היא בת 24, בזוגיות ונילית. אצלו היא הילדה המתוקה, הבת זוג היציבה, מחייכת לידו בארוחות משפחתיות, משחקת את הדמות שהוא מצפה ממנה. אבל לפעמים, כשהשגרה שלו סוגרת עליה, היא בורחת אליי. אליי היא באה כדי להיזרק על המיטה, להתפרק עד הסוף, ולצאת אחרת.
היא לא צריכה להגיד הרבה. כשהיא לוחשת בטלפון “אני רוצה שתהרוס אותי שוב” אני כבר יודע. כשהיא מגיעה, רועדת, עיניים גדולות נוצצות, היא יודעת שאין שום מקום לשאלות. כאן היא לא מנוהלת, כאן היא נקרעת.
אני קורע ממנה את הבגדים ודוחף אותה על המיטה. היא לחוצה, לוחשת כמעט בתחינה: “אני מפחדת שזה יקרה לי שוב… שאני אאבד שליטה, שאני לא אדע אם זה אורגזמה או… פיפי״.
אני מחייך, לוחץ את הפנים שלה בכרית, חונק קצת. “אז תאבדי שליטה. זה לא שלך יותר, זה שלי. כל מה שייצא ממך – שלי”.
אני נכנס בה בבת אחת. אין חימום, אין חסד. כל חדירה שלי לוחצת לה על השלפוחית, אני מרגיש את הגוף שלה מתכווץ. היא נושכת את השפתיים, נלחמת לא לשחרר. ואז זה מתפרץ – זרם חם מציף אותי ואת המיטה. היא נבהלת, בוכה, מתביישת. “זה לא… זה לא אמור להיות ככה…”
אני נותן לה סטירה חדה, תופס את סנטרה. “תסתכלי עליי. זה לא פיפי. זה הגוף שלך נכנע לי. זה את נשפכת בשבילי. זה האישור שאת שלי״.
היא נושכת אותי. בהתחלה כמו משחק, נשיכה קטנה. אני דוחף לה את הראש אל הכתף שלי, מצמיד את הפה שלה אליי. “חזק יותר”. היא מצייתת, נועצת שיניים. הכאב חד, מתוק, ואני רק לוחץ אותה חזק יותר, לא נותן לה לברוח. היא מסמנת אותי בבשרי כמו חיה קטנה שמזכירה למי היא שייכת.
החדר הופך לזירת נוזלים: גלים של סקוורט שקוף ניתזים לכל עבר, רגע אחר נוזל סמיך ולבנבן נמרח עליי. הריח מתוק־מלוח, חריף, חזק. היא צורחת, מתפרקת, כל הגוף שלה רועד, לא יודעת אם היא מתביישת או מתענגת. אני לא נותן לה הפסקה; כל זווית חדשה שוברת אותה שוב, עוד פרץ, עוד כניעה.
אני מתקרב לסוף שלי. מחזיק אותה חזק, חודר פראי, בלי רחמים. היא נאחזת בי בשיניים, בציפורניים, מנסה לשרוד אותי. ואז אני נצמד עד הסוף, הזין שלי פועם בתוכה והזרע שלי מתפרץ פנימה, ממלא אותה עמוק, חותם עליה מבפנים. ילדונת ספוגה, רועדת, מסומנת כשלי.
כשאנחנו קורסים יחד אני עוטף אותנו בסדין. השקט אחרי הסערה מתוק. אני מלטף לה את השיער, לוחש לה: “גאה בך. את לא שבורה. את שלמה יותר מתמיד. כל טיפה ממך – שלי”. היא מתמסרת לחיבוק, נושכת אותי שוב, קטנה, חמודה, כמו חתולה מותשת. אני צוחק, נותן לה לסמן אותי עוד קצת.
ואז זה קורה. היא מזדקפת קלות, מחייכת חיוך שובבי. חום מתפשט מתחת לסדין, והיא לוחשת בקול מתגרה: “עכשיו אני כן עושה עליך פיפי…”
אני מתפרץ בצחוק, והיא אחריי. הבושה מתפוגגת, נשאר רק מעשה קונדס שובב של ילדה בת 24 שיודעת שהיא שייכת לי. אני מחבק אותה חזק, מנשק לה את המצח, ולוחש: “עכשיו את שלי יותר מתמיד. הנשפכת שלי. הקונדסית שלי״.
הבוקר שאחרי
האור חדר מהתריסים, דוקר את המיטה שספגה לילה שלם של נוזלים, זיעה, גניחות והתפרקויות. היא מתעוררת לצידי, הגוף שלה רפוי, העור שלה עוד דביק, השיער פרוע. היא מתמתחת ונאנחת, כמו חתולה אחרי קרב. עיניה פקוחות למחצה, מחייכות חיוך קטן, עייף, אבל עמוק.
היא נושכת אותי שוב בכתף, חלש יותר, כמעט חמוד, סימן אחרון של לילה שלא יישכח. “אתה יודע…” היא אומרת בקול צרוד, מתגרד, “ככה אני חיה. שם אני ילדה טובה, פה אני באמת”. אני לא עונה, רק עוטף אותה חזק יותר. היא יודעת.
היא מתרוממת מהמיטה, לאט, רגל אחר רגל, כואבת־חמודה, כמו מי שעדיין מרגישה אותי בפנים. על הרצפה זרוקים הבגדים שלה: הג’ינס הכהה, הגופייה הצמודה, הנעליים. מתחתם מונח החוטיני הבורדו — סמרטוט קטן, ספוג בלילה שלנו. היא מרימה אותו, מסתכלת, ואז מחייכת. “את זה תשמור. שיהיה לך מזכרת”. היא משליכה אותו לעברי, והוא נוחת על הכרית לידי, כמו חותמת אחרונה של מי היא באמת כשהיא איתי.
היא מחפשת את החזייה — ואז צוחקת. “שיט, בכלל לא הבאתי חזייה. באתי רק עם המדבקות…” על השידה היא רואה אותן זרוקות, שכוחות, מתייבשות באוויר. היא מושכת כתפיים, משאירה אותן שם. “גם את זה תשמור לעצמך. שלא תחשוב שאני מסתירה ממך משהו”.
היא לובשת את הג’ינס על גוף עירום, בלי חוטיני, בלי כלום מתחת. מושכת אותו מעלה בקושי, כי הירכיים שלה עוד לחות, כי הבד נדבק לעור. מתפתלת, מתרוממת על קצות האצבעות, מושכת בכוח עד שהכפתור נסגר. אני מביט בה, מתענג על כל תנועה. לראות איך היא מנסה להכניס את עצמה בחזרה אל תוך בגדים רגילים אחרי לילה לא רגיל — זה עונג בפני עצמו.
היא מחליקה לתוך החולצה, מנערת אותה כדי שתיפול על הגוף העירום. הפטמות שלה, חשופות לגמרי בלי המדבקות, בולטות מתחת לבד. היא רואה שאני מסתכל, מגחכת. “אתה יודע, ככה אני הולכת אליו. שיחשוב שזה בשבילו”.
בסוף היא מתיישבת על הקצה, נועלת נעליים, מתרוממת שוב, מסדרת שיער פרוע במראה, מסכת את עצמה חזרה לחיים הווניליים. רגע לפני שהיא יוצאת, היא עוצרת, מביטה בי שוב. “אני אחזור. רק אל תיתן לי לשלוט אפילו לשנייה בפעם הבאה”.
הדלת נסגרת מאחוריה. אני נשאר לבד עם המיטה הרטובה, הריח הכבד של הלילה שלנו, חוטיני בורדו אחד על הכרית ומדבקות לפטמות על השידה. יותר מזכרות — סימנים מוחשיים של ילדה בת 24 שמוכנה לשקר לכל העולם, רק לא לעצמה כשהיא כאן.
הטלפון שלי רטט שעתיים אחרי שיצאה. הודעה ממנה.
📱 “אני איתו עכשיו. יושבת לידו בבית קפה. הוא מדבר על שטויות של עבודה… ואני רק מרגישה איך הג’ינס נדבק לי לעור. אין חוטיני. אין חזייה. כל צעד מזכיר לי שהשארתי אצלך את הבורדו ואת המדבקות. הוא לא רואה. אבל אני יודעת. כל הגוף שלי עוד שלך”.
הוסיפה מיד אחרי זה עוד שורה, עם אמוג’י של קריצה:
📱 “ואתה יודע מה הכי מצחיק? כל פעם שאני זזה על הכיסא — אני מרגישה כאילו אני עוד דולפת. שומעת אותך לוחש לי זה לא בושה, זה סימן שאת שלי”.
ואז התמונה. לא חושפנית מדי, בדיוק במינון של קונדס: יד שלה מחליקה מתחת לשולחן על הג’ינס ההדוק, בליטה של פטמה אחת מתחת לבד הדק של החולצה.
📱 “שיחשוב שזה בשבילו. רק אני ואתה יודעים האמת. הנשפכת שלך״.