק שאני יודעת שמחר ארגיש שאני מבזבזת את נעוריי. ועל כך אמרה לי בטלפון הגברת הו?- ",גברת קוויני, את כבר בת שלושים. את נעוריך בזבזת מזמן!".
צודקת.
עוד שניים לסיום: שניהם ביחד
וארט לחוד
ראיתי המון ביצועים. משהו בשיר הזה, מתנגן כמו שהוא, מזמין מניירות, "זריקה" של הקול לגבהים, סלסולים, נפנופים בידיים. אפילו פול סיימון לא לגמרי סומך על הכוח של המנגינה לבדה. בסופו של דבר ארט גרפונקל משכנע אותי שהמינימום מספיק, שהמינימום הוא די והותר. הכי חזק, הכי נוגע, הכי קורע, נכנס אצלי ישר למקורות-הבכי.
