לפני 16 שנים. 5 במאי 2008 בשעה 16:14
(באחת הזהויות שלי) אני אשת תקשורת (שולית).
אני מדווחת על (סוג מסויים של) אומנות.
במובן זה הצטרפתי לכוחות הרשע:
אני דורשת את דעתי,
כאילו שמישהו חייב לי משהו.
אתנחתא
"אין לך פריצות גרועה מן החשיבה"
shushu
-
קוויני יקרה, שלום.
כקוראת מושבעת של הגיגייך אני רוצה להעלות על נס דעה קצת שונה מ- 28 התגובות האוהדות-עד-דביקות שקיבלת בהודעתך הקודמת (להלן: "שם"). אני מוצאת שם הרבה רצון לאישור-עצמי (להימנות בחוג הקטן והמצומצם של "מועדון הספר הטוב" שמזין את עצמו בניפוח הדדי), שהוא לגיטימי כמובן, אבל גם מידה רבה של צביעות.
את אומרת שם שאת מחכה לצהוב, אבל מעדיפה אותו כתוב טוב. זה סבאב, אבל וואלה - נדיר, וגם במקומות שוקקי תכנים איכותיים יותר.
יש סיבות שונות לאנשים לכתוב, או להפסיק לכתוב, בלוג באתר זה או אחר. לבוא בטענות למי שכן כותב זה אידיוטי. למה להתחסד. אנחנו אוהבים גם את הבררה, ולו כדי שנוכל לנפח שפתינו ולנחור בבוז "גועל נפש". אחרת למה אנחנו קוראים?
אני חושבת שיצר הכתיבה הוא מסוג ה"משביעו רעב, מרעיבו שבע", וכך אחרי תקופה מסויימת של אי כתיבה אתה מוצא עצמך מתנתק לחלוטין ובעיקר מרשה לעצמך לרפרף ולפסוק חד משמעית - שעמום המחץ פה, איך היה שמח בתקופתי...
קפה או כלוב, הכל אותו דבר. תמיד יהיו 2% מעולים, עוד 10% מעניינים פלאס מיינס, עוד 60% בינוניים והיתר בררה. מצאת תחברים שלך? דבקי בהם ולכי בעקבותיהם לאן שלא יילכו. או יותר טוב - תנסי לגלות אחרים. תמיד יש יהלומים בדיר.
כתבתי פה ולא בפוסט הקודם כי אני אנרכיסטית (סתם. כי אני רוצה לנפח לך את הצפיות).
מתי את לוקחת אותי לעשות מצוות?...
שלך באהבה, זו שכנראה משהו בוער לה בחוש הכתיבה אבל אין לה איפה, תכל'ס.
כקוראת מושבעת של הגיגייך אני רוצה להעלות על נס דעה קצת שונה מ- 28 התגובות האוהדות-עד-דביקות שקיבלת בהודעתך הקודמת (להלן: "שם"). אני מוצאת שם הרבה רצון לאישור-עצמי (להימנות בחוג הקטן והמצומצם של "מועדון הספר הטוב" שמזין את עצמו בניפוח הדדי), שהוא לגיטימי כמובן, אבל גם מידה רבה של צביעות.
את אומרת שם שאת מחכה לצהוב, אבל מעדיפה אותו כתוב טוב. זה סבאב, אבל וואלה - נדיר, וגם במקומות שוקקי תכנים איכותיים יותר.
יש סיבות שונות לאנשים לכתוב, או להפסיק לכתוב, בלוג באתר זה או אחר. לבוא בטענות למי שכן כותב זה אידיוטי. למה להתחסד. אנחנו אוהבים גם את הבררה, ולו כדי שנוכל לנפח שפתינו ולנחור בבוז "גועל נפש". אחרת למה אנחנו קוראים?
אני חושבת שיצר הכתיבה הוא מסוג ה"משביעו רעב, מרעיבו שבע", וכך אחרי תקופה מסויימת של אי כתיבה אתה מוצא עצמך מתנתק לחלוטין ובעיקר מרשה לעצמך לרפרף ולפסוק חד משמעית - שעמום המחץ פה, איך היה שמח בתקופתי...
קפה או כלוב, הכל אותו דבר. תמיד יהיו 2% מעולים, עוד 10% מעניינים פלאס מיינס, עוד 60% בינוניים והיתר בררה. מצאת תחברים שלך? דבקי בהם ולכי בעקבותיהם לאן שלא יילכו. או יותר טוב - תנסי לגלות אחרים. תמיד יש יהלומים בדיר.
כתבתי פה ולא בפוסט הקודם כי אני אנרכיסטית (סתם. כי אני רוצה לנפח לך את הצפיות).
מתי את לוקחת אותי לעשות מצוות?...
שלך באהבה, זו שכנראה משהו בוער לה בחוש הכתיבה אבל אין לה איפה, תכל'ס.
לפני 16 שנים
Queeny(מתחלפת){being}
-
שושו היקרה.
סוף סוף הגעת, וגם זה משהו.
אני מנסה לא לבוא בטענות למי שכותב. להפך, אני מעריכה את פועלם, במיוחד אם יוצא לי מזה משהו - ולו בידור רגעי. בידור כזה יכול להיות הנאתי מתימה מנוסחת היטב, התפעלותי מצהובון משכנע, וגם רטינות-הבוז שאני משלחת כלפי הרדודים שבכותבים שאני מצליחה לקרוא. אני באה בטענות לעצמי, על כך שאיבדתי את יכולת השיפוט ואת יכולת ההגבה. ראי להלן: כמה קשה לכתוב דברים כדורבנות למי שאנחנו מכירים. סופרים מוכשרים זרים לי אני קוטלת בחרב קהה (למען יסבלו יותר), אבל בלוגריסטים גרפומנים שאני מכירה - אין לי שום יכולת לומר להם את דעתי האמיתית, מבלי להיות ביץ'. חוסר היכולת הזה לא טמון בהם, אלא בי. זו אני שאין לי את החינניות המספקת להביע עמדה ביקורתית-כופרת בלי לצאת מניאקית. זה שיעור התקשורת שאני צריכה ללמוד. ועד שאלמד - אני מתייסרת בקריאת זבל.
וזה מקשר לפוסט אליו בחרת להגיב - כאילו שמישהו חייב לי משהו. ונניח שאדע להגיד את זה כך שישמעו - האם גם יעשו? ולמה, לכבודי? למה-מה?
תמיד יש יהלומים. אבל לי פעם היתה תקווה: התקווה הזו היתה (את מאמינה ש*בעודי מתקתקת מילה זו* מושמעת "התקווה" ברדיו - תם טקס יום הזיכרון לחללי"?!) - התקווה הזו היתה שחופש-הכתיבה המוחלט שמעניקה הרשת יתן ביטוי ובמה לכל מי שעד כה לא יכלו לקבל אותה מסיבות של שררה. בפועל, אני עושה עוד סיבוב סביב עצמי וחוזרת להאמין לשיקוליהם של עורכים ספרותיים ומוציאים לאור, שהם בוחרים לנו את התבן מהמוץ ולא להפך, ומחמיצים גרעינים טעימים רק לפעמים, ולרוב לא.
ולגבי המצוות - עבודה קודמת, ולמרות שזה לא נראה ככה, אשכרה יש לי.
שלך באהבה,
זו שחושבת שלא משנה איפה תכתבי, אני אקרא, וזה גם יהיה בסדר.
סוף סוף הגעת, וגם זה משהו.
אני מנסה לא לבוא בטענות למי שכותב. להפך, אני מעריכה את פועלם, במיוחד אם יוצא לי מזה משהו - ולו בידור רגעי. בידור כזה יכול להיות הנאתי מתימה מנוסחת היטב, התפעלותי מצהובון משכנע, וגם רטינות-הבוז שאני משלחת כלפי הרדודים שבכותבים שאני מצליחה לקרוא. אני באה בטענות לעצמי, על כך שאיבדתי את יכולת השיפוט ואת יכולת ההגבה. ראי להלן: כמה קשה לכתוב דברים כדורבנות למי שאנחנו מכירים. סופרים מוכשרים זרים לי אני קוטלת בחרב קהה (למען יסבלו יותר), אבל בלוגריסטים גרפומנים שאני מכירה - אין לי שום יכולת לומר להם את דעתי האמיתית, מבלי להיות ביץ'. חוסר היכולת הזה לא טמון בהם, אלא בי. זו אני שאין לי את החינניות המספקת להביע עמדה ביקורתית-כופרת בלי לצאת מניאקית. זה שיעור התקשורת שאני צריכה ללמוד. ועד שאלמד - אני מתייסרת בקריאת זבל.
וזה מקשר לפוסט אליו בחרת להגיב - כאילו שמישהו חייב לי משהו. ונניח שאדע להגיד את זה כך שישמעו - האם גם יעשו? ולמה, לכבודי? למה-מה?
תמיד יש יהלומים. אבל לי פעם היתה תקווה: התקווה הזו היתה (את מאמינה ש*בעודי מתקתקת מילה זו* מושמעת "התקווה" ברדיו - תם טקס יום הזיכרון לחללי"?!) - התקווה הזו היתה שחופש-הכתיבה המוחלט שמעניקה הרשת יתן ביטוי ובמה לכל מי שעד כה לא יכלו לקבל אותה מסיבות של שררה. בפועל, אני עושה עוד סיבוב סביב עצמי וחוזרת להאמין לשיקוליהם של עורכים ספרותיים ומוציאים לאור, שהם בוחרים לנו את התבן מהמוץ ולא להפך, ומחמיצים גרעינים טעימים רק לפעמים, ולרוב לא.
ולגבי המצוות - עבודה קודמת, ולמרות שזה לא נראה ככה, אשכרה יש לי.
שלך באהבה,
זו שחושבת שלא משנה איפה תכתבי, אני אקרא, וזה גם יהיה בסדר.
לפני 16 שנים