שם זמני

היא באה ישר אחרי אימון.

זה היה חם, היא הייתה ספוגת זיעה, בטן חשופה, כתפיים ורודות מהשמש והנשימה שלה עדיין הייתה קצרה.

רק אז סיפרה שחזרה באותו בוקר מחמישה ימים של מילואים. "לא היה לי שם אפילו רגע לעצמי," אמרה, מושכת בחולצה הלחה. "שם לא ממש מגלחים כל יום."

ידעתי שהיא בדרך כלל לא מוותרת על זה היא מגלחת כל יום כמו שספרה לי פעם כשגילחתי אותה (כתבתי על זה כאן), כמעט טקס, כמו שאני מתגלח בבוקר אבל עכשיו פשוט לא היו לה תנאים.

היא אמרה, "סיימתי מוקדם, רק רציתי לראות אותך. לא הספקתי להתארגן..."

וכשאמרה את זה, כמעט ביקשה סליחה מראש.

אבל אני לא חיכיתי לרשות. התקרבתי, שמתי את היד שלי על הגב החשוף שלה ואמרתי בשקט, בלי לחשוב בכלל:

"אני שמח. ככה אני אוהב אותך חיה. לא מוכנה."

לירון לא הסתירה כלום הפעם.

היא לא הגיעה מגולחת.

לא עשתה מקלחת כפולה לפני.

לא שלפה מגירה עם מגבונים "נשיים".

ולא שאלה אם כדאי להכניס כוס תה של נענע כדי "להרגיע ריח".

במקום זה, היא נכנסה לחדר, זרקה את התיק שלה על הכורסה,

ואמרה בשקט:

"אני בתפר בין ביוץ למחזור. לא ריח של שוקולד לבן."

ואז חייכה חצי שפתיים, חצי עיניים.

"זה אומר שאני כנראה חמוצה, אולי טיפה מתכתית, אולי אפילו קצת עזה מדי.

ולא, לא שמתי כלום. לא שטפתי בפנים. לא סבון, לא דאודורנט אינטימי.

רק מים."

עמדתי מולה.

ושתקתי.

אבל בלב הרגשתי אותה כבר זורמת בתוכי.

היא הייתה בלי תחתונים.

עם ריח של גוף.

גוף שחי. גוף שנע. גוף שלא מתנצל.

"אני לא מנסה להריח כמו וניל", היא אמרה כשהיא התכופפה לחלוץ נעליים.

"אני מנסה להריח כמוני."

ובפעם הראשונה אולי בחיים מישהי דיברה על עצמה בגוף ראשון דרך הריח שלה.

וזה זרק אותי, בלי שליטה, לאותו בוקר במקלחת, כשעוד לא העזתי לגעת בה באמת רק מרחתי קצף על העור הפנימי שלה, בזהירות, בתנועות קצרות, עם להב רועד ויד יציבה.

כשהיא פתחה רגליים והניחה לי לעבור בין השפתיים, לגלח אותה כאילו אני מצייר על עמוד תווך של מקדש.

גם אז היה שם הריח שלה. לא של בושם. של גוף. של כּוּס. של אמת.

וגם אז ידעתי שאני לא סתם נדלק עליה. אני נדבק.

וזה הפתיע אותי.

כי לירון, עד אותו בוקר, הייתה "יזיזה".

מין מזדמן שחוזר על עצמו. מפגש קבוע, בלי כותרות.

שנינו מזדיינים גם עם אחרים היא עם שלה, אני עם שלי ואף פעם לא עשינו מזה עניין.

לא שיחות. לא קנאה. לא הגדרות.

כמו שני אנשים שנוח להם להיפגש באמצע השבוע, להוריד בגדים, להרגיש טוב, ואז להמשיך.

הסכמנו שזה לא רגש, שזה לא זוגיות.

רק תאווה ממוקדת.

אבל כשגילחתי אותה

כשהייתי זה שמניח קצף בין הקפלים, שעובר עם להב איטי בדיוק איפה שצריך לעצור רגע לפני...

משהו בי נקשר. לא אליה אלא אל הכּוּס שלה.

אל המקום הזה, החי, הלא מתנצל, הלא מבוייש, הלא רומז כלום אבל אומר הכול.

ובאותו ערב, כשהיא עמדה מולי אחרי אימון, מיוזעת, פתוחה, בלי פחד

הבנתי שזה אותו רגע.

רק בלי להב. בלי קצף.

ועם לשון. ועם לב הרבה יותר עמוק.

כשירדתי לה, לא פתחתי את השפתיים שלה ישר.

קודם הנחתי את הלחי שלי על הירך, שאפתי בעדינות, כמו שמריחים לחם חם.

זה לא היה ריח של סבון.

זה לא היה "ניחוח נשי קליל".

זה היה... לחות חיה.

ריח של זיעה שהתייבשה על ירך, של נוזלים שמבינים שהם לא צריכים להתחבא, של עור שלא מרוח אלא פשוט שם.

וזה חירמן אותי כמו שקט לפני סופה.

כשהתקרבתי עוד, ממש בין השפתיים, הרגשתי ריח קל של שתן.

לא חזק. לא מגעיל. פשוט שם.

כמו שארית של משהו שלא נשטף והיא אפילו לא ניסתה להסתיר.

וזה לא רק שלא הפריע לי זה הצית בי משהו.

משהו לא מתורגם, לא רציונלי, לא מנומס.

משהו עמוק יותר מהמגע, יותר מהטעם.

דחף שבא מתוך קשר חדש לכּוּס שלה לא הפות כמושג מיני, אלא המקום הזה שראיתי, גילחתי, ליקקתי, וכעת רציתי גם לקבל ממנו כל מה שהוא רוצה לשחרר.

ורציתי שתשתין. לא בתור אקט מיני, אלא בתור אמת.

רציתי לדעת שאני יכול לאהוב גם את זה לא מתוך פטיש, אלא מתוך קרבה שאין בה פחד.

לשתות אותה. לא רק את מה שהיא מוכנה לתת אלא גם את מה שהיא כבר לא מתביישת להשאיר.

ידעתי שהיא עשתה כושר באותו יום.

ידעתי ששתתה מעט מים.

ידעתי שהיא אכלה הרבה פירות בשבוע האחרון, ואולי גם גבינה מלוחה בצהריים.

הגוף שלה סיפר לי הכול לפני שטעמתי גרגר.

הטעם שלה היה מורכב.

חמצמץ, כמו יוגורט מלא.

עם סוף ברזל קל כמו דם ישן שהתערבב באוויר.

זה לא היה "רע".

זה היה אמיתי.

וככל שהלשון שלי המשיכה היא לא ניסתה להסתיר.

היא פתחה רגליים.

ועצמה עיניים.

ונתנה לי לטעום לא את מה שהיא רצתה להיות, אלא את מה שהיא כרגע.

ובתוך המגע הזה, בתוך הרטיבות הזו, הרגשתי שאני לא רק יורד לה אני מקשיב לגוף שלה. לנשימה. לטעם. לטקסטורה של העור הפנימי. והיה שם עוד משהו:

הבנתי שאני לא מחובר אליה. אני מחובר אל הכוס שלה. אל המקום הזה. אל הנוכחות החיה שלו. אל הרגש שהוא מייצר בלי מילים.

וזה לא רק מיני זה היה גם רגשי. פרימיטיבי. עתיק. כאילו כל היצר שלי, וכל הרוך שלי, נפגשו שם.

ופתאום רציתי לגעת בו שוב, אפילו אם היא לא תהיה שם.

אחרי כמה דקות, עצרתי.

לא כי לא רציתי להמשיך

אלא כי רציתי להסתכל עליה.

ככה, שוכבת, פתוחה, רכה, עם המיצים שלה נוזלים אל תוך השמיכה

בלי בושה.

בלי אשליה.

בלי בשמים.

"זה טעים לי," אמרתי, "כי זה את.

וכי את לא עטופה.

לא במילים, לא בריח, לא בפוזה."

והיא ענתה לי:

"זה כי אני מפסיקה לנסות להיות טעימה.

ומתחילה לבדוק אם אתה מסוגל לאהוב אותי גם חמוצה."

ואני, עם הזין שלי עומד קשה מהעונג שבנוכחותה, רק הנהנתי.

כי לא רציתי להרוס את הרגע במילים.

כי ידעתי שהטעם שלה, ככה בדיוק, זו הדרך הכי כנה שהעולם הזה לימד אותי לאהוב מישהי לא דרך עיניים, אלא דרך לשון.

היא הבינה, כמו שכתוב בספרים, שהווגינה שלה יודעת לנקות את עצמה,

ושהיחידה שצריכה לאשר לה איך היא מריחה זו היא.

"אם מישהו יורד לי ומעוות פרצוף," היא אמרה.

"אני לא צריכה להחליף ריח. אני צריכה להחליף גבר."

"פעם מישהו ירד לי,

ואמר לי בקול יבש כזה,

'יש לך טעם קצת חמוץ.

תנסי לשטוף מבפנים.'

הייתי בת שמונה־עשרה.

הפסקתי לתת לאף אחד לגעת בי חצי שנה."

היא הרימה אליי עיניים.

"אתה הראשון שאוכל אותי כאילו זה דבר טוב.

כאילו אני דבר טוב."

וכשאמרה את זה, ידעתי שזה כבר לא קשור אליי.

זה היה שיעור שהיא לימדה את עצמה.

ואני רק זכיתי להיות שם כשהיא הפכה לאישה שלא מתנצלת על עצמה לא בטעם, לא בריח, לא בדם, לא בזיעה.

"יש לי פיפי," היא אמרה.

"אז תעשי עכשיו."

היא חייכה. חיוך של מישהי שכבר לא מופתעת.

ואז שאלה בלחישה "עכשיו?"

הנהנתי.

והיא שינתה תנוחה קלות.

לא הרחקה. לא סגירה.

רק יישור אגן.

והרפיה.

רגע של שקט נמתח בינינו.

ואז הגיע הצליל.

זה התחיל בטיפה אחת, חמימה, שקופה, שהתגלגלה מאצלה כלפי מטה בקו עקום, איטי כאילו הגוף שלה עדיין שואל אם מותר.

והיא קלטה את זה.

והרימה אליי מבט מבולבל־מתוק ואמרה בשקט

"אוקיי... אני באמת הולכת לעשות את זה? כאילו... מה, ככה?"

ואז גיחכה לעצמה:

"אני מרגישה כאילו אני בת 12 במחנה, עושה פיפי על שיח עם מישהו שמחזיק לי יד..."

הקול שלה רעד חצי־חיוך, חצי־פחד, אבל בעיניים שלה היה ברק אחר של ילדה שיודעת שהיא שוברת חוק קטן, ומתענגת על זה בשקט.

היא לא ביקשה אישור. אבל חיפשה בעיניים שלך שאתה שם איתה באמת.

והיית.

היא באמת הייתה צעירה. לא ילדה. פשוט כזו שעדיין לא הספיקה לשמוע שזה לא "נחמד" להשתין ליד גבר.

והיא עדיין ביררה מה נחשב מותר ומה מרגש.

והרגע הזה היה מין מבחן פנימי בשבילה.

היא לא שיחקה את זה.

היא באמת שאלה את עצמה "מה יקרה אם אמשיך?"

אבל אז זה קרה.

באמת.

השתן יצא ממנה לא מהפות עצמה, אלא מהפתח הקטן יותר, כמה מילימטרים מעל, מהשופכה.

צינור קצר שמתחבא בין הקפלים, לפעמים מוסתר בין השפתיים הפנימיות.

והוא שחרר את מה שהיא עצרה.

רך, עקום, מתפזר.

כמו מים שעוברים דרך עלים.

היא עצמה עיניים באותו רגע, כאילו לא רוצה לראות את עצמה עושה את זה ואז פתחה עין אחת, בחצי קימור שובב של שפתיים, ולחשה בלי קול: "טוב, זה כבר מוזר. מגניב, אבל מוזר."

הוא לא היה שקוף לגמרי אלא מעט צהבהב.

התחיל בטפטוף דק, ואז התגבר לקשת חמימה, מתפזרת, מתנגשת בשפתיים, בזווית הירך, נבלעת בבד שמתחתינו.

זה לא היה זרם "נקי" כמו מהמקלחת

זה היה שתן אמיתי.

של מישהי שהתאמנה, שלא שתתה הרבה, שגופה עובד.

והוא הריח בהתאם:

חזק יותר, מרוכז, עם שובל של זיעה עמוקה.

אבל לא היה בזה שום דבר דוחה.

זה היה כמו ריח גוף של אהובה אחרי ריצה רק שהריצה הייתה פנימית.

הצליל שלו היה קרוב, פעפוע שקט כמו פיצוץ איטי בתוך שלולית קטנה.

והיא בשנייה עצרה.

בדיוק באמצע הזרם.

לא לגמרי. רק קפאה.

הגוף שלה עצר, כאילו התחרט.

העיניים שלה נפקחו.

והיא אמרה בלחישה מבולבלת, כמעט ילדותית:

"אממ... זה מרגיש כאילו זה יותר מדי... אולי די?"

אבל אז היא ראתה אותי.

את הלשון שלי ממתינה.

את השפתיים שלי פתוחות.

את העיניים שלי סגורות למחצה.

שותה.

שותה אותה.

שותה את הפחד שלה.

שותה את הזרם שביקש לברוח.

וכשהיא הבינה שזה לא יותר מדי זה בדיוק היא חייכה.

והגוף שלה החזיר את הזרם.

חזק יותר.

ישיר יותר.

בלי גמגום.

וזה הגיע גם עם כמות יותר ממה שהיא כנראה תכננה.

והיא הרגישה את זה.

כי זה שטף לה לאורך הישבן, זלג מתחת לברך שלה, נשפך בצדדים.

וכל זה כשהיא חצי מתוחה וחצי משתחררת בו זמנית.

וכשזה נגמר, היא פתחה עיניים שוב, הרימה גבה ואמרה:

"אוקיי. נראה לי שזה היה קצת יותר ממה שחשבתי...

אם תטבע עכשיו אני מרגישה מחויבות להחיות אותך.

ואולי להכין קפה.

בכל זאת, אתה עשית לי פה איזה ריסטארט רגשי קטן.”

וצחקה. באמת צחקה. לא גיחוך מתגונן אלא צחוק של ילדה שהרשתה לעצמה ללכלך את הסדין ולשרוד את זה.

של אישה צעירה, רכה, מתוקה, קצת שובבה, שמצאה מישהו שלא נסוג.

וזה היה הרגע הכי יפה בכל זה.

שהיא השתינה ואז צחקה.

והבינה שאף אחד לא מת. להפך מישהו בדיוק התאהב.

וזה היה יפה.

כי זה כבר לא היה על שתן.

זה היה על אמון.

על לשחרר משהו שהוא לא מיני

ולהפוך אותו למיני רק כי אפשר.

כי אין בושה.

כי אין "סליחה."

כי אין למהר להתנגב.

ואז, בלי להתרומם, היא סובבה את הראש ונשכה אותי בכתף.

לא חזק.

אבל בדיוק איפה שהעור דק והעצב פתוח.

נשיכה של ילדה שלא רוצה לקום.

של מישהי שהרגע עשתה משהו אסור והתגובה שלה היא סימן קטן של "אני עוד פה."

גנחתי, בלי כוונה.

זה כאב מתוק, לא ציפיתי.

לא הרחקתי אותה להפך.

הצמדתי אותה עוד קצת, רק כדי למשוך את הנשיכה, להשאיר את הפה שלה עליי עוד רגע.

ורק כשהרגשתי את העור הרטוב שלה, ואת הלחות הקטנה של רוק חם נמרחת לי על הכתף נשמתי עמוק.

כאילו רציתי שתשאיר סימן.

רק שלא ייראה.

רק שירגיש.

אחר כך היא הניחה את כל כולה עליי.

לא נשכבה נמסה.

מרוחה, כבדה, גמורה כמו חתולה רטובה.

הידיים שלה סגרו עליי בעדינות, הרגל חצתה אותי מהמותן, ובין שני הגופים שלנו לא נשאר מקום לשום דבר.

לא מחשבה. לא בושה. רק עור.

ורוגע.

היא לא דיברה מיד.

היא רק שכבה שם, לחייה על החזה שלי, נושמת בקצב איטי.

ואז לחשה, כמעט בלי קול:

"אתה דביק."

שתקתי.

היא המשיכה:

"ונעים."

היא הרימה את הראש טיפה, הסתכלה עליי מהצד, ואז אמרה בלחישה קטנה־קטנה, כמעט מתביישת בעצמה:

"זה מהפיפי שלי..."

ואז גיחכה, והוסיפה:

"זאת אני. אני עליך. כאילו, ממש... אני ממש שם."

עוד שתיקה. ואז:

"אני יודעת שזה אולי מגעיל... או כאילו... אמור להיות... אבל אתה לא מגעיל. ואתה לא מגעיל אותי. וזה... גורם לי להרגיש... מתוקה. כאילו אני מותרת. אפילו ככה."

ואז עצרה, הרגישה שמשהו עוד רוצה לצאת, ואז לחשה:

"זה היה הפיפי שלי. מהגוף שלי. מהחלק הכי שלי.

כאילו... הכי שלי.

הוא לא כזה מתוק...

הוא כזה... אמיתי.

וכשאתה שם אתה כאילו לא מפחד לטעום אותי גם כשאני לא אמורה להיות טעימה."

היא עצרה, נבוכה מהאמת שלה, ואז לחשה עוד דבר אחד, כמעט בלי נשימה:

"גם הפיפי שלי הרגיש בטוח איתך."

ואז קברה את הראש שלה שוב עליי, כמעט חצי־מתביישת שחייכה יותר מדי.

ואז שוב דיברה, בקול שכבר לא ביקש לבדוק אם מותר.

אלא פשוט היה שם:

"הכּוּס שלי אוהב אותך."

היא אמרה את זה ככה. במפורש. בלי לעדן.

אבל גם בלי דרמה.

כמו ילדה שמודיעה על ציור שהיא סיימה.

והמשיכה, כמעט מיד:

"לא רק כי אתה מזיין אותו ממש טוב...

כאילו, אתה כן.

אבל גם כי...

כי אתה מקבל אותו גם כשהוא לא מסודר.

גם כשהוא... כאילו, לא חלק.

או שהוא מריח קצת.

כאילו, הוא יודע שאתה לא מפחד ממנו."

ואז הוסיפה, בשקט יותר:

"והוא גם אוהב... שכשהוא קצת משאיר סימנים, או שהוא מרוח, או שיש בו... נוזלים שלו

אתה לא מנסה לנגב.

אתה פשוט שם איתו.

כאילו אתה חלק ממנו."

והיא אמרה את זה תוך כדי שהיא מחככת אותו ברגל שלי.

לא בשביל סקס.

רק בשביל שתדע שהוא שם.

ושהוא נרגע.

ושהוא שלך, בלי שתבקש.

"אני בת עשרים ושלוש כמעט," היא הוסיפה פתאום,

"וזה הדבר הכי נעים שמישהו עשה לי."

ואז, בלי סיום, בלי סצנה

היא פשוט נרדמה.

עם הפה שלה פתוח טיפה.

והגוף שלה משוך עליי כמו שמיכה עם ריח שלה.

ואני לא העזתי לזוז.

כי ברגע הזה, ידעתי:

שגם אם אין לנו הגדרה,

וגם אם זה רק "יזיזים"

יש לב שזז כשכּוּס פוגש מישהו שלא רוצה לשנות אותו.

רק להיות שם.

בכל מצב.

ואני?

אני מודה לגוף שלה על השיעור.

על זה שהיא לא ניסתה להיות קינוח.

על זה שהיא הרשתה לעצמה להיות טעם נרכש.

על זה שהיא הפסיקה לרצות להרגיש כמו פרח

והתחילה לאפשר לי להריח אותה כמו אדמה אחרי גשם.

ועל זה, שביום ההוא, עם כל הריח והזיעה, עם כל החמיצות והאמת, גילחתי אותה שוב.

רק שלא עם להב.

עם הלשון.

בשקט.

בדיוק.

בלי להוריד שיער אלא להסיר פחד.