אתנחתא

פורסם במקור כאן
http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=22001&postdays=0&postorder=asc&start=10



*
הייתי נערה ויצאתי עם ההוא, "הידיד שלי", לרקוד בגשם. זה היה נורא רומנטי. לא לקחנו מטריות וחזרנו לבניין בו גרתי רטובים, והתחבקנו בחדר המדרגות. הוא רעד.
"קר לך", אמרתי באינטונציה של רחמים, "אתה רועד".
"זה לא מקור", הוא אמר כשפניו קרובות לפני. יא! חשבתי. אז בגלל מה זה? התרגשות? סערת-נפש? אולי הוא מאוהב בי (סוף-סוף, אולי מישהו מאוהב בי?)? הוא הידק אותי אל גופו ואני הרגשתי משהו, ורעדתי.

ארבע שנים אחר כך היה לי חבר, שסיפר לי שבגיל שש-עשרה תמיד היה רועד קצת כשהייתה לו זקפה.

**
ירד שלג בירושלים (לא השלג שאת חושבת, אלא השלג ההוא) ואי-אפשר היה להוציא את האוטו מהחניה במעונות הסטודנטים. כך נגזר שנבלה את כל סוף השבוע יחד, בפעם הראשונה מאז שהתחלנו לצאת. גם אחת משותפותיי לדירה הקטנה נשארה. בישלנו יין חם ופסטה לשלושתנו והיא יצאה איתנו לרקוד בשלג. הרחוב הארוך המוביל לאוניברסיטה היה מכוסה לבן ובסטודנטים אחרים שעוררו את הנפש הרומנטית השוכנת בהם בדרך-כלל, כשהם תיירים או בפאב ולא בין סיכומים מצולמים. השלג היה רמוס ומכוער, ואז היא הצביעה על בית הקברות הבריטי, חלקות אחרונות של לובן צח בין המצבות. דהרנו שם שלושתנו מסוחררים מצחוק ויין והכתמנו בעקבות-רגלינו את השבילים הלבנים. מתחת לאנדרטה הגדולה חיבקתי אותו. הוא רעד.
"קר לך או שעומד לך?" שאלתי בחיוך של ידענית.
"לא זה ולא זה", הוא לחש ועצם את עיניו. הוא היה דתי לשעבר. בבוקר סיפר לי שכל הלילה עוּנה בחלומות קמאיים על צלבים, והתייסר מהמחשבה שאולי חיללנו קברים במרוצתנו.

הוא היה בן של רב ומתנחל לשעבר. הוא היה מאוהב בחברה ששידכה בינינו.

***
למרות השמש החזקה באופן רשמי היה עדיין חורף, וברדיו חזו סופת-גשמים עזה שתשתולל. בדרך לעבודה פגשתי בגור חתולים קטנטן שישב על ערמה של אוכל יבש בין המכוניות וילל, חזק. כשחזרתי מהעבודה הוא עדיין היה שם, מנסה לאכול מהכופתאות שהיו גדולות מדי בשביל פיו הגורי. קניתי לו טונה ומילאתי צלוחית במים, וגירשתי את החתולים הגדולים שניסו להצטרף למשתה. הוא אכל ושבע והותיר ואז ישב להתלקק. כורעת לידו, חככתי מה לעשות. אי אפשר לרחם על כולם, אי אפשר לאסוף הביתה את כל החתולים שיש, אבל גם אי אפשר להשאיר גור שלא יודע להסתדר לחסדי מכוניות וסופה מתקרבת. אספתי אותו לתוך הסווטשירט שלי, והוא צווח צווחות של גור שצריך שאמא שלו תשמע אותו מקילומטרים. הייתה שם חתולה אחת שהתבוננה בי כשעשיתי את זה, אבל אני השתדלתי להתעלם מרגשות האשמה ולקחתי את החתלתול הצווח אל האוטו. הוא רעד. התקשרתי:
"…יש פה חתול, כבר לקחתי אותו, אני לא יכולה להחזיר אותו ובלילה תהיה סופה…"
"בסדר, אני אקח אותו", היא אמרה באנחה. "את לא תוותרי לי עד שיהיה לי חתול, נכון? הוא יפה?"
"הוא מקסים!" נישקתי אותה דרך הדיבורית.
"אין כמו חורף עם חתול", אמרתי לה כשהנחתי בידיה את הגור הרועד, היפה והסקרן.
"זה או חתול או חבר שיחממו אותך בחורף", היא אמרה וליטפה את קצה אפו.
"זה יהיה גם חתול וגם חבר, החורף", הבטחתי.

הם ישנים יחד. הוא מחמם אותה, והיא אותו. הם מאוהבים לגמרי. והוא מת על החתול.