בדרך לחתונה פספסנו פעמיים את היציאה הנכונה (פעם אחת לכל כיוון), וגם ככה יצאנו מאוחר מדי.
תמיד, אבל תמיד, חתונות הן בחורים נידחים מאחורי רפת של איזה קיבוץ, ובשעות של פקקים. למה?!
עצרנו בתחנת דלק לתדלק ולשאול איך מגיעים, והמתדלק שבר את מכסה מכל-הדלק ואי אפשר היה לפתוח אותו. אחרי כמה נסיונות המכסה נשבר לגמרי. הוא כמובן לא הסכים לומר משהו כמו "אני ממש מצטער" אלא התמקד בלהכחיש כל קשר לנעשה ולומר שזה לא שבור, רק תקוע. וגם ניסה למכור לי מכסה אוניברסלי למכל דלק! חוצפה. בסוף גם זה הסתדר, חלקית.
היום קמתי מאוחר מדי, הגעתי לעבודה מוקדם מדי, חיכיתי שעה בעיריה ואז גיליתי ששכחתי טופס קריטי ומחר אצטרך לחזור לשם שוב.
שכחתי את האוכל בבית וגם גוועתי ברעב, גם בסוף קניתי משהו משמין, יקר ולא משביע, וגם האוכל שנשכח בבית התקלקל.
מה יהיה?
ואתמול בחזרה מהחתונה התחלתי לאונן ונרדמתי באמצע (ועל זה אומר אהובי: "כן, אז מה חדש?") והתעוררתי בבוקר עם תחתונים חצי-דביקים וטעם של עוד.
היום אני עייפה עייפה עייפה ובעיקר מרגישה שאני מבזבזת את זמני על כל מיני דברים מציקים. לא עשיתי לנפשי השבוע בכלל, ותכף אנחנו בחצי. עד שיצאתי מהמירוץ, מה אני עושה כאן שוב?
לפחות יש לי הרבה מה להגיד.
לפני 17 שנים. 19 בפברואר 2007 בשעה 20:23
