היא לא אמרה "אני באה"
רק שלחה שורה:
"אני לא בזוגיות יותר. פתח דלת"
לא "שלום", לא הסבר.
וזה בדיוק מה שהפך את זה לאמיתי.
(מוזמנים לדפדף אחורה ולמצוא את שני הפוסטים על הקשר של עדן ושלי)
כי היא לא הייתה מחפשת אותי
אלא אם לא נשאר לה איפה אחרת להכניס את הפה שלה.
וכשהודעה כזאת מגיעה ממנה
לא צריך יותר ממילים.
הגוף שלי כבר זוכר לבד.
הנשיכות הקטנות בצוואר,
הלשון החמה,
הרטיבות הזו בפה שלה
שהיא לא מנסה לרסן.
הזין שלי כבר עומד,
עוד לפני שעניתי,
רק מהמחשבה על הרוק שלה
על הריח שלו,
על איך שהוא תמיד שורף לי את העור אחרי שהיא מסמנת אותי.
זה לא געגוע.
זה כימיה.
פירומונים מהעבר שמדביקים את המוח לרצפה.
כי אצלה זה לא מילה.
זה פה.
וכשהפה הזה מתקרב,
אין עוד מה להסביר.
**
היא נכנסה בלי מבט.
כמו מי שמכירה כל קיר בבית.
הניחה את התיק ליד הדלת, התיישבה על הספה.
ולפני שאמרה מילה הורידה נעליים.
בלי לשאול. בלי לבדוק אם זה מתאים.
כי זה מה שגוף עושה כשהוא יודע שהוא רצוי.
אבל היה עוד משהו.
שקט מתוח סביב הפה שלה.
השפתיים שלה היו כמו שסתום רגשי
נעולות, מתוחות, כאילו חוששות להיפתח מוקדם מדי.
וכשהתקרבה, לא ראיתי תשוקה.
ראיתי רשות שמבקשת להינתן.
**
התיישבתי לידה, לא קרוב מדי.
היא התקרבה כן.
שקטה, כמו תמיד.
אבל השפתיים שלה רעדו.
“אתה…” היא התחילה להגיד.
אבל לא סיימה.
הפה שלה נפתח, נאנח, ונסגר.
כי היא לא באה לדבר.
היא באה לנשוך.
**
הייתה שתיקה קטנה.
ואז רכנתי אליה, לאט, כמעט טקסי.
היא לא זזה, רק עצמה עיניים.
והנחתי את קצה האף שלי בתוך הפה שלה
כדי להריח.
כדי להרגיש.
והריח הזה...
ריח של חום ורוק,
פירומונים ששרופים לי בזיכרון,
ולשנייה אחת,
פשוט נשמתי אותה פנימה
לתוך הגוף, לתוך הזיכרון.
**
כשקירבתי את היד היא עצמה עיניים.
לא פחד.
לא הססנות.
מין הקלה כזו.
**
היא תפסה לי את היד, סובבה אותה בעדינות,
והביאה את הצד הפנימי של הזרוע לפה שלה.
כמו שהייתה נוגסת בפרי רך.
שפתיים חמות, אחריהן שיניים.
אבל הפעם אחרת.
היא התחילה לאט.
נשיכה כמעט מדומיינת.
רק תחושה של שיניים על עור.
לא חדות. לא עמוקות.
כמו סימן שאלה.
ואז היא עצרה לרגע, נשארה קרובה לזרוע שלי,
השפתיים שלה רטובות טיפה, הלשון מרטיבה אותן בלי שהיא שמה לב.
המבט שלה עליי חצי שובב, חצי מבויש.
העיניים הגדולות שלה בורקות מרגש שאין לו שם,
והיא לוחשת בציניות קטנה מתוקה, כמעט בצחוק,
אבל עם אמת גולמית שמתפרצת לה מהפה:
"כנראה שכשפה אחד בעולם כל הזמן רוצה רק לנשוך,
ופֶּה אחר רק רוצה להרגיש את זה זה חייב להיפגש איפשהו, לא?"
היא אמרה את זה בקלילות ג’ינג’ית
חצופה, מתגרה, עושה כאילו לא אכפת לה
אבל העיניים שלה הסגירו הכל.
הן התחננו בשקט שתבין שזה הדרך שלה לאהוב,
שאין לה מילה אחרת לרוך,
חוץ מלחיצת שיניים קטנה על העור שלך,
ושכל פעם שאתה לא בורח מזה היא נושכת טיפ טיפה יותר חזק.
השיניים שלה ליטפו, לא תקפו.
רק קצה שן נוגע, נסוג, חוזר.
ניסתה להיכנס בי בלי לעורר את מערכת ההגנה.
כמו מישהי שמגרדת את גבול הרשות
ולוחשת בלשונה: “ככה זה טוב?”
**
בין נשיכה לנשיכה היא נשקה.
שילבה רוך עם קצה שן.
הצוואר שלי קיבל את שניהם
כמו מכתב בשני קולות:
אחד של געגוע. אחד של פחד להודות בו.
וכל פעם הסתכלה עליי
לא ישר. בזווית.
מחכה לראות אם הרגשתי.
אם הבנתי.
הבנתי.
**
היא עלתה לאורך הזרוע,
הפה שלה יונק, לוחך, מלקק.
ולפני כל נשיכה
תנועה עדינה של שפתיים,
כמו עטיפה רכה לפני סימן אש.
כשנגעה בכתף סגרה שיניים חזק יותר.
כמו חותמת.
אבל גם כמו בקשת מקלט.
הלשון שלה התחככה בי בין השיניים,
חיפשה דופק
והתעכבה עליו רגע ארוך.
לא כדי לשמוע את הלב שלי,
כדי להרגיש את שלה דרך הגוף שלי.
**
“אתה מקבל את זה” היא לחשה.
לא כשאלה. כהצהרה.
“אתה לא פוחד מהפה שלי”
אמרתי רק בשיא הכנות:
“זה הפה הכי יפה והכי נעים בעולם. אני מכור”
העיניים שלה זהרו לשנייה,
משהו בין הקלה לתשוקה.
ואז היא אמרה:
“אז תן לי לדבר”
**
היא עברה לצוואר.
נשכה, אבל גם ליטפה עם הלשון.
הייתה בזה עדינות חדשה.
כמו מישהי שלמדה סוף סוף
שאפשר גם לנשוך
וגם לבקש אהבה באותה פעולה.
והנשיכה שלה שם
במקום הכי פגיע,
הפכה פתאום מסוכנת בדיוק במידה.
חיכוך שן בעור שנראה כמעט מסוכן
אבל מעורר רק אמון.
ואני, כמו מי שמבין סוף סוף שזה לא משחק אלא שפה,
הושטתי לה את הגוף שלי איבר אחר איבר.
לא כפיתוי. לא כפקודה.
בהתחלה היא היססה.
שפתיים נגעו בלי לסגור.
רפרוף שן על הזרוע.
בדיקה.
ואז, כשהבינה שאני באמת נותן לה
לא רק מוכן לסבול
אלא רוצה שתחזיק אותי כך
היא פתחה את הפה באמת.
היד הראשונה נסגרה בתוכה כמו זיכרון.
השיניים שלה עטפו לי את גב כף היד,
היא נשכה לאט, ליקקה אחר כך,
ואני התכווצתי כמו זרם חשמלי על כל עצב פתוח.
היא מצצה קלות ואז נשכה שוב, הפעם חזק יותר.
הבשר התהדק בין השיניים אבל במקום לכאוב, זה הצית.
בפנים התפרצה לי גניחה כבושה לא של כאב, של חיה שמתעוררת.
היד השנייה – הפוכה, שורש כף היד כלפי מעלה –
והיא, בלי לחשוב, הניחה שם לשון חמה שנמרחה לי על הווריד,
ונשכה פתאום שן חדה אחת בדיוק במקום.
גנחתי. לא רציתי. זה פשוט ברח.
העיניים שלה התרוממו ראו, נבהלו, שמחו.
היא הבינה: זה טוב.
ואז היא עשתה משהו חדש
הפה שלה התמלא ברוק.
בכוונה.
היא שיחררה אותו, בכמות גדולה מהרגיל,
מלטפת אותי בנוזל חמים, סמיך,
מרטיבה אותי כאילו המגע שלה זה לא מספיק היא רוצה שאטבע בה.
הושטתי לה את האמה
והיא לקחה אותה כמו מי שקיבלה סוף סוף צעצוע אסור.
לשונה חיככה את עצמה בקו הדק שמתחת לעור,
ואז פתאום סגרה שיניים בבסיס המרפק.
לא חזק. לא רך.
מדויק.
אבל אז
היא לא עצרה.
הנשיכה התחילה להתעמק.
הפה שלה נפתח שוב,
לרגע עזבה אותי עם רוק נוטף, ואז חזרה,
וסגרה חזק יותר, על שטח רחב יותר.
הכתפיים שלה נדרכו.
השפתיים שלה נמתחו סביבי.
הרוק נזל לאורך הזרוע, טיפות עבות שנשפכות בלי שליטה.
והשיניים לא רק חותכות ננעצות.
היא גונחת תוך כדי.
צליל קטן, מתוק, מעומעם מתוך הפה המלא.
כמו יללה של גור שגילה טעם אסור שהוא לא יכול לעזוב.
העיניים שלה חצי עצומות,
מצמוץ איטי, רעד קטן בזווית הפה,
והיא סוגרת שוב עוד יותר חזק.
העור שלי צורב.
החום של הפה שלה מציף אותי.
כל הזרוע שלי חמה, לחה, תחושת בשר רטוב,
אני שומע את עצמי נאנק
אבל לא בורח.
לא מושך יד.
לא אומר "די"
אני נמתח, שיניים חשוקות,
אבל במקום להתרחק אני מתקרב.
מלטף את הראש שלה באצבעות רכות,
יורד עם היד לאורך קו הלחי,
מחזיק בעדינות את הלסת שלה מבחוץ
כמו מבקש ממנה: עוד.
“תמשיכי,” אני לוחש.
והיא ממשיכה.
הנשיכה הופכת לעולם.
כל החדר מתמלא בריח הרוק שלה.
אני מרגיש אותו בין האצבעות שלי, על החולצה, זולג עד המרפק.
אני מסומן.
אני בתוך הסימן הזה.
והיא כול כולה בפנים.
ואז, פתאום
היא עוצרת.
משהו נשבר בה.
היא פותחת פה.
רוק מחבר בינינו, נמתח ונשבר.
היא מביטה בי בעיניים פתאום גדולות, פתאום רכות,
ולוחשת בלחישה של ילדה שחשבה שהיא הגזימה:
“סליחה…”
הלחי שלה רוטטת.
הלשון שלה מחזירה רוק לתוך הפה כאילו לא ידעה שזה כל כך הרבה.
אבל היד שלי עוד עליה.
על הלסת.
והמבט שלי אומר לה:
"אל תתנצלי. זה שלך"
**
היא שותקת.
אבל הרוק שלה עוד עליי.
הסימן צורב
ואני רק רוצה אותו עמוק יותר.
**
ואז, בלי התראה
היא ירדה על הברכיים.
לא כחלק מטקס.
כמו מישהי שצריכה להיות הכי קרובה שיש.
היא פתחה לי את הרוכסן לאט,
הביטה בזין שלי כאילו חיכתה שיגיד לה שהוא מתגעגע.
אבל לא היה צריך שיגיד.
הוא כבר עמד.
נמתח, דרוך, פועם.
והיא חייכה.
חיוך עקום, כזה של מי שיודעת בדיוק למה.
היא ראתה את הטיפות
הפרה קאם שכבר חיכה לה שם,
ונגעה בהן בלשון
רק קצה קטן.
רפרוף ילדי כמעט,
שנמסך מיד לתוך ליקוק ארוך, רטוב,
כמו שהיא תמיד עושה לי
כשאני כבר עומד רק מהפה שלה,
מהשיניים שלה,
מהזיכרון של נשיכה בצוואר שעוד בוערת בכתף.
היא נגעה בזין שלי בלשון כאילו הוא כבר מסומן,
כאילו כל גופי מסומן
וזה, רק ההמשך.
הלשון שלה החליקה שוב על קצהו,
ליטפה את הטיפה,
והעיניים שלה הביטו בי
לא שואלות אם אני מוכן,
אלא מזכירות לי שהיא זו שהקימה אותו.
כמו תמיד.
שפתיים.
לשון.
נשיכה קלה בבסיס.
לא כאב.
רק עקיצה של זיכרון.
היא פתחה פה בעדינות
כדי להכניס אותי אל השפה שלה,
לא אל הגרון.
וכשהשפתיים נסגרו סביבי,
היא נתנה לי להבין כמה היא התגעגעה
בלי להגיד מילה.
**
בזמן שמצצה,
היא נשכה מדי פעם לא חזק,
כמו לבדוק אם אני זוכר כל אחת מהן.
שיניים שגולשות לאורך,
לא עוצרות, רק מזכירות שהן שם.
בין כל מציצה ליקוק, נשיכה, ליטוף.
וכל פעם העיניים שלה עליי,
בודקות אם הפה שלה עדיין הבית.
הוא היה.
הפה שלה לא רק עשה.
הוא שאל.
הוא שאל:
"אתה עוד אוהב אותי גם ככה?"
ואני עניתי בגוף.
**
כשהרמתי אותה ממני,
והושבתי אותה עליי,
היא לא התנגדה.
היא פתחה רגליים,
הניחה את עצמה על הזין שלי
כמו מי שיושבת על זיכרון.
היא הסתכלה עליי,
ועיניה אמרו: "אל תגמור בי רק בגלל שאתה חרמן. תגמור בי כי אתה מבין מי אני"
**
ואז היא לחשה:
“אני לא רוצה שתאהב אותי.
רק תזיין אותי כאילו אני חשובה”
אמרתי:
“זה אותו דבר”
והתחלתי לזוז.
**
היא חיבקה אותי בשתי רגליים,
והפה שלה…
חזר לסימונים.
לסת אחת על כתף, שנייה על חזה,
שיניים על עצם הבריח,
לשון שמטפלת בסימן כאילו היא מתנצלת עליו.
היא לא שרטה. היא ציירה.
כל נשיכה שלה הייתה כמו חרטה.
כל ליקוק חזרה בתשובה.
בין כל תנועה בתוכה
עוד סימן עליי.
**
וכשגמרתי
היא ננעלה.
בתוכה.
עליי.
בשיניים.
“זה לא סימן של סקס,” היא לחשה.
“זה סימן שעדיין יש לך מקום לדבר איתי”
ואני רציתי רק דבר אחד:
שהפה הזה ימשיך לדבר בי גם כשנרדם.
**
אחר כך, במיטה,
היא לא דיברה.
רק חיבקה.
הכפות רגליים הקרות שלה חיפשו את השוקיים שלי.
הראש שלה על החזה שלי.
ושם, בלי להסתכל,
היא לחשה:
“רציתי להרגיש נאהבת.
ולך יש את הדרך הכי שקטה להגיד שכן”
בבוקר,
קמתי שוב מנשיכה קטנה.
מאחורי הברך.
חתולית, שובבה,
כזו שלא משאירה סימן
אבל אומרת:
"אני עוד פה"
והגוף שלי?
כולו רוק יבש על העור,
כוויות קטנות ומתוקות ממסלול הנשיכות של אתמול,
כאלה שחשבתי ששכחתי
ופתאום, כשאני נוגע אני מרגיש אותן.
צורבות לי בזיכרון.
צורבות לי בבשר.
אני שולח יד איטית לפנים שלה,
מלטף לה את הלחיים,
את השפתיים האהובות ההן שכבר זוכרות את האצבעות שלי,
את השיניים קטנות, חדות, מסודרות כמו סוד ישן,
ואת הלשון שיוצאת להגיד שלום לאצבע שלי,
כמו כלבה שמכירה ריח מוכר ומתמסרת לו מיד.
אני נוגע בה בשקט, בקדושה כמעט.
ואומר לה לא לעיניים, לא לגוף,
אלא ישר לפה:
"אני אוהב את מה שהפה שלך נותן לי,
אבל אני לא אוהב אותך בגלל הפה הזה.
אני אוהב את הפה הזה בגלל שאני אוהב אותך"
״זאת פעם ראשונה שאתה משתמש במילה אוהב, ואתה בן אדם של מילים מדוייקות.
יודע משהו? הפה הזה מבין שהוא לא יכול בלעדייך״.
עדן נושכת.
ואני
שומע כל מילה.
ומסומן מחדש.
מרצון.