לפני לא הרבה זמן עזרתי ללירון לגלח למטה, בבוקר ההוא שבו הגוף שלה פשוט נשאר אצלי.
אחר כך היא באה אחרי אימון, לא מגולחת, לא מסוננת, רק אמיתית, וערב שלם טעמתי אותה ככה, בדיוק כמו שהייתה.
ועכשיו, אחרי שפשוט השתינה על מישהו שלא ראה אותה באמת, היא חזרה.
עם ריח של מדורה, סווטשירט, וידיעה שמה שהיא באמת, מתחיל תמיד כשאני לא בורח.
===
היא התקשרה אליי בדרך חזרה מהפסטיבל, עם קול עייף, מתוח, אבל קרוב.
"אתה ער?״
כבר הייתי על סף שינה, אחרי ערב מיני אחר שהשאיר אותי מרוקן פיזית, אבל בלירון יש משהו אחר.
היא לא עוד אחת.
היא... סוג של ילדת טיפוחין מינית שלי. אבל לא רק.
משהו בה תמיד מחזיר אותי למקום שבו בא לי לקום מהספה גם כשאין לי כוח להזיז אצבע.
אמרתי לה לבוא.
"אני צריכה לשתף אותך במשהו דפוק שקרה לי".
וזה היה מספיק.
היא הופיעה תוך שעה.
בלי לשלוח הודעה, בלי להתקשר שוב.
נכנסה כמו תמיד: סווטשירט עם ריח של מדורה, נעליים מאובקות, שיער מפוזר.
ועיניים. עיניים שכבר מספרות את הסיפור עוד לפני שהפה מתחיל.
"פשוט פגשתי מישהו בפסטיבל", היא התחילה, נשענת על הכיור כאילו תכף תברח, אבל רוצה שתעצור אותה.
"בערך בגובה שלך, שיער ארוך, קצת בלונדיני, עם עיניים כאלה של מי שיודע שהוא נראה טוב ולא צריך לעשות כלום חוץ מלחייך.
שידר ביטחון מהסוג הממכר מרחוק, אבל כשאתה מתקרב, הוא בעיקר מריח טוב מהוויסקי, לא מהלב".
היא עצרה לרגע, ואז המשיכה.
"זה היה לילה ארוך. רקדנו, שכבנו על מזרן מתנפח באוהל פתוח לגשם. הייתה תחושה של משהו אחר. זר. לא אינטימי, אבל מסקרן.
הוא מצץ לי קצת, ניסה לרדת לי, לא רע, אבל טכני. כמו אחד שראה סרטון הדרכה ולא שאל אותי איך אני מרגישה.
הזין שלו היה... קצת פחות משלך, נראה מרשים, אבל לא הרגיש.
יותר מדי רוח, לא מספיק נשימה.
שכבנו. הוא חדר בי חזק, בלי 'תקשיב כזה'.
והאמת? זה כאב לי קצת, אבל שתקתי.
ואז כשהוא גמר, מהר, כן? הוא פשוט התכופף, נשאר בתוכי, ולחש לי באוזן:
'עכשיו תגרמי לעצמך להשפריץ בשבילי'.
כאילו אני מופע שהוא קנה אליו כרטיס עם כוס בירה ביד.
לא אמר בבקשה. לא ליטף. רק... דרש".
היא קמה פתאום, התחילה להסתובב בחדר כמו מישהי שמדברת עם עצמה תוך כדי.
"ואני... לא יודעת, נלחצתי.
אבל ניסיתי.
באתי עם הצעצוע הקטן ההוא שקנית לי בקופנהגן, אתה זוכר?
עם הקימור המדויק והכפתור שמפעיל את הרטט בשני שלבים.
שלפתי אותו מהתיק שלי כמו קלף אחרון.
הלחצתי פנימה, עשיתי את התנועה שאתה לימדת אותי, 'בואי הנה', חשבתי עליך אפילו, לשנייה, על איך אתה אומר 'זה לא מבחן'.
אבל הגוף שלי היה בשיתוק.
לא פחד, לא בושה. פשוט ניתוק.
כאילו הוא הבין שזה לא המקום.
שהוא לא אתה.
שהוא לא רואה אותי, הוא רק רוצה לראות אותי גומרת, כדי להרגיש גבר".
היא עצרה. ואז חייכה חיוך שלא ידע אם הוא מתוק או מריר.
"ואז הוא פשוט דחף לי את האצבעות.
כאילו אם ילחץ מספיק חזק, זה יקרה.
'את בטוחה שזה המקום'? הוא שאל.
אמרתי לו 'די. תן לי רגע'.
אבל הוא המשיך, כאילו מחפש את הסטארטר של מכונית.
לא עדין. לא מכוון.
פשוט חפר.
לא באמת מגע. חיכוך.
ואני שכבתי שם, עם הרגליים פתוחות, גוף עייף, כוס יבש, לב סגור.
וידעתי שאין סיכוי.
לא הפעם. לא איתו".
היא נעצה בי מבט.
ואז לחשה:
"ואז פשוט... השתנתי עליו".
היא פרצה בצחוק חד. מתפרץ. בועט. חצי זעזוע, חצי הקלה.
"כן. באמת. השתנתי עליו.
ככה. בלי הכנה.
הוא בדיוק ניסה להוריד שוב את הראש לכיוון, כאילו אחרי כל זה הוא עדיין בטוח שיצא לו מזה סרט כחול.
אבל משהו בי פשוט החליט שזה הרגע.
וזה לא היה נקמה, זה היה...
זיכרון.
נזכרתי שאמרת לי פעם שאם אני מרגישה שזה בא, לא לעצור.
שאם יוצא פיפי, זה לא נורא. זה חלק מהחוויה.
זה אתה שאמרת לי את זה.
אז השתנתי.
לא מתיחה. לא משחק.
רק שחרור.
והוא קפץ אחורה כאילו שפכתי עליו חומצה.
'וואו! מה זה היה?!'
אז הסתכלתי עליו, לאט, עם חיוך, ואמרתי:
'רצית משהו רטוב? קיבלת'".
היא נשענה על השולחן, הביטה בי ואז גיחכה.
"אני יודעת. זה לא נשי. לא אלגנטי.
אבל זה היה הרגע הכי מדויק שלי באותו לילה.
לא בקטע קינקי.
בקטע של לזכור את עצמי.
לזכור שאני לא שם כדי לשחק לו פנטזיה.
שאני לא חייבת להתאים את הגוף שלי לציפיות של מישהו ששתה יותר מדי וחיבר בין פורנו למציאות".
היא המשיכה, בקול רך פתאום, כמעט מתפנק:
"אני פשוט כל כך רגילה לדבר איתך על הכל,
אז אני יודעת שאני מדברת יותר מדי עכשיו.
TMI כזה.
אבל נגיד... כשהוא היה בתוכי, הרגשתי את הקיר האחורי שלי נדפק חזק מדי, לא מדויק,
והייתה לי מין תחושת לחץ שלפעמים יש לי כשאני צריכה להשתין, אבל הפעם זה לא נבע מהגירוי, זה נבע מזה שלא רציתי שהוא יישאר.
הגוף שלי כאילו ניסה לגרש אותו.
והשתן היה הדרך הכי גופנית, פרימיטיבית, פשוטה.
כמו תגובת ניתוק שהפכה לאמירה".
לא יכולתי שלא לחייך.
היא הייתה יפה ברגע הזה.
חזקה. כנה. מצחיקה. ילדה–אישה כזו שהכּוּס שלה לא עובד לפי הוראות הפעלה.
היא נראתה שלמה.
עם עצמה.
עם מה שיצא ממנה.
וגם עם מה שלא.
"את שובבה", אמרתי, וניגשתי אליה.
"אני שוב משהו אחר", היא לחשה.
"אני לא ילדה שמנסה להרשים.
אני אישה שמגיבה".
והיה בזה הכל: מתיקות, חוצפה, גוף, שפה ובפנים לב. פעור, מחייך, מותר.
ישבנו על הרצפה, גב אל קיר, עם כוס מים וכפות רגליים נוגעות.
"אני רוצה להישאר לישון כאן הלילה", היא אמרה. "בסדר?״
הנהנתי. אפילו לא ניסיתי להעמיד פנים שאני לא מחייך.
"לילה זה לא מספיק", עניתי. "גם מחר אני שלך. שישי שלם. אם תסכימי".
היא לא אמרה כלום. רק הניחה את הלחי על הברך שלי.
"אני הייתי צריכה אותך שם", היא לחשה.
"לא כדי שתעשה בשבילי.
כדי שתזכיר לי מה זה מרגיש, כשזה באמת שלי".
״הוא גרם לך לשכוח?״
"קצת.
אבל אז... השתן שלי הזכיר לי".
היא חייכה. נגעה בי באצבע אחת, כאילו מוחקת קמט במצח.
"אני לא צריכה שיבקשו ממני להשפריץ.
אני צריכה להרגיש שיש לי בשביל מה.
רק איתך זה קרה",
"אולי כי אז לא ניסיתי. זה פשוט קרה לי.
אבל עכשיו אני רוצה לדעת איך עושים את זה בכוונה.
אם אתה מוכן, תלמד אותי"?
קמתי. הושטתי לה יד.
"בואי. את באה איתי למקלחת".
"אני מסריחה מהפסטיבל", היא צחקה.
"אני יודע".
היא נכנסה אחריי, יחפה, העור שלה מקבל את האור הרך של האמבטיה כאילו חיכה לו.
עמדתי מאחוריה, שלחתי יד אל הרוכסן של הסווטשירט ופתחתי אותו לאט.
היא לא לבשה כלום מתחת.
בלי חזייה. בלי תחתונים.
"ברחתי ממנו מהר", היא חייכה, "לפחות השארתי לו מזכרת: חוטיני סגול".
הסתכלתי עליה רגע ארוך.
"עשית טוב".
הייתה בה גאווה שקטה. ואני הרגשתי אותה, את האומץ שלה לארוז את עצמה וללכת.
ככה. עירומה.
המים התחילו לזרום. חמים.
היא נכנסה ראשונה, אני אחריה.
התחלתי לשטוף אותה לאט.
קודם את השיער, ספוג בריח מדורה וימים.
הקצפתי, העברתי אצבעות, סירקתי בעדינות עם הכריות של הידיים.
היא עצמה עיניים.
נשענה עליי עם הגב, בוטחת.
החלקתי מים לאורך הגב שלה, בין השכמות, מתחת לבית השחי.
עברתי לבטן.
ירכיים.
שפשפתי בעדינות את קו המפשעה.
היא פיסקה רגליים טיפה, בלי מילה.
"זה בסדר", היא אמרה פתאום. "שתשטוף גם שם".
לא ביקשה. רק הרשתה.
רחצתי אותה בין השפתיים.
המקום היה רטוב גם לפני המים.
העברתי את היד מתחת, בשקט, מושך את הזמן.
היא נשענה עם מצח על הקיר הקר, ואני מאחור, עם סבון חם, ועור שעונה לי בתנוחה מושלמת של אמון.
"אני אוהבת שאתה שוטף אותי", היא לחשה.
"כי אז אני יכולה להיות התינוקת שלך".
היא סובבה אליי את הראש.
"ואתה מלמד אותי... כל פעם עוד משהו.
גם כשאני בטח נראית מטומטמת.
כמו ילדה שהולכת לאיבוד באמצע הלילה".
"את אף פעם לא נראית מטומטמת", אמרתי.
"את פשוט הולכת רחוק, ואני שם איתך".
היא נגעה לי בחזה הרטוב.
״אני שלך עכשיו?״
"כל הלילה".
״ומחר?״
"מחר אני מלמד אותך להשפריץ".
היא חייכה.
״עם הידיים שלך?״
"ועם הלב שלי".
"זה לא ביולוגי, אה?״
"זה תמיד רגשי קודם".
היא הנהנה. עיניים עצומות.
"תלמד אותי לא לפחד כשאני מרגישה שאני עומדת להשתין".
"בטח.
תזכרי: אם זה בא, זה לא שתן.
זה את. בדיוק ככה.
וכל מה שיבוא, מותר".
היא נשענה לאחור, חיכתה שאשטוף גם את הגב התחתון.
ואני, בעדינות, עברתי לה עם היד גם בין הרגליים, הפעם בלי סבון.
רק מים.
ורצון.
ולירון, עירומה כולה, עומדת בתוך האור של המים, בלי מסכות.
גוף מתוק.
לב פתוח.
התעוררתי כשהפנים שלה היו מונחות על החזה שלי, והיד שלה מחבקת אותי מתוך שינה.
הרגליים שלה היו כרוכות סביב שלי, בלי שום רווח.
היא לבשה רק את החולצה הארוכה שלי, פתוחה טיפה בצוואר, חשופה מתחת.
הירך החשופה שלה התחככה בי בכל נשימה.
לא זזה, רק נצמדה.
עור רך, חמימות של גוף שביקש להישאר.
ליטפתי לה את הגב באצבע אחת, לא מנסה להעיר, רק לנשום אותה לתוכי.
היא זזה טיפה. מלמלה.
ואז פתחה עין אחת, עצלה, מתוקה.
בלי לדבר, שלחה יד ללטף לי את הלסת,
ואז נשענה עם כל המשקל שלה שוב, רק קצת יותר ערה.
אחרי כמה רגעים, כשכבר חשבתי שהיא שוב נרדמה, היא לחשה:
"אני רוצה שתלמד אותי".
הקול שלה היה צרוד מבוקר.
לא קולה של מישהי שמבקשת. של מישהי שכבר החליטה.
לא שאלתי מה.
רק נשמתי עמוק יותר.
והיא המשיכה, כמעט בלי קול:
"לא איך גורמים לי.
איך אני לומדת לבד.
איך עושים את זה גם כשאתה לא שם".
שתקתי.
"כי אני מרגישה שזה קורה לי איתך כי אתה מחזיק לי את הלב פתוח...
אבל אני רוצה להחזיק אותו לבד.
כמו שאתמול, רק בידיים שלי".
היא לא חיפשה אישור.
לא בדקה אם זה בסדר.
היא פשוט אמרה את זה,
ובזה הרגע, הבנתי:
היא כבר התחילה ללמוד.
"אם תתני לי, אלמד אותך הכל. איך זה עובד, מה עושים, ואיך מרגישים את זה. אבל את תצטרכי להסכים להרגיש חסרת שליטה. לתת לי להחזיק אותך כשאת נמסה".
היא הנהנה. לא בראש, בבטן.
הבאתי לה מגבת רכה, בקבוק מים, צעצוע אחד (קצר, גמיש, מעוגל בקצהו) וגל של סבלנות.
״נתחיל בידיים?״ שאלתי.
"לא", היא אמרה. "אני רוצה לדעת איך זה מרגיש איתך".
השכבתי אותה. לא בפוזה. בנוחות. הגב שלה על המיטה, ברכיים כפופות, ירכיים רפויות.
"עכשיו תקשיבי", אמרתי וליטפתי את הירך שלה לאט.
"ה-G-Spot שלך נמצא בדופן הקדמית, בערך שניים עד שלושה ס"מ פנימה. אבל הוא לא כפתור. הוא אזור של רקמה מגורגרת, קצת כמו משטח קטיפה. כדי לגרות אותו כמו שצריך, צריך להשתמש בתנועה מעגלית, ואז למשוך את האצבעות כלפי מעלה, בתנועה של 'בואי הנה'".
היא בלעה רוק.
"המוח שלך ירגיש שזה משתלט. את תרגישי דחף להשתין. ככה בדיוק זה צריך להרגיש".
״ואם אני לא אצליח?״
"זה לא מבחן", אמרתי. "זה שחרור. לא ביצוע".
כשנכנסתי בה באצבעות, היא גנחה; לא מצרחה, אלא קול נמוך, עגול, כזה שבוקע מהסרעפת.
"אני מרגישה את זה..." היא לחשה.
״מה?״
"הלחץ. כאילו אני מְתמלאת מבפנים. כאילו יש גל שעומד לבקוע ממני. ואני... עוצרת".
"אל תעצרי", אמרתי, והוספתי לחץ מהבטן התחתונה שלה, נקודתית, מתואמת עם הקצב הפנימי.
היא נרעדה. ואז נעצרה.
"אני מפחדת", אמרה. "אני מרגישה שאני עומדת להשתין עליך".
"תשפריצי עליי", אמרתי. "אני פה בשביל זה. זה לא שתן. זה את".
היא עצמה עיניים. שפתיים פתוחות.
"אני צריכה אותך בפנים", היא לחשה פתאום. "שיהיה אמיתי".
החדרתי את עצמי לתוכה לאט, בגוף מלא, תוך שאני שומר על אותה זווית: גב זקור, תנועות קצרות, חיכוך מדויק כלפי מעלה.
הנענוע שלי היה מדוד, חלק, בעומק הנכון. בסיס האגן נע בתנועות קשת, כדי להמשיך את הלחץ הנדרש ולשמור את גירוי הדופן הקדמית באינטנסיביות.
היא התחילה לגנוח, הפעם בלי שליטה.
"זה חוזר... אני מרגישה שזה בא..."
"תני לזה לבוא, לירון. אל תעצרי".
"זה חזק מדי..."
"תשברי".
וכשהיא שברה, זה היה כמו לבה.
פיצוץ קטן של נוזל, קול שחרור שלא שמעתי ממנה מעולם. ואז גשם. גשם פנימי. היא רעדה, התפתלה, בכתה, צחקה.
ואני רק המשכתי. באותה תנועה, באותה נוכחות.
היא גמרה שוב. הפעם על עצמה.
אחר כך על המגבת.
נשכבתי לצידה. היא הסתובבה אליי, שערות דבוקות למצח.
"אני לא מאמינה שזה אני", אמרה, חבוקה בתוכי.
"זה תמיד היית את", עניתי.
מאז, היא התחילה לתרגל לבד. היא חיפשה זוויות. מצאה תנוחות. למדה לשלוט בלחץ, בתזמון, בדמיון.
יום אחד, היא שלחה לי הודעה:
"ניסיתי עם הצעצוע הקטן, זה עם הקימור. עשיתי תנועות קצרות ושטחיות, ואז שתיים עמוקות. פתאום הרגשתי שזה בא. הפעם לא עצרתי. הייתי לבד, אבל הרגשתי אותך איתי".
פעם אחרת, היא כתבה:
"ניסיתי תנוחה חדשה. שכבתי על הבטן, כרית מתחת לאגן. הלחצתי כלפי מעלה תוך כדי תנועה. כל הגוף רעד. גמרתי שלוש פעמים. פעם אחת השפרצתי עד שירדו לי דמעות".
והיא סיימה את ההודעה הזאת במשפט אחד שכתב לי באמצע הלילה:
"פעם פחדתי להרטיב מישהו. עכשיו אני רק בודקת מי ראוי".
וזה היה הרגע שבו ידעתי שמעכשיו היא כבר לא שואלת אם מותר לה לשחרר.
היא רק שואלת אם אתה מסוגל להישאר שם כשזה קורה.
והתשובה שלי?
תמיד.