שם זמני

הדס. 

בפעם הקודמת היא הובילה אותי לחדר, הוא נשאר לשמוע.
לא ראה, רק שמע.
אני נכנסתי. היא גמרה.
הוא דפק בדלת.
לפני שבוע היא רצתה לתת לו רגע אחר. 

ᴅᴍ באינסטגרם | נשלח ב־00:43

היי
ראיתי פתאום תמונה שלך כאן
ואז חזרתי לטלגרם
פתחתי שוב את התמונות שלך
(כן, ההיא עם היד שלך עליו. ועוד אחת)
זה עשה לי משהו.
פיזי.
מיידי.

שלושה חודשים עברו
ועדיין הרגש של הרגע ההוא - כשנכנסת בי -
לא דהה.
זה חי בתוכי.

רוצה לבוא מחר?
אם תגיע לפני שמונה -
הוא יספיק לראות
אבל רק את החדירה.
רק את הרגע שזה קורה.
לא לפני
לא אחרי
לא אותי מוצצת
לא אותי גונחת
לא את הגוף שלי כשהוא כבר שלך לגמרי.

אני רוצה שהוא יראה
רק את הרגע שאני פותחת אותך אליי.

זה הגבול שלי.
וזה גם הפתח שלי.

תגיד לי אם בא לך.
אני כבר רטובה מזה עכשיו.

 
שוב נסעתי.
אותו כביש.
הפעם לא הייתה פתיחה של דלת או נשיקה בלחי.
היא פתחה לי בתחתוני תחרה חומים, שקופים,
וגופייה דקה עוד יותר מהפעם הקודמת.
היא לא חייכה.
רק לחשה -
״אתה יודע מה לעשות, נכון״.

אני הנהנתי, והיא הוסיפה -
״והוא לא רואה הכל. רק... את הרגע שזה קורה.
אני צריכה שתיכנס אליי לאט.
אבל בדיוק כשאני מזמינה אותך.
והוא יהיה שם.
בדלת.
ורק יראה אותי - נפתחת בשבילך״.

ואז עצרה, והביטה לרצפה -
״אני עוד לא מוכנה שהוא יראה אותי מוצצת.
ולא איך אני נראית כשאני עליך,
כשהוא יודע שזה עמוק מדי בשביל לשמוע אותי נושמת.
אבל את הרגע שאתה נכנס -
אני רוצה שיראה.
רק את הרגע הזה.
זה שלי איתך.
אבל גם שלו איתי.
וזה לא פחות חשוף בשבילי״.

 
הוא חיכה מחוץ לחדר, גב לקיר, טלפון ביד - לא מסתכל באמת.
כאילו חוסך לעצמו, כאילו יודע בדיוק מתי ירים את המבט.

בפנים, היא התיישבה עליי עירומה.
לא רכב עליי. רק ישבה.
על הבטן.
החזה שלה נגע בקושי.

היא לחשה -
״תשאיר לי מקום לנשום,
אבל לא לנשוך את הלשון״.

ואז נשכה בכל זאת.

היא ירדה לאט.
אבל לא פתחה לי את הרוכסן.
רק הרימה את הראש, מבטה מתוק־נבזי -
״זה לא שלך עדיין.
אבל זה יהיה, כשאני אגיד״.

ואז פתחה.

כשהייתי עירום, היא שלחה יד,
לא לגעת בזין שלי,
אלא רק לעבור לידו.

ואמרה -
״אני יודעת שאתה רוצה לדפוק אותי חזק.
אבל היום זה אחרת.
היום אתה נכנס - לא דופק.
נשאר - לא דוחף.
ממלא - לא טורף״.

רעדתי.
פיזית.

 
היא הסתובבה בגבה אליי.
עמדה על הברכיים, הגב שלה מקומר.

קשת עדינה נמתחה מעצם הזנב עד העורף שלה,
והשיער שלה - נפל ברשלנות על הכתף השמאלית, מסתיר את קו הנשימה.

רגע לפני שנגעתי בה, עצרתי.
לא מהסס - אלא נוכח.

הושטתי יד.
לא כדי להפשיט.
רק להזיז את השיער.
עשיתי את זה באטיות של מישהו שלא ממהר לשום מקום.

ואמרה -
״תקרא לו״.

הקול שלה היה יציב, אבל רך,
כאילו יש בו גם החלטה וגם קצת עצבות.

קראתי.
והוא הופיע בדלת.
בלי מילה.

העיניים שלו חיפשו מקום לא להיות בו.
הידיים שלו קפוצות־פתוחות־קפוצות.
אבל הוא עמד שם.
כי זה היה הרגע שהיא רצתה שיראה.

היא לא הסתובבה.
לא כיסתה את עצמה.
רק לחשה לי -
״עכשיו.
תיכנס״.

באותו רגע, העורף שלה נשאר חשוף,
והשיער זז מעט הצידה,
אז הרכנתי את עצמי -
ונתתי לה נשיקה אחת שקטה, חמה, קטנה, בעורף.

היא לא ציפתה לה.
אבל גם לא התרחקה.
היא עצמה עיניים לרגע.
ונשמה.

וזה קרה.
בתוך שקט מוחלט.

הראש של הזין שלי נגע בשפתיים שלה -
והיא רעדה.
נשמה עמוק.
אבל לא זזה.

הרעד שלה עלה כמו גל קטן בגב.
הנשימה הייתה לא יציבה -
כמו מי שעומדת מול רגש שמוכר מדי.

בידיים רכות הנחתי את האצבעות על האגן שלה,
כוונתי אותה מעט,
הזזתי את הירכיים שלה שיהיו פסוקות טיפה יותר,
והיא נענתה - בשקט מלא.

לחצתי בעדינות.
רק חצי סנטימטר.
היא התכווצה.

שריר פנימי קפץ סביבי כמו טבעת שמבקשת זמן.

״עוד לא״ - לחשה.
״אני צריכה שהוא יראה את זה קורה -
לא רק שקרה״.

אז עצרתי.
והיא נשמה שוב.
והורידה את עצמה לאט. כל כך לאט.

שהרגשתי את השרירים שלה מקבלים אותי אחד־אחד.
כמו דלתות שנפתחות במסדרון חשוך.
כמו גוף של אישה שמכניס משהו שאי אפשר לשכוח.
כמו מישהי שבוחרת להיכנס לגוף שלה מחדש.

היא הייתה רטובה, אבל מתוחה.
הנרתיק שלה עטף אותי בשכבות - צר, קפוץ, דרוך,
כמו שריר שלומד להירגע.

כל מילימטר פנימה הרגיש כמו שבירה של גבול -
אבל גם כמו סליחה.
סליחה לעצמה, לא לי, לא לו.
לזה שהיא מרשה.

היא נשכה את השפתיים שלה חזק.
לא הוציאה קול.
אבל העיניים שלה לא שתקו.

והיא הסתכלה מעבר לכתף.
עליו.

המבט שלה לא התחנן ולא התריס.
הוא אמר - תראה.
תראה אותי משתנה.

והוא רק עמד שם.
עיניים אדומות.
יד אחת קפוצה.
כמו מישהו שמתבונן על מה ששלו,
ויודע שזה רגע שאי אפשר לחזור ממנו.

רק כשהכנסתי את כולי, היא לחשה -
״עכשיו״.

והוא ראה.
לא את החדירה.
את השקט שאחריה.
את הנשימה שלה נעלמת.
את המבט שלה שוקע.
את הצורה שבה הגוף שלה קיבל את זה כבחירה,
כאירוע משנה־תודעה.
כהגדרה מחדש של מי היא.

היא הייתה חצויה.
גופנית שלו.
רגשית שלי.
או אולי להפך.
ובשנייה הזאת -
היא הייתה אף אחד מהם.

והתחלתי לזוז.
בתוכה.
עדיין שקט.
פמפומים איטיים, מדודים.
כל תנועה גרמה לה לעצום עיניים,
ולשחרר יד אחת אל המיטה כאילו היא צריכה להיאחז.

היא הרגישה שהיא תיכף לא תוכל לדבר.
שהיא עומדת לאבד שליטה.
והיא ידעה שזו הנקודה שבה הגבול שלה נפתח,
וזו גם הנקודה שצריך לשמור עליה.

ואז אמרה -
״צא״.

הוא יצא.
בלי מילה.
הדלת נסגרה.

 
והיא התחילה לזוז.

הייתה בה איטיות שלא הכרתי.
כמו מישהי שכותבת את עצמה מחדש דרך הגוף שלי.
כמו ספר שהיא רוצה לקרוא רק כשהיא יודעת שאף אחד לא מציץ מעבר לכתף.

היא גמרה כמו פעם ראשונה.
לא כמו מישהי שזיינת.
כמו מישהי שנפתחה.

ואז הסתובבה, שמה את הרגליים סביבי, ולחשה -
״עכשיו תדפוק אותי.
רק אתה.
לא בשבילו.
בשבילי״.

והכנסתי אותה שוב.
בלי שליטה.
בלי סיפור.
בלי הקשר.
רק אני והיא.

היא נשכה אותי.
גירדה לי את הגב בציפורניים.
קיללה.
בכתה.
צרחה בשקט.
ובסוף גמרה תוך כדי שאני שובר לה את הנשימות.

היא לא ביקשה.
לא פקדה.
פשוט אמרה בלחישה -
״אל תצא.
תגמור בי״.

לא הסתכלה לי בעיניים.
לא כי התביישה.
כי ידעה בדיוק מה היא עושה.
מה היא מזמינה פנימה.

הגוף שלה התקשח לשנייה -
ואז התרכך.
היא לחצה את האגן שלה אליי כאילו רצתה לכלוא אותי שם
רגע לפני שאני נמס.
וכשהרגשתי אותה מתכווצת סביבי,
לא מבחוץ -
מבפנים,
הבנתי שזו הפעם.

גמרתי בתוכה.
בלי התנצלות.
בלי עצירה.
בלי מילים.

פולס ראשון היה כמו יריית פתיחה -
והיא נשמה קצר.
השני היה עמוק יותר -
והיא סגרה את העיניים.
השלישי כבר היה כולו היא -
והיא לא זזה.
רק קפאה,
כמו מישהי שמרשה לאור לגעת בה מבפנים.

ואז היא לחשה -
״תשאיר את זה.
שאני ארגיש אותך גם אחר כך.
כשתהיה רחוק.
כשהוא יתקרב.
כשהלב יתחיל לשכוח.
שהגוף יזכור״.

וככה נשארתי בתוכה.
רך.
ריק.
מלא בה.

ואז:

וכששכבנו, ואני עדיין בתוכה, היא אמרה -
״אתה לא מבין כמה זה עזר לו.
לראות את החדירה הזאת.
לא בגללך.
בגללי.
הוא ראה אותי נפתחת.
לא בוגדת.
נפתחת״.

היא שכבה עליי.
הדס.
לא זזה.
הראש שלה על החזה שלי.
והשיער שלה נשפך עליי,
עם אותו ריח מוכר מהפעם ההיא,
לפני שלושה חודשים.
ריח נעים, עדין,
שנצרב לי באף ונשאר.

נשקתי לה על הקודקוד.
לא כי רציתי.
כי לא יכולתי שלא.

לא כמו סטוץ.
לא כמו מישהו שגמר.
כמו מישהו שנכנס ונשאר.

העורף שלה היה חמים.
הגוף שלה צעיר וסקרן,
אבל לא דורש.
פשוט נמצא.
כזה שלא בא לי רק לזיין
אלא לחבק.
להחזיק.
לנשום לתוכו.

ואז היא לחשה -
״אתה לא רק נכנסת בי״.
וזה כל מה שאמרה.

ואני חשבתי על אוקסיטוצין.
על איך הגוף שלה שיחרר אותו לפני שהלב הספיק להבין.
ועליי.
ועליה.
ועל זה שאפילו בזיון שני
עם מישהי שיש לה מישהו
ובחדר אחר הוא חיכה לה
היא הרגישה לי אמיתית
יותר מכל מי שפגשתי.

הדס.
עם הנשימה שלה.
והרכות הזאת,
שאי אפשר היה להישאר אדיש אליה.

אז אמרתי לה -
״את נפלאה״.

לא כמשפט.
כמו אמת.

היא לא ענתה.
רק הצמידה את עצמה אליי עוד קצת.
כמו ילדה.
ואישה.
בבת אחת.

הרגשתי את קצב הלב שלה דופק בי.
וליטפתי לה את הטוסיק.
ואת הגב התחתון.
לא כדי לעורר.
רק כדי שתדע שהיא לא לבד.