שם זמני

עדן. סופה ג’ינג’ית: שיער אדמוני בגלים פראיים, עור לבן זרוע נמשים כמו מפה סודית, עיניים ירוקות חודרות עד העצם. ילדה־מתוקה ומפלצת־חייתית בגוף אחד. היא לא מנשקת. לא מחבקת. היא נושכת. כל נשיכה חותמת, כל סימן צורב. עדן נושכת. ואני מסומן.

זה קרה לגמרי במקרה. היא עוד עבדה אצלי אז. ישבנו בחדר ישיבות צפוף, עוד דיון שנמרח שעות. זרקתי לה איזו עקיצה קטנה, משהו חצי מצחיק חצי מעצבן, והיא חייכה חיוך זוויתי כזה, מתקרבת אליי כאילו כדי ללחוש תגובה. ואז זה קרה: השפתיים שלה נגעו לי בצוואר לשבריר שנייה, מיד אחריהן השיניים. נשיכה קטנה, לא דרמטית, כאילו זה חלק מהצחוק. הרוק שלה נשאר חמים על העור, והעוקץ של השיניים הורגש בדיוק במידה. כשהיא התרחקה, הלשון שלה רפרפה שם בקצה, נגיעה שנראתה כאילו בכלל לא התכוונה. אף אחד לא הסתכל, או לפחות העמידו פנים שלא ראו. הייתי אמור להזדקף, אולי להרחיק אותה. במקום זה נפלטה ממני גניחה קצרה, חדה, שידעתי שהיא שמעה. שלחתי יד רכה של ליטוף על פניה, כמו תשובה אילמת. והיא? היא רק חייכה יותר.

הנשיכה השנייה, שבועיים אחרי, הייתה בלתי נשכחת. היא הופיעה פתאום בפתח המשרד שלי, דפקה קלות על הדלת, נכנסה עם חיוך חתולי ואמרה בקול תמים מדי: "אני רעבה." הייתי בטוח שתלך לשוקולד בארון שמאחורי, אפילו לא טרחתי להסתובב. ואז - במקום רעש עטיפה מתפצפצת, קיבלתי נשיפה חמה קרובה מדי. השפתיים שלה כבר על האוזן שלי - רכות, לחות, נוגעות בדיוק במקום שממיס אותך בלי שתבין. שנייה אחר כך שיניים נסגרות. חזק. נשיכה חדה שהרעידה אותי, ובפעם הראשונה שמעתי את זה. חריקת השיניים שלה עלי, צליל אינטימי־חייתי שצרב לי את התודעה. זה היה סאונד של טרף.

נשענתי אחורה בכיסא, עצמתי עיניים, נמסתי לתוך זה. היא לא הסתפקה. לעסה אותי קלות, ליקקה את התנוך, שיחקה בין חצי נשיקה לחצי טרף. יצא ממנה צליל קטן, תערובת של גניחה וצחוק שובב, כאילו היא עצמה מופתעת מכמה שהיא נהנית. ואז - דפיקה חדה על הדלת. החדר קפא. היא התרחקה מיד, סידרה שיער, מסכה של תמימות חזרה לפניה, ואני נשארתי עם אוזן שורפת, רוק מתייבש על העור, זין עומד שכמעט קרע את המכנס, וחיוך אידיוטי שלא ידעתי להסתיר. לא הייתה ולא תהיה נשיכה כזו שוב. חד־פעמית. וואו.

אחרי חודשיים שלא נשכה אותי, רציתי להרגיש את הפה שלה שוב. 
בוקר אחד, ראיתי את העט שלה מונח על השולחן, וידעתי - זה רק תירוץ. ניגשתי מאחוריה, מתכופף נמוך, שתי הזרועות שלי נשלחות קדימה מעל הכתפיים שלה, חובקות אותה כאילו אני סתם שולף חפץ.

היא נכנסה מיד לתפקיד. “זה שלי”, היא זרקה בקול "כועס", שולחת יד לעט. כלפי חוץ –-משחק של ילד ועובדת. בפנים - אש.

הראש שלה זז, השפתיים נצמדו לזרוע שלי, שיניים ננעצו. נשיכה קצרה, שן חדה. אני לא זז. עוד נשיכה, עמוקה יותר, סגירה ארוכה, לשון מלקקת בסוף. רוק חם נזל עלי.

אני מחזיק את העט, בכוונה לא משחרר. היא מבינה. מסובבת ראש ותופסת גם את הזרוע השנייה. עכשיו היא ביניהן, משחקת בי מצד לצד: ימין – נשיכה חדה, סימן אדום. שמאל – סגירה חותכת, רוק נוטף. שוב ימין, שוב שמאל.

אני מחבק אותה מעל הכתפיים, והיא נושכת, צוחקת־כועסת: “שחרר כבר!” ואני מחזיר לה בקול נמוך, מתגרה: “לא משחרר”.

ואז היא עושה צעד נוסף: תופסת את הידיים שלי בעצמה ומניחה אותן על השדיים שלה, מעל החולצה. כאילו זו תוצאה טבעית של המאבק. אני לוחץ, חופן, והיא משמיעה גניחה קטנה, ובו בזמן ממשיכה לנעוץ בי שיניים.

הפה שלה מחליק מטה, מוצא את הבטן שלי מעל החולצה. נשיכה חזקה ממש מעל הטבור. שיניים ננעצות דרך הבד, כאב מתוק. עוד אחת, נמוכה יותר, קרובה מדי, הרוק שלה נספג ומכתים.

ובמקביל – המרפק. הפעם לא "בטעות". היא מניחה אותו ישירות על הזין שלי, דוחפת קדימה ואחורה, משפשפת אותי בקצב. כל תנועה שלו חופרת בי. זה כבר לא רמז – היא עושה לי ביד עם המרפק, מוסתרת באמצע המשרד.

הפה שלה נושך את הזרועות והבטן, השיניים חותכות, הרוק שלה מבריק את החולצה, הידיים שלי על השדיים שלה, והמרפק שלה מפמפם לי על הזין. אני נמתח, נשרף, גונח חרישית, עד שהגוף שלי נשבר. שפיך חם מתפוצץ במכנסיים, גמירה אסורה באמצע המשחק. היא מרגישה את זה במרפק, אני בטוח.

באותו רגע הדלת נפתחת. מישהו נכנס.

היא שיחררה אותי בשנייה, הסתובבה למסך, שיער אדום מסתיר את פניה. אני שלפתי את העט, משחק אותה עסוק.
אבל הזרועות שלי אדומות מסימני שיניים, הבטן שלי שורפת מנשיכות, הידיים שלי עוד זוכרות את הצורה של השדיים שלה, והמכנסיים שלי דבוקים לי לגוף.

הפעם זו לא טעות, לא פלירט. זו הייתה אוננות מלוכלכת במסווה, משחק כפול - אחד מול השנייה, אחד מול העולם - ונגמר בגמירה שהצלחנו להסתיר בשנייה האחרונה.

וביום אחד, במסדרון, שמעתי אותה לוחשת לחברה לעבודה. הן צחקקו כאילו החליפו מתכונים, אבל המילים שלה היו חדות כמו שיניים:
“רוצה להפוך סטוץ חד־פעמי לקבוע? תשכחי מנשיקות. זה לא נשאר. נשיכה - זה מה שלוכד אותו. תתחילי רך, תני לו להירגע, ואז סגרי שיניים. לא עד שהוא יברח, אלא עד שהוא יבהל. באותו רגע הגוף שלו יסגוד לך, הזין שלו יעמוד גם אם המוח יגיד לא. וזה לא משנה אם הוא נשוי או עם חברה - הפה שלך יבלע אותו, הוא יישאב חזרה אלייך כמו ילד לסוכריה״.

היא הדגימה בידיים, כאילו מסבירה מתכון:
“אל תבזבזי את זה על הצוואר, זה שקוף מדי. לכי על מקומות סודיים - פנים הזרוע, עצם הכתף, תנוך האוזן מבפנים. ואם תצליחי - תכניסי את האצבעות שלו לפה שלך, תמצצי, תלעסי, ואז נשיכה קטנה. כל פעם שהוא יסתכל על היד שלו אחר כך – הוא ייזכר בך. אחרי שניים־שלושה מפגשים ככה - הוא לא סטוץ. הוא רכוש שלך.”

החברה פערה עיניים. עדן רק גיחכה, קול ילדותי חמוד מדי למילים שיצאו ממנה:
“מה את חושבת, שהם חוזרים אליי בגלל הקפה? הם חוזרים כי אני מסמנת אותם. גברים אוהבים להרגיש חופשיים - אבל כשהם מסומנים, הם שלי. כשיודעים לנשוך כמו שצריך - מבטיחה לך, הוא יגמור במכנסיים, ואחותי.. אני לא מגזימה״.

אני עמדתי מעבר לפינה, והזין שלי עמד כמו חיה משוחררת רק מלשמוע אותה. כל מילה יצאה מהפה שלה כמו לכלוך מתוק, זנותי, מדריך אישי איך לשבור גבר. חשבתי כמה אני רוצה לזיין אותה כאן ועכשיו, מול אותה חברה שהיא מחנכת. והאמת? כנראה שגם היא רוצה. זה נשמע מכל מילה. אבל זה אסור. היא עובדת שלי. הגבול קיים - ואני מתפוצץ מבפנים רק כי שמעתי.

ובאותו רגע נפל לי האסימון: היא לא חייתית סתם. היא מחושבת, מבריקה, יודעת בדיוק מה היא עושה. כל נשיכה שלה בי - לא תאונה, לא קפריזה. זו שיטה. ואני? אני הדוגמה החיה שלה. עדן נושכת. ואני מסומן.

ואז התחלתי לחפש את הנשיכות האלה תמיד, והיא חיפשה אותי כדי לנשוך. 

מאז אין מפגש בלי סימן. היא נושכת בכל הזדמנות: צוואר, כתף, זרוע, אפילו אצבעות. בפעם הראשונה זה קרה לבד — האצבע שלי מצאה את דרכה לפה שלה, והיא עטפה אותה בשפתיים, ליקקה, שיחקה בלשון, ואז סגרה שיניים. לא כאב, אלא עקיצה מתוקה, חותם קטן, רוק חמים מתייבש עלי. מהפעם השנייה כבר אני דחפתי לה אצבעות בכוח. היא ידעה, אני ידעתי. משחק. היא לועסת אותי ואני מחכה לנשיכה. עדן נושכת. ואני מסומן.

היא נושכת גם כשאסור. בישיבות מלאות אנשים. היא מתקרבת כאילו לוחשת משהו - ובבת אחת שיניים בזרוע. אף אחד לא אמר מילה, אבל בטוח קלטו. לא אכפת לי. על הזין שלי. תרתי משמע. כי תמיד אחרי נשיכה שלה באמצע היום, המכנס שלי נרטב בפרה־קאם, הזין שלי נעמד, מתוח, כמעט קורע את הבד. רק מהפה שלה. והידיעה שמישהו אולי ראה - זה רק חימם אותי יותר. סכנה היא הדלק.

ועדן לא מתביישת. להפך. אני מצמיד את הראש שלה לכתף שלי, פוקד: “חזק יותר”, עד שאני שומע חריקת שיניים על העצם. עד שהפה שלה מתמלא רוק והיא יורקת עליי בלי כוונה. אני מתחרמן מזה. הריח שלה נדבק אלי, מתערבב עם זיעה שלי. היא הופכת אותי מטרף לטטריס מהלך של סימנים. אני אדון על כל העולם - והיא, דרך הפה שלה, אדון עלי. 

ועדן גם יודעת מתי אני בזוגיות. היא קולטת את זה בלי מילה. ואז היא משחקת משחק אכזרי: נושכת בדיוק עד הקצה, עוצרת שנייה לפני שנשאר סימן. כאילו היא לוחצת על הדק ולא יורה.

פעם אחת, בלהט, היא פספסה. זה התחיל רגוע: שפתיים חמות נצמדו לזרוע הפנימית שלי, נשיקה כמעט תמימה, ליטוף קטן של לשון שהרטיב את העור. היא חייכה, כאילו שובבה, והוסיפה נשיכה קטנה, צביטה מתוקה שלא באמת כאבה.

אבל אז המבט שלה השתנה. היא שחררה את הפה, הרוק שלה נזל לאורך הזרוע, מבריק, מציף. עיניה הירוקות ננעצו בי במבט בוער - מבט שאמר הכול: אתה שלי.

באותו רגע היא כבר לא שיחקה. הפה נפתח רחב יותר, שיניים מבריקות מרוק, והיא סגרה עליו בכל הכוח. נשיכה פראית, כזו שעברה את הגבול. הגוף שלי קפץ, אנחה עמוקה ברחה לי, לא כאב אלא צמרמורת מינית שטיפסה עד הזין. כל סגירה שלה הציתה אותי יותר, וכל תזוזה שלי רק חיזקה את האחיזה שלה בי. גם היא נסחפה – שמעתי את הקול שלה, גניחה קצרה, לא נשלטת, כמו חיה שנהנית מהטעם של הטרף שלה.

כששחררה סוף סוף, המקום היה כולו רטוב, ספוג ברוק שלה. היא רכנה אלי, נשענת קרוב, שדיה לוחצים בי, ידה נוגעת בי כאילו מבקשת אישור להמשיך. בלי לחשוב, היד שלי החליקה אל הלסת שלה, ליטפה מבחוץ את מה שסימן אותי מבפנים.

ושם, ברגע הזה, נפתח בה סדק שלא הכרתי. עיניה רעדו לשנייה, הנשימה שלה נשברה, היא דמעה מעט ולחשה בקול קטן, כמעט מתנצל: “זה… זה לא היה חזק מדי? אני לא רוצה להרוס לך. אתה חשוב לי״.

ואז הבנתי - גם בתוך כל החייתיות, יש בה רגעים שבהם היא חוששת. דווקא שם, אחרי שחצתה את כל הגבולות, היא הפכה לרגע פגיעה - וזה רק חיבר אותי אליה עוד יותר.

ערב אחד חזרנו מחגיגת יום ההולדת ה-26 שלה. אני נוהג, הלילה עוטף אותנו, והיא יושבת לידי, עיניים נוצצות, נשענת עלי. היד שלי מחליקה אל פניה, מלטפת, והיא עוצמת עיניים, מתמסרת. ואז היא לוכדת אותה, מכניסה אותה לפה.

בהתחלה האצבעות - שפתיים חמות נצמדות לאגודל, לשון חמה מלקקת, ואז נשיכה קטנה. אחר כך היא מוצצת את פרק האצבע, משחררת עם צליל יניקה מתוק. אבל היא לא עוצרת שם. היא מחליקה שפתיים על גב היד, לוחכת, נושכת קלות, חוזרת לנשק כאילו מתנצלת. היא מטפלת גם בשורש כף היד, עוטפת אותו בלחיים רכות, שיניים סוגרות, לשון מציפה את הורידים. היא מתנשמת, מוציאה קולות קטנים - צחקוק, גניחה, יללה חמודה - בכל פעם שהשיניים נוגעות. כל כף היד שלי נתונה לה: ליקוק, יניקה, נשיכה, שוב ליקוק. חלל הפה שלה חם, רטוב, לוחץ, משחק בי שוב ושוב. ואני, נוהג, אבל כולו מרוכז בה. כל גניחה שלי בורחת, היא שומעת, מחייכת, נושכת שוב.

הגענו לבית שלה, ועמדתי להפרד ממנה לשלום. היא כבר אחזה בידית הדלת. ואז נשיכה קטנה בלחי. עדינה. כמעט נשיקה. יצא ממני: “תקרעי אותי” היא צחקה. חזרתי חזק יותר: “חכי, תראי איך עכשיו זונה קטנה, אני אקרע אותך״.

משכתי אותה אלי.  היא רכבה עלי, ירכיים חונקות, השיער האדמוני נדבק לפנים, שדיים קופצים מול עיניי. היא כבר מעבר לשליטה - צעקות, גניחות, נשיכות בצוואר, שיניים שסוגרות בכל מקום. ואז היא רכנה, לחשה בקול שבור, חצוף, מלוכלך:
“אני עומדת לגמור… ואתה תראה מה זה… כשג’ינג’יות גומרות - הן נושכות מהכוס”.

ואז זה התחיל. השרירים בפנים נסגרו עלי בבת אחת - כיווץ חד, מפתיע, כמו לסת פנימית. אחר כך רצף של כיווצים קצרים, חזקים, כל שנייה “נשיכה” אחרת. הגוף שלה רעד כולו, הגב התקמר, הירכיים ליפפו אותי. היא גמרה בצעקה פראית, וכל גל של אורגזמה היה עוד סדרה של כיווצים - חלקם מהירים כמו לעיסה, חלקם ארוכים וסוחטים, עד שנאנקתי בקול.

אני התפרקתי לגמרי. כל כיווץ שלה שיגר זרם של עונג מטורף, הוציא ממני גניחות רמות, והיא רק חייכה חיוך מלוכלך, בוער, ולחשה בקול מתועב, חצוף, מנצח:
“אמרתי לך. אני נושכת גם מבפנים. אתה מסומן לנצח.”

כשגמרתי בה, מתנשף, שרוט, כולו סימנים, ידעתי שאין דרך חזרה. אני מסומן. כל הסימנים שלה עלי, כל נשיכה שלה חותמת אותי מחדש.

עדן נושכת. ואני מסומן.

היא נשענה אחורה, נשימה כבדה, מביטה בי בעיניים הירוקות שלה, השיער האדמוני נדבק ללחיים. “לא בא לי הביתה”, היא לחשה בקול צרוד־מתוק, “בא לי לישון איתך”.

לא אמרתי כלום, רק הנעתי את הרכב ונסענו אלי. 

במיטה היא התכרבלה לצידי כמו חתולה קטנה, חמה, עם כפות רגליים קרות שנדחקו אלי מתחת לשמיכה. לראשונה היה שקט. היא נרדמה תוך דקה, נשימות רכות, פנים שלוות.

בבוקר התעוררתי מהתחושה המוכרת - נשיכה קטנה, שובבה, ממש מתחת לכתף. לא חזקה, לא מסמנת, אלא חמודה, חתולית, כזו שמגרה אותי לחייך עוד לפני שפתחתי עיניים. היא צחקקה, נשכה שוב בעדינות ואמרה: “קום. אני רעבה״.

ואז היא התגלגלה מעלי, נשכבת בכל כובד הגוף, הפה שלה נפתח, האף שלי נתקע בפנים שלה, ואני נושם אותה פנימה. כל הריח שלה - לילה של רוק, שיניים וזיעה –-הציף אותי. מתוך הקרבה הזאת היא לחשה, בקול חצוף־מתוק:

 “אני חייבת לעבור בבית להתלבש… תן לי אישור לאחר לעבודה”.
חייכתי אליה, מניח יד על פניה: “אין סיכוי. ישיבת צוות היום. את באה כמו שאת״.

״חוצפן! הזדיינתי עם הבוס שלי, הוא אמור להתחשב!״, היא ניסתה להתעקש, אבל הפתרון כבר היה ברור: אני לוקח אותה הביתה להתלבש, ואז מסיע אותה ישר לעבודה.

וכשאנחנו באים יחד, שנינו יוצאים מאותה מכונית. כל הצוות רואה. מבטים ננעצים, חיוכים קטנים עוברים ביניהם.

אני רק מרים ראש, מביט בכולם בביטחון קר. היא לצידי, שיער אדום סתור, חיוך שובב בפינה של הפה.

הם מבינים.

עדן נושכת.

ואני מסומן.

ועכשיו זה כבר לא רק סוד.