זה תמיד מתחיל אותו הדבר:
שורות של מילים צפות על המסך באישון ליל, כשאני כבר כמעט נכנע לשינה.
מישהי זרה כתבה פוסט אנונימי. היא מחפשת עומק, לא תיאורי סשנים שטחיים. לא זיונים זולים של מילים. "אני רוצה להרגיש," היא כותבת, "לחשוף, להתפשט מהנשמה פנימה."
ואני נשאב פנימה, בלי יכולת להתנגד. משהו בשפה שלה מהדהד בי כל כך עמוק, כאילו היא פורטת בדיוק על המיתר הכי דק, זה שכמעט שכחתי מקיומו.
אנחנו עוברים לפרטי. השיחה מתגלגלת בטבעיות מפחידה, מפתיעה. אות אחר אות, מסירים את החומות. מספרים זה לזו סודות שלא סיפרנו אפילו לעצמנו. האנונימיות מגנה עלינו, מרשה לנו להיות עירומים באמת—מחשבות, פחדים, כאבים וצלקות.
ואז, ברגע אחד שולי, תמים כל כך, היא כותבת משפט שמכה בי בעוצמה:
"לפעמים בא לי לברוח למקום שבו אף אחד לא יודע מי אני, רק כדי לראות אם מישהו יזהה אותי בכל זאת."
הלב נעצר. משהו נפתח בתוכי.
אני מכיר את המשפט הזה. לא סתם מכיר—אני זוכר את הקול שלה אומר אותו, לפני שנים, כשישבנו במרפסת הקטנה ההיא, מול השקיעה שהבטחנו שנזכור לנצח.
שקט ארוך משתלט עליי. האצבעות רועדות על המקלדת. האם אני מדמיין? הלוואי שלא. הלוואי שכן.
אני חייב להיות בטוח:
"את יודעת," אני מקליד בזהירות, "הייתה לי פעם אהבה שחשבה בדיוק ככה. חלמה לברוח, רק כדי לראות מי יבוא לחפש אותה."
המסך מתמלא בשלוש נקודות שרוקדות.
ליבי דופק.
היא עונה:
"אני מכירה את הסגנון שלך. זה כמעט כואב לי כמה שזה מזכיר לי מישהו שפעם אהבתי."
הזמן נעצר. הלב שלי מנסה לצאת דרך החזה, הדמעות מתאספות בזוויות העיניים. נשימה עמוקה. כואבת.
אני כותב מילים שנושאות איתן את משקל כל השנים שעברו, של כל הגעגועים שניסיתי להסתיר מעצמי:
"לא ידעתי שאת עדיין מחפשת אותי."
שוב, שתיקה ארוכה מדי. כל שנייה מעיקה כמו שנה. ואז מגיעה ההודעה שלה, קורעת לי את הנשמה לשניים ומחברת אותה מחדש:
"גם אני לא ידעתי, עד הרגע הזה ממש."
המסך מיטשטש. אני מבין שהדמעות זולגות.
אני זוכר את הלילות בלי שינה, את המחשבות עליה שלא מרפות, את השאלות האם טעיתי כשוויתרתי, את הרגעים שבהם רציתי רק עוד הזדמנות אחת.
"אני לא מאמין שזאת את," אני כותב, והפעם אני כבר לא עוצר את עצמי, כי זה הזמן לומר את האמת עד הסוף:
"סליחה. סליחה שהרשיתי לך ללכת."
היא עונה כמעט מיד, כאילו גם היא חיכתה שנים לומר את המשפט הזה:
"לא הלכתי לשום מקום, אני עדיין כאן."
הלילה הופך לשחר, ובשעות של שיחות ארוכות, דמעות וצחוק, מילים ששוטפות את הפחד ומחליפות אותו בתקווה, אנחנו מחליטים להיפגש.
לא כדי להחזיר את מה שהיה, אלא כדי לגלות את מה שעדיין יכול להיות.
והנה אנחנו עומדים זה מול זו, כמה ימים אחר כך, בלב הומה של רחוב תל אביבי סואן.
שנינו מביטים, מתקרבים לאט, המבט שלה—עמוק כמו שהכרתי, יפה יותר משזכרתי.
היא לוחשת לי, עיניה נוצצות:
"עכשיו אתה רואה? בסוף באמת באת לחפש אותי."
אני מחייך אליה חיוך אמיתי, עמוק, שמגיע ישר מתוך המקום שחיכה לה כל השנים.
"ואת חיכית שאמצא אותך," אני אומר ומחבק אותה בעדינות, מרגיש את כל חלקי הפאזל מתחברים שוב, הפעם בדרך הנכונה.
הפעם אני לא מתכוון לעזוב.
והיא לא מתכוונת לברוח יותר.