-ממליץ ללחוץ על התגית עדן וקרוא את הרקע להיכרותינו, ואיך הכל התחיל-
עדן נשארה אצלי שבוע, אחרי שהחבר שלה נפרד ממנה.
לא מתוך שברון לב, אלא מתוך תאווה ששרפה את הקירות.
אני הצעתי. היא לא שאלה למה. היא רק הופיעה, בלי תחתונים, עם חיוך בפה ויד על הדלת.
"אתה לא רוצה אותי פה", לחשה, מתקרבת, נושכת את שפתה שלה.
"אתה רוצה את הפה שלי. פתוח. עסוק. עליך".
ואני?
לא נשמתי. רק פתחתי לה.
ומאותו רגע, לא הצלחתי לסגור.
שבעה ימים של כאוס מוחלט.
כל הגבולות נמחקו.
הזמן איבד משמעות.
והגוף שלי?
הפך לארכיון של סימנים.
עדן לא הייתה רק פראית.
היא הייתה סכנה עם שפתיים.
מכונת זיכרון.
והיא ידעה.
ידעה בדיוק איך לנעוץ שיניים, כדי שלא אוכל לשכוח.
זה התחיל באותו ערב.
היא ישבה אצלי על הספה, רגליים פשוקות, ג'ינס קצר בלי תחתונים והכוס מציץ, כאילו רוצה שלא יפספסו אותו.
"למה הוא עזב אותך?", שאלתי.
היא חייכה. "כי הוא נכנס כשאני רוכבת על הטכנאי של התמי 4, על השיש. הזין שלו עבה, עמוק. אני רטובה, על סף גמירה רביעית. והוא? עמד, בהה. אז הסתובבתי אליו ודפקתי את עצמי חזק יותר. גמרתי כשהוא גמר בתוכי והסתכלתי לו בעיניים. לא עצרתי. לא רציתי אותו יותר".
היא ליקקה את השפתיים, התקרבה אליי ולחשה:
"הכוס שלי היה פתוח. אבל אתה, אתה בכלל לא מסתכל לשם. אתה מדמיין את הפה שלי".
ואני?
לא עניתי. הזין שלי כבר עשה את זה במקומי. הפה שלי התייבש. לא הגבתי. לא יכולתי. הייתי משותק, אבל גם מגורה בצורה בלתי נתפסת. הצעתי לה להישאר אצלי לשבוע, בידיעה ברורה שאני מבקש ממנה להתעלל בי. רציתי את השיניים שלה נעוצות בי, רציתי את הפה שלה בכל פינה בגוף שלי. רציתי אותה כמו סם.
בלילה הראשון היא נרדמה על הספה עירומה, החולצה שלי בקושי מכסה את החזה שלה, והכוס החשוף והחלק שלה מבצבץ מתחת לשולי הבד באופן כל כך פרובוקטיבי, שזה הרגיש כמו הזמנה אילמת. עמדתי שם דקות ארוכות, בוהה בשפתיים הוורודות שלה שנחשפו ללא בושה. כיסיתי אותה ביד רועדת וניסיתי לישון בחדר. באמצע הלילה התעוררתי מנשיכה. קטנה, חדה, בדיוק בגב התחתון. הגוף הערום שלה נדחק אליי מאחור, חזה לוהט אל גבי. "אתה לא באמת חושב שתישן לבד כשאני פה, נכון?", לחשה לי באוזן, נושכת אותה תוך כדי, והשיניים שלה היו כמו חותם לוהט על הנשמה שלי. היא לא עצרה בנשיכה, הרגשתי את שיניה מגרדות את העור שלי בתנועות ארוכות ומעוררות, סקרייפינג של חשמל לאורך עמוד השדרה.
מכאן הכול הפך לסיוט מתוק של התמכרות. תחתוני חוטיני לבנים היו זרוקים על הספה, בד הלייקרה שלהם מתוח בצורה סקסית ומזמינה בין כריות המושב, כאילו הגוף שלה עדיין נוכח שם. מדבקת פטמה פרחונית הייתה דבוקה לשיש במטבח ליד מכונת הקפה, פריט זר, אינטימי ומחרמן בטירוף שהזכיר לי איפה היא הייתה רק לפני רגע. שערות ג'ינג'יות היו בכל פינה. היא התהלכה עירומה ללא בושה, הכוס החלק שלה נוצץ בין ירכיים מפושקות כאילו היא רוצה שאסתכל כל הזמן. לפעמים הייתי נכנס הביתה ורואה אותה שוכבת על הבטן, התחת העירום שלה זקור לעברי, עגול, לבן, חושני בטירוף, קוראת לי בלי מילים לנעוץ בו שיניים בעצמי. כשהייתי נענה לה, היא הייתה נאנקת ודוחפת את הישבן שלה חזק יותר כנגד פי, נהנית מהלחץ המסיבי של הלסתות שלי על הבשר העמוק והרך שלה.
יום אחד תפסתי אותה במקלחת. הדלת פתוחה לרווחה. אדים ממלאים את החדר. רגל אחת מורמת על הכיור. היא גילחה את הכוס שלה באיטיות חושנית, מעבירה את הלהב על העור הלח, יודעת שאני מסתכל. "רציתי שתראה בדיוק איך אני מכינה לך את עצמי", אמרה במבט מתריס. היא הורידה את המכשיר והושיטה לי יד רטובה, מושכת אותי פנימה אל תוך האדים. היא לקחה את אצבעותיי אחת אחת והחלה לנגוס בהן באיטיות, מעבירה את שיניה על הפרקים, מוצצת ונושכת את הקצוות עד שהרגשתי את הדופק הולם בקצות האצבעות שלי בתוך פיה החם.
באותו לילה היא רכבה עליי עד שאיבדתי שליטה. היא נעה עליי כמו חיה מורעבת, כל תנועה עמוקה יותר, בוטחת יותר. הייתי כבר על הקצה כששמעתי את הגניחה שלה משתנה, ארוכה, גבוהה, מתעכבת. ידעתי מה עומד להגיע. תמיד כשהיא הייתה קרובה לגמור, הייתי מרגיש את זה, הכיווץ בגוף שלה, הלשון נעלמת, הנשימה נעצרת, ואז זה בא, הנשיכה. חזקה. כואבת. עוצמתית. בכל פעם במקום אחר. הפעם זו הייתה הכתף שלי. נשיכה עמוקה, פראית, נעוצה, שלא השתחררה גם כשגמרה. היא רעדה מעליי, התפרקה בצרחה לתוך הפה שלי, נמסה עליי, והשיניים שלה עדיין היו תקועות לי בשריר, כאילו סירבה לשחרר. למדתי לזהות את הדפוס, הגוף שלה גומר, והפה שלה ננעל. פלג הגוף העליון שלי היה מלא סימנים. כל נשיכה, כל שריטה, כל עקבה, תיעוד מוחשי של הזיונים שלנו. של השיאים. של הרגעים שבהם היא בחרה להשאיר אותי איתה, גם כשהיא בתוכי, גם כשהיא שותקת.
למדתי במהירות את פרוטוקול הנשיכות שלה. עדן נשכה אותי בכל הגוף, מסמנת אותי כשטח שלה. נשיכות קלות בעורף ובצד הצוואר הן תחילת המשחק, רעב ראשוני. נשיכות באוזן הן סימון טריטוריה מובהק עם לחישות שהרעידו אותי. נשיכות חזקות בכתפיים ובעצמות הבריח הן דרישה פראית לתשומת לב. היא הייתה עוברת לזרועות שלי, נועצת שיניים בכף היד הפנימית, במקום שבו העור דק ורגיש, או מחפשת את השרירים העבים בירכיי כדי להפעיל לחץ לסתות עצום מבלי לפצוע.
לפעמים הייתה מתוקה כמעט ילדותית. מצחקקת, נשענת עליי, שמה ראש על החזה שלי כאילו היא רק צריכה חיבוק. דווקא אז, כשהכול היה רך מדי, היא לא נשכה. בכוונה. היא ידעה שאני מחכה לזה. שהגוף שלי כבר מבקש את הכאב. הייתי מרים יד, מלטף לה את השפתיים באצבעות, משחק איתן, והיא הייתה עוצמת עיניים ומזהירה בשקט, כמעט בחיוך:
"אתה יודע איך האצבעות שלך נכנסות לפה שלי. אבל אתה לא יודע איך הן יוצאות".
וברגע שהאצבע הראשונה נכנסה, הפה שלה השתנה. הלשון עטפה, השפתיים נסגרו, והשיניים לא ננעלו עדיין, רק נגעו, סקרו, סימנו גבול. היא הובילה אותי בלי ידיים, גרמה לי להכניס עוד אצבע, ואז עוד אחת, כל אחת עמוק יותר, רטובה יותר, חמה יותר. הפה שלה מצץ, ליטף, ואז נשיכה קטנה, מדויקת, על הפרק, רק כדי להזכיר לי מי מחזיקה. פעם אחת זה הספיק. היא לא נגעה בי בכלל, רק בפה. גמרתי במכנסיים, שקט, מושפל ומאושר, והיא רק חייכה, מתוקה וחצופה.
ואז, בלי אזהרה, השיניים. קטנות. מדויקות. נשיכה שמדליקה אותי מבפנים כמו מתג. היא אהבה להפתיע. הייתי עומד במטבח, מוזג מים, והיא הייתה מגיחה מאחור, שקטה, עורבת. נשימה חמה על העורף. שנייה של שקט. ואז נשיכה. לא חזקה. לא חלשה. בדיוק במידה שעוצרת נשימה. היד שלה הייתה מיד מחליקה קדימה, אוחזת בי דרך המכנסיים, מחזיקה אותי כאילו היא בודקת מה היא עשתה לי.
"רואה?", הייתה לוחשת. "עוד לפני שנגעתי באמת".
היו רגעים של משחק איטי. היא הייתה יושבת מולי על הספה, מביטה בי בעיניים הירוקות שלה, מוציאה לשון קטנה, כמעט תמימה, ואז נושכת אותה לעצמה, כאילו מזכירה לי מה עוד רגע יקרה לי. כשהתקרבתי, היא הייתה מנשקת. רק מנשקת. שפתיים רכות. נשימה משותפת. ואז, כשהייתי נרגע, באה הנשיכה. פתאומית. על השפה שלי. על הסנטר. על הכתף. כאילו היא לא נותנת לי לשכוח לרגע מי שולטת בקצב.
יום אחר, לפני פגישה חשובה בזום עם חו"ל, היא עצרה אותי במסדרון. הצמידה אותי לקיר והתחילה לפזר נשיכות קטנות לאורך הצוואר והכתפיים שלי. החולצה שלי התמלאה בכתמי רוק ובריח שלה. הרגשתי את הזין שלי מתקשה, פרה קאם נוזל ומכתים את המכנסיים שלי. תוך כדי שיחת הזום, כשהמצלמה קולטת רק את החזה שלי, היא התגנבה מאחור, ליטפה לי את הגב, עשתה לי מסאג' איטי וחושני, ואז התחילה לנשוך. כשכמעט נפלטה לי גניחה מול המנהלים על המסך, היא הצמידה את פיה בנשיכה פתאומית אל עורפי, משתקת את הקול שלי בכאב ומכריחה אותי לשמור על דממה מוחלטת בזמן שגופי רועד מתחת לשולחן. גמרתי במכנסיים בשקט מוחלט, איכשהו מסתיר את הגניחה, מתאמץ לא להסגיר את עצמי מול המשתתפים בשיחה.
ערב אחר היא ארבה לי בחושך המסדרון. הבית היה דומם כשהרגשתי פתאום את פיה נסגר בכוח על הגב התחתון שלי. קפצתי בבהלה ובתשוקה, הלב הולם בגרון, והיא אחזה בי בכוח פראי מאחור. היד שלה חדרה למכנסיים שלי, תופסת את הזין שלי בחוזקה, מצחקקת בשובבות ואומרת: "אתה מכור לפה שלי". הרגשתי את השליטה שלה עוברת דרך כף היד ודרך סימני השיניים הבוערים בגבי. בלילה אחר, באמצע שינה, הרגשתי אותה זוחלת אליי כמו חתולה. לא דיברה. רק פה. השיניים שלה מצאו את הגב שלי, סימנו אותי בשורה של נשיכות קטנות, מתקדמות לאט. כל אחת קצת יותר חזקה. הגוף שלי התעורר בבת אחת. היד שלה ירדה והחזיקה אותי, חזק, בטוח. לא כדי לגרות, אלא כדי להזכיר לי שאני שלה באותו רגע.
היא אהבה גם רוך. זה היה החלק הכי מסוכן. אחרי נשיכה חזקה, כואבת, היא הייתה מלקקת את המקום בעדינות, מנשקת, לוחשת סליחה שלא באמת הייתה סליחה. הלשון שלה הייתה מרגיעה את העור, אבל משאירה אותי רועד. היא הייתה מעבירה קוביית קרח על סימני השיניים הטריים, מרגיעה את העור הבוער רק כדי שתוכל לנשוך שוב באותו מקום בדיוק, מטפלת בי כדי להכין אותי לסיבוב הבא. זה היה השילוב ששבר אותי.
הוספתי וביקשתי ממנה לתת לי להריח את הפה שלה. היא צחקקה והסכימה. הפנים שלי התקרבו אליה, היא פתחה את הפה, והריח שלה, תערובת של מתיקות טבעית, חמימות וריח גוף מסחרר, הציף אותי. נשמתי אותה עמוק, הרגשתי שאני עושה אהבה עם הנשימה שלה. כל הפנים שלי התמלאו ברוק החמים שלה כשהתקרבתי עוד, ואני צולל לתוך ההוויה המטריפה שלה, טובע בתוך החושניות של פיה.
בימים הייתי עם חולצות ארוכות. לא בגלל הבושה, אלא בגלל הזיכרון. מתחת לבד היו סימנים. לא תמיד נראים, אבל מורגשים. כל תנועה הזכירה לי שעדן עברה שם עם הפה שלה. שהיא השאירה אותי מסומן. היא הקפידה לפעמים לנשוך רק במקומות שהבגדים מסתירים, כמו המותניים או הירכיים הפנימיות, יוצרת עבורי מפה סודית של כאב שהייתה רק שלנו, מבודדת אותי מהעולם החיצון. והיא ידעה. היא ידעה בדיוק כמה אני מכור. הייתה מחייכת לעצמה כשהייתי נדרך רק מריח שלה, רק מהצליל הקטן של השיניים שלה כשהייתה סוגרת אותן באוויר. "זה לא רק נשיכה", אמרה פעם בשקט. "זה זיכרון. ואתה כבר בפנים".
כשהשבוע נגמר, היא הלכה כמו שנכנסה. בלי דרמה. בלי חיבוק. בלי נשיקה. רק מבט אחד אחרון בדלת, מבט קר, מנצח, של מי שיודעת שהיא השאירה משהו מאחוריה. לא בבית. בי.
ואז היא חזרה אליו. לא סתם חזרה. חזרה לאותו אחד שראה אותה מזדיינת מול העיניים שלו ולא עצרה. חזרה לגבר שעמד בכניסה בזמן שהכוס שלה בלע זין של מישהו אחר. ולמרות הכול, הוא קיבל אותה בחזרה. ואני? נשארתי מסומן. אני עדיין מחכה לשנייה שבה תחזור ותנעץ בי שוב את השיניים שלה, כדי להרגיש שוב את הכאב המתוק והממכר. עד היום, לפעמים, כשאני לבד, אני מרגיש את זה. לא מגע. לא כאב. זיכרון של שיניים. של רוק. של נשימה חמה על העור. ועדן, עם הפה שלה, עדיין שם.