אתנחתא

היום סיימתי ספר בן-זונה, מהסוג שאחריו אני לא יכולה להתחיל מייד את הספר הבא. אני זקוקה לאיזה זמן, איזו תקופה של אבל. לעכל, לחשוב, לתפוס שהספר נגמר ואין עוד מהתענוג הזה.

הנה, פה יש תיאור של איך זה מרגיש:
"מי שאף פעם לא הזיל דמעה, בגלוי או בהסתר, משום שהנה בא סיפור מופלא לקיצו ויש להפרד מן הדמויות, שאיתן יחד עברת הרפתקאות כה רבות - דמויות שאהבת והערצת, שלהן דאגת ועימן קיווית, וללא חברתן נראים החיים ריקים וחסרי-טעם -
מי שאינו מכיר את כל אלה מניסיונו הוא, לא יוכל הבין את שעשה בסטיאן עכשיו.
... הוא לקח דבר במשיכה. הוא גנב!"
("הסיפור שאינו נגמר" / מיכאל אנדה. תרגמה: חוה פלץ)

הספר שעשה לי את זה הפעם הוא "על פני הבריאה כולה", מאת רות ל. אוזקי.
פרק ראשון: http://www.am-oved.co.il/HTMLs/article.aspx?C2004=17189&BSP=15463
למה?
כתוב טוב (אני אוהבת שדברים כתובים טוב, גם אם כתובות שטויות), עלילה מעניינת (נכון שזה חשוב לקרוא הגות חכמה ורעיונות מבריקים, אבל עלילה טובה זה מה-זה-בונוס בספרות העכשווית - קוויני סנובית), והחלק הכי חשוב - גרם לי להזיל דמעות אמיתיות בשני רגעים מדהימים לפחות.

כשכתבתי את הכותרת לפוסט הנוכחי - "אנתולוגיה" - חשבתי לערוך פה אנתולוגיה של דברים בדסמים שקראתי (לפחות כרשימה). שהרי בשביל בדסמ התכנסנו כאן היום.
אבל כשהתחלתי לפשפש בזכרוני, עלו לי ספרים שהם האנתולוגיה הפרטית שלי, מה שמסמן אותי, ספרים שיצרו אותי. וזה, פשוט, הספר הטרי ביותר ברשימה.

נו, נכון המלצה טובה?
לכו ותקראו.