אני כבר כמעט בדלת כשלחיצה בודדת על אינטרקום מחזירה אותי לאחור. קול נשי, מתרפק, מתחפש לתמים:
"היי... גל. אני למטה״.
"מה את רוצה?"
"כלום״.
היא שותקת רגע. "בעצם כן. להרגיש שוב את מה שעשית לי אז. ברכב. בפה״.
אני מקלל בלב. מתלבט.
אבל אז זוכר איך היא הסתכלה עליי כשהשפכתי לה בגרון בלי בקשה, בלי רשות, בלי מילים. רק מבט.
המבט הזה שדיבר יותר ממה שהפה שלה היה מסוגל לבלוע.
היא עולה. עם כלב לבן גדול כמו שתיקה מביכה.
"אני פשוט לא מסוגלת להיות שם". היא אומרת. "באו חברים של השותפה. בירה זולה, קוביות קרח ביין. רצח".
היא מריחה כמו תירוץ.
אבל גם כמו יין אדום כבד מדי בשביל השעה.
אני אוהב אותה בדיוק ככה - מישהי ששותה כמו גבר ונמסה כמו ילדה.
השפתיים שלה נפתחות לחיוך - ויש שם משהו חדש: עגיל קטן ונוצץ בשפה התחתונה.
"טוב, זה חדש", אני אומר.
"לא בדיוק", היא עונה, משאירה את זה באוויר.
אבל העגיל הזה ממשיך פנימה. אני זוכר איך היה מרגיש הלשון שלי סביב השפתיים שלמטה - עכשיו אני רק מדמיין איך העגיל שם מרעיד לה את כל הקצה.
והפטמה השמאלית שלה - עדיין עם אותו עגיל מוכר. תזכורת קבועה לתקופה שפעם קראתי לה: "השלב שבו כמעט נכנסה להריון ממני".
היא לא יודעת, אבל כשהיא סיפרה לי בזמנו, אני דווקא השתעשעתי ברעיון. ברצינות. חשבתי לעצמי: אם כבר — אז ממנה.
משהו בעור הלבן שלה, השיער השחור, הפראות האלגנטית. אפילו הרחם שלה הרגיש לי כאילו הוא היה מסוגל לגדל רק משהו פראי, יפהפה, מסוכן כמוה.
הכלב שוכב. שומר.
היא עומדת. מחכה.
אני עוקף אותה. הולך לחדר השינה.
"אם באת - תתפשטי. אל תדברי".
היא מורידה את הסווטשרט. לאט.
בולעת רוק.
עומדת מולי - לבנה כמו שיש חי. שיער שחור נופל לה על הגב. פטמה אחת משוריינת. שפתיים מתחת לעור עם עגיל נוסף.
במבט ראשון היא עדינה, נוכחות נוגעת־לא־נוגעת, כמעט חסרת קול.
אבל אני רואה - את קו המתכת מבצבץ מהחוטיני שלה. היא עדיין עם האקדח הזה. הקומפקטי, השחור, שתמיד תקוע לה בפנים של התחתונים, כאילו צריכה להרגיש שם זין.
"אני אוהבת שהוא לוחץ", היא אמרה לי פעם, "מרגיש לי קשה כמוך... רק ששלך יותר ארוך. יותר חם. ויורה באמת".
זה תמיד היה דיסוננס. החזות שלה - נימוס אירופאי, עור חיוור, קול שקט.
אבל כל כך ברור שהיא עושה הכול כדי לא לשדר את מה שגופה זועק: סכנה מהלכת, שרוטת־תשוקה, ילדה שבחרה בכלי נשק כי לא יכלה ללכת איתי ברחוב בפנים.
היא נראית כמו פסל רומי שיצא מהמסגרת.
רק שבגרסה הזאת, הפה שלו יודע למצוץ.
"אני מרגישה אותך", היא אומרת, "כמו שטעמת אותי אז".
"ואני מריח אותך", אני עונה. "כמו שיין נשאר בכוס גם אחרי שסיימת אותה".
היא תמיד ידעה לבחור יין.
פעם היא הסבירה לי - באיזה ערב, על המרפסת שלי, עירומה לגמרי, עם כוס מרלו ביד - איך טאנינים משתלבים עם רוק, איך גוף בינוני יושב טוב על לשון עירומה.
ומאז, כל פעם שירדתי לה, טעמתי בורדו. לא סתם בגלל מה שהיא שתתה.
כי הכוס שלה באמת טעם כמו יין.
עמוק, נוזלי, נשי, עוקצני ברמז, ממכר.
שום סירה לא ישאיר לי טעם לוואי כמו זה.
היא מסתובבת. אני מניח את הכרית תחת הטוסיק שלה.
הטוסיק הזה. עגול, לבן, אלים ברוך שלו.
היא שוכבת כמו פרס. ואני כבר לא רוצה למהר.
בשנה שלא ראיתי אותה, ראיתי אותה הרבה.
העמוד שלה באינסטגרם.
סרטונים של ריקוד על עמוד.
רגליים פתוחות. גב מתעקל. טוסיק חובט במתכת כמו גוף שנכנע לעצמו.
תמיד היה עומד לי.
אבל היה לי עם מי להזדיין, גם לה היה.
אף אחת לא גרמה לי לחשוב עליה תוך כדי.
חוץ ממנה.
שום מילה לא נאמרת כשפישקתי לה את הרגליים וירדתי לה.
הלשון שלי נוגעת בה, שטוחה ורחבה, איטית, כמעט מלנכולית - תנועה אחת ארוכה, מלמטה ועד לפסגה, ואז הפסקה.
שקט.
ואז שוב.
כמו לגימה ממכרת של יין מתיישן: אתה לא בולע - אתה בודק, טועם, נותן לזה להיספג בלשון.
היא לא שותקת. לא הפעם.
כבר מהמגע הראשון היא גונחת בקול - אנחה קצרה, אחר כך "כן", ואחר כך גונחת את השם שלי בלחש נישבר.
הלשון שלי נשארת שטוחה, Pancake, בדיוק כמו שהיא צריכה - אבל הראש שלי עולה ויורד באיטיות טקסית.
היא צועקת "אל תפסיק ככה", אני מתעלם.
מעמיק.
מתרחק.
היא צורחת עכשיו. נשמעת כמו מישהי שתל אביב כולה תדע שמישהו ירד לה.
אני עובר ל־Vortex. יוצר "O" עם השפתיים, שואב את הדגדגן פנימה -
היא מתפרקת.
דוחפת לי את הראש. מושכת בשיער.
"אני גומרת לך בפה! לא עכשיו, עכשיו, עכשיו-"
אבל אני עוצר. מחליף שוב לטכניקה אחרת.
אצבע אחת - ל־G Spot.
עקומה פנימה, תנועה קטנה, מדויקת, סיבובית.
אני שומע אותה נחנקת, ממש מרעידה את הכרית תחתיה.
"אתה משחק בי..." היא צווחת.
"נכון".
"אני לא יכולה יותר".
"את תבקשי ממני".
היא גומרת פעם ראשונה. ואז מתייפחת, ממש. צוחקת ובוכה, מתפתלת, הרגליים ננעלות לי סביב הראש.
ואז - אני חוזר אליה.
אבל הפעם לאט.
רק קצה הלשון.
שוב Pancake.
קצת מהצד.
שוב אצבע.
והיא צורחת לי את הנשמה.
הכלב, אגב, פשוט ישב בצד. שקט. עוקב. כאילו יודע שזה לא הזמן שלו, אבל זה לגמרי הסרט שלו.
כשהגוף שלה נשבר בפעם השנייה - אני לא צריך לשאול אם היא גמרה.
היא נמסה לתוך הכרית, הפטמה רוטטת עם העגיל, שפתיים תחתונות עדיין פתוחות, עגיל קטן שם מרצד כאילו מחייך גם.
אני מתרומם.
"הפעם את תזכרי אותי קצת אחרת".
היא חייכה. נושמת, נרטבת, מותשת.
"נראה לי שהכלב שלך רעב", אמרתי.
"גם אני", היא ענתה, "אבל אתה זה שמאכיל פה".
״אז תחכי כאן עד שאני חוזר מהדייט שלי״.