אתנחתא

התכנסות

כאב שלי, החכ??ם. שקט הייה ורך.
דרשת רדת ערב - הוא יורד ובא.
אפלוליות סתומה עוטפת את הכרך:
שלווה לאחדים, ליתר - דאבה.

הנה כבר אספסוף בזוי של בני תמותה
אל שוט-התענוג, תליין אכזר, נרכן;
בחג העבדים לוקט לו חרטה -
כאב שלי, הושט לי יד, נלך מכאן,

הרחק מהם. ראה: שנים מתות נוטות
על מרפסות מרום, שמלות-אתמול עוטות,
ונוחם מחייך מתוך המיים גח;

חמה גוססת תחת גשר תרדם;
כשובל של תכריך ארוך, לפאת מזרח -
הקשב, אהוב, הקשב - ליל נועם מתקדם.

מאת: שארל בודלר.

תרגם מצרפתית דורי מנור.

מה ששבר לי את הלב בשיר הזה הוא אמצעי ספרותי יפה הקרוי "גלישה". "גלישה" מופיעה בשיר כאשר המשפט והשורה אינם תואמים. כלומר, המשפט ממשיך את דרכו בשורה הבאה, או בבית הבא. בסוגי שירה אשר אינם מהדרים את הצורה, והקצב, המשקל והחריזה חופשיים, קשה יותר למצוא גלישה. אבל הגלישה יכולה להיות משמעותית ביותר ככל שהצורה השירית מהודקת יותר.

השיר הזה הוא סונטה. סונטה נכתבת לפי כללים מאוד ברורים ומאוד נוקשים: שני בתים ראשונים בני ארבע שורות כל אחד, שני בתים אחרונים בני שלוש שורות. לגבי החריזה קיימות מסורות שונות. ספציפית, כאן החריזה היא כמו בסונטה השייקספירית (בהנחה שהמתרגם המוכשר שימר, בנוסף למקצב, לרעיון וליופי, גם את הצורה). ומכיוון שהשיר הוא סונטה, לגלישה יש משמעות. הגלישה שוברת את התבנית השירית ובכך מדגישה את הטקסט המסוים בו היא מופיעה.

"כאב שלי, הושט לי יד, נלך מכאן,

הרחק מהם. ..."

בודלר גולש לא רק משורה אחת אל זו שאחריה, אלא מהבית השני לשלישי, ויותר מכך: מחצייה הראשון של הסונטה אל חצייה השני. לו הייתה מופיעה נקודה בסוף הבית השני: "כאב שלי, הושט לי יד, נלך מכאן." - האם היתה משתנה המשמעות של הטקסט? בעיניי, לא. הדובר אוסף, חובק אליו את כאבו (האם יש תרגום טוב יותר ל-"embraces", המילה אליה אני מתכוונת?), ומתרחק ממי שמחצינים את כאביהם ומתמכרים לתענוגות-גוף חיצוניים. מה נותנת הגלישה אל המילים "הרחק מהם."? מבחינתי הגלישה הזו מדגישה את הניכור שמצייר הדובר בינו לבין האחרים בעולם.

הקצב והטון הדיבורי של הסונטה גורמים לה להישמע בתוכי כאילו ערן צור מדקלם אותה: בחיתוך דיבור מדוייק, מודגש מדי, בשפתיים שנפשקות מעל וורידי-מאמץ המתבלטים על צווארו, בליווי בס שמעלה את המתח בשרירים ובטון שמשלב היתממות, עלבון ותוכחה.

"כאב שלי, הושט לי יד, נלך מכאן, הרחק מהם."

"בטי תראי, שם בפינה יש כלבה שחורה, היא נושכת אותי, תהרגי אותה בבקשה."

בי"ב, מסירה לראשונה את העטיפה מהאלבום "עיוור בלב ים" של כרמלה גרוס ואגנר, לא ידעתי מה תצפון עבורי רצועה שמונה, שבה בחור נשלט על ידי אחת וכמה להישלט על ידי אחרת. מאז השיר נשחק כל כך בהופעות שצור הפסיק לבצע אותו, גם לא בהדרנים, אבל תמיד הדהימה אותי כמות הגברים משופשפי-הזקן שדיקלמו אותו באדיקות, כולל את החדרת המקל האדום של מנקה-האסלה לישבן.

"כאב שלי, הושט לי יד, נלך מכאן, הרחק מהם." כדי להיות עם הכאב לגמרי, עד הסוף, צריך להתרחק. מסביב אנשים טובים אינם מאפשרים לכאוב, לא כפי אוות-נפשך. שומרים עליך. אצל בודלר הוא מתרחק מהצביעות, שמקדשת כאבים מסוג מסויים אבל כופרת באחרים. בשבילי, ההתרחקות היא כדי לאפשר לכאב להתקיים. "כאב שלי, החכם. שקט הייה ורך." כל עוד רואים אותנו, הייה רך, אל תראה עד כמה אתה עוצמתי. המתן רגע, חכה איתי ללילה, חכה שנהיה לבד, ורק אז תן לעצמך ביטוי. ממילא אותו אספסוף אינו שווה את הביטוי שלך; הם לא יעריכו, הם לא יבינו, הם ינכסו אותך לעצמם או ינסו לסרס אותך. אנחנו יחד מאהבים זה לזה, הלילה הוא זמננו.