כפי שהבטחתי ל- MoonWhisper, אני מעלה לאחר שהטקסט שלה גרם לי לשלוף את שלי (את הטקסט שתקראו עכשיו, מהמגירה.. יא סוטים).
יש גבולות לחוק,
אבל לטוסיק שלה אין גבול לזיכרון שהוא משאיר אחריו 🍑
יש רגע שבו המשפט נעצר והגוף מתחיל לדבר.
בית המשפט שואל על הסכמה, עורך הדין מחפש ראיות, אך בלב לבה של הסצנה, שם השוטרת כבר לא רושמת פרוטוקול, נותר רק הרעד שבין רצון לכפייה, בין כן ללחישה שדומה ללא.
המוסר מתעקש להגן, המשפט מתעקש להגדיר, אבל התשוקה לא נולדה כדי להתיישב על ספסל הנאשמים.
היא מבקשת סדר מסוג אחר, כזה שבו הכאב הוא השפה והגבול נבחן לא בסעיף אלא בנשימה.
כי לפעמים כשיד מהדקת צוואר ברגע של אמון מוחלט, זה לא אלימות, זו אמירה. אני בוטחת בך שתדע מתי לעצור.
משפטנים אוהבים מבחנים.
מבחן האדם הסביר, מבחן הכוונה הפלילית, מבחן היסוד הנפשי.
אבל אין להם מבחן לאותו רטט פנימי שבו די נאמר לא מתוך פחד אלא מתוך עונג, שבו ההסכמה איננה חתימה אלא כניעה.
וזה המקום שבו החוק מתבלבל, כי כל כולו נבנה על חופש הרצון אך לא על חופש לוותר עליו מרצון.
המוסר שואל אם זה ראוי.
אבל מי קובע מהו מוסרי, זו שבחרה להיות על ארבע, או זה שמניח עליה יד ואומר תנשמי.
האם מוסר נמדד בכמות האור שבחדר, או ביכולת לדעת בדיוק כמה חושך נדרש כדי להיות אמיתי.
יש צדק שנולד מפחד ויש צדק שנולד מהכרה עמוקה בעצמנו.
ואולי דווקא הכאב, כשהוא נבחר, הוא הצורה הטהורה ביותר של חירות.
כי הוא דורש דבר שאין בחוק, אמון מוחלט, עירום שאיננו גופני בלבד, והבנה שהשליטה האמיתית שייכת דווקא למי שבחר לוותר עליה.
ואז נותרת השאלה שהחוק לא יודע לנסח:
האם הסכמה שנמסרת בגוף רועד ובראש צלול היא חטא שדורש שיפוט, או אמת שראויה להגנה?