סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

FANTAS84חשבון מאומת

שם זמני

לפני 3 ימים. יום שלישי, 20 בינואר 2026 בשעה 8:13

מוזמנים ללחוץ על התגית ״טלי״ ולקרוא את הרקע: על הבת זוג שהכירה ביננו ועל סצינה הזויה ברכב. 

 

הודעה ממנה. משום מקום. בלי אזהרה. רק מילה אחת: ״היי״.

מילה קטנה מדי בשביל כל מה שישב בינינו.

כמעט לא הגבתי. האגודל ריחף מעל המסך. ידעתי שאם אענה, משהו ייפתח מחדש.

אבל עניתי. ״היי״.

היא לא קפצה ישר. טלי ידעה להיכנס לאט. להתקרב בלי לגעת. לבדוק אם אני שם.

אחרי כמה שורות ניטרליות מדי היא זרקה את זה - לא כהצהרה, לא כהתוודות, אלא כמעט בדרך אגב: ״אני והבן זוג שלי נוסעים מתישהו לדרום״.

לא ״אני בזוגיות״, לא ״יש לי מישהו״. משהו יומיומי. כמעט אדיש.

כאילו תכננה שזה יחליק - ודווקא בגלל זה יכאב.

לא ידעתי מה מעצבן אותי יותר: שהיא מספרת לי, או איך היא בחרה לספר את זה.

אבל הגוף שלי ידע מיד. עוד לפני המחשבה. עוד לפני הרגש.

הגוף שלי זכר אותה - את הנשיכות הקטנות והמדויקות, את הדרך שבה היא לא נשכה כדי לכאוב אלא כדי להחזיק.

זכר את הפה שלה. את הרוק. את השילוב הבלתי אפשרי בין ילדה לאישה.

וזה לא היה רק הגוף. זה היה הזיכרון של הרכב, הכביש, הגשם, השתיקה.

הרגע שבו היא השתינה עליי לפני שיצאה מהרכב - פרידה בלי מילה, בלי התנצלות, בלי הצגה.

היא ידעה שזה יישאר. שהיא תישאר. שבדרך הזו אין מחיקה.

כתבתי לה: ״אני לא שוכח״.

התגובה לא באה מיד. כמו תמיד, טלי נתנה לרגע לשקוע. ואז: ״גם אני לא״.

שתי שורות. שני אנשים שיודעים בדיוק על מה מדובר.

ואז שקט. שקט מלא - בלילה ההוא בסלון, במבטים, באשמה, בידיעה שהיא פגעה, ובידיעה למה.

היא כתבה שוב, בכנות לא מוגנת: ״לפעמים אני נכנסת לאינסטגרם שלך. לא עושה לייק. לא מגיבה. רק בודקת שאתה עדיין אתה״.

קראתי לאט. הרגשתי משהו מתכווץ בי - לא גאווה, לא שמחה. משהו באמצע.

כתבתי: ״ואת?״

היא ענתה מיד, כמו מי שחיכתה שישאלו: ״אני מנסה להיות רגילה. אבל שום דבר בי לא באמת רגיל מאז״.

ואז באה הכנות האמיתית, זו שטלי תמיד ידעה להביא בלי דרמה: ״אני יודעת שעשיתי בלגן אז בסלון. אני יודעת שראית אותי אחרת מאז. אבל אני גם יודעת שאם לא הייתי עושה את זה - הייתי מתפוצצת״.

קראתי את זה פעמיים. שלוש. משהו בי התרכך - ונדרך - בו־זמנית.

כתבתי שאני לפני נסיעה. שעה. אולי פחות.

היא לא ענתה מיד. שלוש הנקודות הופיעו, נעלמו, חזרו.

ואז ההודעה הכי שלה בעולם: ״45 דקות זה מספיק?״

עניתי: ״לטובת מה?״

והיא לא התחבאה, לא שיחקה: ״לטובת זה שנעשה את זה פעם אחת כמו שצריך. בלי לברוח. בלי לשקר. לפני שאתה נעלם שוב״.

ואז, כבדרך אגב - אבל ידעתי: ״יאללה. שימות העולם. תבוא. יהיה מה שיהיה. אני לבד עוד שעה בערך״.

הבטתי במסך והבנתי שאני כבר בדרך.

לא כי רציתי רק לזיין אותה. לא כי שכחתי שיש לה בן זוג.

אלא כי משהו בינינו מעולם לא נסגר - לא רגש ברור, לא אהבה, לא בעלות, אלא חיבור שנשאר בגוף, בה, ובזיכרון.

וידעתי שאם אני לא אלך עכשיו - אני אקח אותה איתי לכל מקום.

היא פתחה את הדלת כאילו לא פתחה אותה בשבילי. עמדה שם שמלה שחורה, תיק קטן, בושם ישן מדי על גוף שלא שכחתי. לא חייכה, לא ברכה, רק זזה הצידה, כאילו נותנת לי לעבור, אבל ביקשה שאעצור בה. עברתי, אבל לא בפנים; עברתי אל תוך הריח, והלב שלי ידע שהוא בבית - ולא רצוי. ״יש לי 38 דקות ואני צריכה לרדת למטה״.

התחבקנו. החזה שלה עליי, הכתפיים שלה רפויות, העיניים שלה פתוחות מדי. ואני נצמד ולא מרפה. היא שמה את הראש עליי; לא סמל, לא מחווה, משקל אמיתי. כמו מישהי שביקשה לשכוח לרגע איך עומדים. הידיים שלי ירדו בעדינות על הגב שלה, לוחצות קלות, יורדות לטוסיק - ולא מתוך צורך, מתוך היכרות. העור זוכר מה שהלב שוכח. והגוף שלה לא זז, הוא נמס; לא משיכה, כניעה. כשהידיים שלי מלטפות את הקימור שכבר חייתי בתוכו פעם, אני מרגיש איך הנשימה שלה משתנה, מתארכת, משהו בין רוגע לחרדה. כמו מישהי שמתרגלת לוותר על שליטה דווקא עכשיו.

היא באה לנשיקה, ממש באה. השפתיים שלה נעו מולי, העיניים כבר נסגרו, והמרחק בינינו נהיה לא קיים. אבל בדיוק ברגע שבו הייתה אמורה להיכנע, היא שינתה מסלול. השפתיים שלה לא נחתו על שלי; הן גירדו אותן, ליקקו לרגע את הפינה, ונשכו. קצה שפתיים, שן אחת, חדה, חולפת. לא כדי לפצוע, כדי להזכיר. זה היה מיני בצורה כמעט כואבת, כמו נשיקה שהגוף התחיל והמוח עצר, והלב לא ידע איפה לעמוד. ואז היא לחשה: ״אל תעשה אותי זונה ובוגדת יותר ממה שאני כבר ועוד שנייה אני פותחת את הרגליים״.

והגוף שלה כבר כמעט פתח. האגן שלה נדבק לשלי, השדיים נמחצו לי על החזה, הירכיים שלה נוגעות, לא חיכו. אמרתי לה בשקט: ״ואם תפתחי אני עדיין אצמיד אותך אליי כאילו את נשיקה אחרונה לא חטא״. היא שתקה ונשענה - לא ראש אחד, פעמיים. שוב עליי, שוב עם כל הגוף. הידיים שלי עטפו אותה, לא גס, אבל עם תוקף. הגב שלה נדרך לי בכף היד, הטוסיק שלה נמס מתחת לאצבעות, ואני נוגע - לא בשביל להחזיק, בשביל לא לשחרר.

״אני לא חייב לנשק אותך,״ לחשתי, ״רק תני לי להריח את הפה שלך״. היא פתחה אותו, והלב שלי נשבר. השפתיים היו רכות אך פצועות, לחיורות, רטובות. הלשון שלה זזה לאט בפנים, נכנסה לי לנחיריים כשהתקרבתי, ליקקה לי את האף בלי מבוכה, בלי גינונים, כמו מישהי שכבר חייתה בתוכי ולא ראתה סיבה להתנצל. הריח שלה היה לא פחות ממחלה: מתוק של בוקר, מר של לילה, הבל חם מדי ועמוק מדי ועירום מדי. הפה שלה היה מיני גם כשהיה שקט, והוא לא היה שקט. הוא עבד עליי, עטף אותי, נשך אותי שוב, עטף את האף שלי כמו זין קטן ורגיש ושיחק בי. והרוק שלה נזל לי על השפתיים, על הלחי, אל תוך הצווארון. והיא לא עצרה, ואני לא רציתי לזוז.

הזין שלי כבר עמד - קשה, מתוח, כואב. החזה שלה מתחכך בי בכל נשימה, והידיים שלה בגב שלי. אני מלטף לה את הפנים, השפתיים שלי ליד הרקה, והעיניים שלה נסגרות. היא שמה שוב את הראש עליי, הפעם יותר נמוך, קרוב לחזה שלי, נושמת אותי, והשיער שלה נתפס לי בצוואר והלב שלי רעד. היא הרימה עיניים, בלי דרמה, בלי מילים, והדמעה כבר הייתה שם. אני לא ממהר, מנגב אחת, לא מוחק, רק אומר בשקט: ״אני פה לרגע״. ואז נישקתי אותה, לא בפה, לא במצח, אלא בדיוק בעדינות על העין הסגורה. והיא לא פוקחת, לא פותחת, רק לוחצת את גופה אליי חזק יותר ולוחשת לא בקול: ״אני פה, גם אם אלך״.

לא חיכיתי, אבל גם לא שברתי אותה. הושטתי יד לקחתי את שלה, לא חזק לא מושך, רק אחיזה שקטה ברורה, והנחתי עליה נשיקה קטנה ממושכת באמצע כף היד. היא לא שאלה, אני לא הסברתי. רק אז הובלתי אותה למטבח. בלי מילה, בלי מבט, אבל היא הלכה איתי. לא הפשטתי אותה, לא שאלתי, רק סובבתי אותה בשקט עם הפנים אל השיש, תפסתי את המותניים והרמתי לה את השמלה. בלי מילים.

הזין שלי היה קשה כמו שלא היה חודשים והיא לא הסתכלה, אבל פיסקה קלות את הרגליים בלי שיאמרו לה. הירך הפנימית שלה נגעה בי, ואז שוב, נגד הברך שלי. העור שלה היה חמים רך עם לחות קלה שכבר לא ניסתה להסתתר. זה היה מגע שנשאר, כמו כוונה שלא ממהרת. היא התחככה בי לאט, האגן שלה מצא את הירך שלי כאילו במקרה ואז חזר ושוב - לחץ שקט מתמשך כזה שמפעיל יותר מהדמיון מאשר את הגוף. היא אוננה עליי דרך הבד, לא בתנועה ברורה, אלא בהתמסרות של מישהי שיודעת שהגוף שלה כבר החליט.

אני עוד הייתי לבוש כולו. הזין שלי היה דחוס בתוך המכנס, עומד בעוצמה, מתוח, כלוא. הבד נצמד סביבו, כל תזוזה שלה משפשפת דרכו וכל טיפה רטובה רק מעבירה בי עוד חשמל. היא נשעה קדימה, נתנה למשקל שלה ליפול אל הידיים, והגב שלה נפתח מולי, הטוסיק התרומם מעט, האגן נטה אחורה כמו בקשה שלא נאמרת. ידיי על השדיים שלה דרך השמלה. חפנתי אותם בזהירות, לא תנועה של בעלות אלא של החזקה. הורדתי את הראש אל הגב שלה ונתתי לה שם נשיקה איטית, רכה, נשיקה של ״אני כאן״.

הגוף שלה רעד, ואז היא נשמה עמוק. לא פנתה אליי, רק שלחה מבט קצר הצידה אל בקבוק מיץ אננס ריק על השיש. ״שתיתי הכול,״ היא לחשה, ״כל הבקבוק, כבר שעה אני מחזיקה״. עוד לא הבנתי, רק הרגשתי אותה מתרככת יותר, מתמסרת למשקל שלה. ואז, בהתחלה זה היה רק חום. גל קטן, כמעט מלטף, זרימה עדינה איטית שזלגה דרך הבד הלבן של התחתונים. הריח הגיע אחר כך - לא חריף, אלא מתקתק פירותי, חם ונקי, ריח של גוף שהרגע שחרר.

היא עדיין הייתה עם התחתונים עליה. הם ספגו לרגע, הפכו כבדים, ואז התחילו לשחרר זרם רציף יותר. חמים, נעימים בצורה כמעט בלתי נסבלת. הרמתי את השמלה מאחור והזזתי בעדינות את התחתונים הצידה שלא ייעצר, והיא התחילה לבכות. לא בכי רועש, רק נשימות כבדות, שבורות. ״אני שוב זונה בגללך,״ היא לחשה, ״ובוגדת בו. ואתה, גם אתה תשלם״. הזרם התחזק, עבר דרך הבגדים הרטובים שלי, נספג במכנסיים, זלג בין הרגליים, הרטיב את הגרביים, חימם את כף הרגל בתוך הנעל. והחום הזה לא היה דוחה, הוא היה עוטף. התקרבתי שוב, נתתי לה עוד נשיקה על הגב בזמן שהיא משתינה, כדי להגיד לגוף שלה שהיא לא לבד בזה.

שלחתי יד לאחור, נגעתי בזרם, והעברתי את היד אל הזין שלי, משחק בו דרך הנוזל שלה. וחשבתי איך עוד מעט אעמוד במקלחת בנתב״ג, המים יכו בי, אבל הריח שלה, המתוק האננסי, יישאר לי מתחת לעור. ואז היא בעטה בי. לא חזק, אלא בעיטה שמסמנת: ״תחזיק אותי״, ״אל תרחם״. ״אני כלבה זונה מגיע לי עונש נכון?״ היא לחשה כאילו חיכתה לרגע הזה בדיוק.

שלפתי את הזין מתוך הבגדים הרטובים והכיתי בה. הצלפתי על הטוסיק החשוף שלה, ראשית קלות ואז חזק יותר. היא נאנחה לא מכאב, מהכרה. הידיים שלי באו אחר כך - מכה מלאה לכל לחי, שוב ושוב, עד שהעור האדים. ״אל תעצור אני חייבת שתכאב לי קצת״. הזזתי לה את החוטיני הצידה, הוא נקרע ונשאר תלוי על ירך אחת כמו עדות, והתכופפתי, יורק ישר בין הלחיים. הרוק נזל לאט, והחדרתי אצבע, רק אחת, אז עוד אחת. ״גידלת אותי ככה,״ היא לחשה, ״ועכשיו אני חוזרת אליך ככה בדיוק״.

דחפתי לה אותו בפנים, לאט, עמוק. הידיים שלי חפרו לה בבטן, רציתי לסמן ולשבור, והיא פשוט נשענה על המרפקים נותנת לי הכול. אבל לא עמדתי בזה; רציתי את הפה שלה. הושטתי את ידי סביב גופה ודחפתי לה שתי אצבעות עמוק לתוך הפה הקטן והלח. הלשון שלה עטפה אותי, רכה ורטובה. המגע של הרוק שלה הכה לי בלב חזק יותר מהחדירה עצמה. ״אני אוהב את הפה שלך,״ לחשתי, והיא נשכה, עדין ולאט, והלב שלי רעד.

ואז הטלפון שלה צלצל. הוא היה מונח על השיש, דולק מהבהב. שם שלא זיהיתי, אבל ידעתי שזה הוא. היא הסתכלה עליו רגע. אני לא עצרתי, הגברתי קצב, נעצתי חזק יותר. ״תתעלם זאת הפעם האחרונה שלנו,״ היא לחשה פתאום, ״תן לי לשכוח שאני חיה״. הזין הפך לחייתי. הכוס שלה חם, נוטף, סוגר עליי בכל תנועה, והטלפון לא מפסיק. הכנסתי לה את האצבעות לפה, והיא נשכה חזק. אמרתי לה בשקט: ״גם אני יודע לנשוך״. הרמתי את הראש ונשכתי אותה בגב, מעל השמלה, נשיקה עמוקה שנסגרה עליה כמו חותם.

היא התכווצה סביבי, הקירות הרכים פעימו, והיא גמרה. ״אתה הולך לגמור עליי?״ שאלה בלי להסתובב. עניתי: ״לא בתוכך״. ״ידעתי,״ היא לחשה. כשבאתי זה היה עם כל מה שלא נאמר. דחפתי עד הסוף והתפוצצתי בתוכה כמו חיה. וכששלפתי את עצמי החוצה, טיפה חמה נזלה לה בירך. וזה היה הסוף. הסימן. היא הבינה שהיא כבר לא תספיק להתקלח. הוא כבר כאן, למטה.

עמדנו ככה רגע. היא נכנסה אליי. לא מהר. לא כדי להיאחז. פשוט חיבוק. גוף אל גוף. הראש שלה על החזה שלי, והידיים שלי סביבה - מחזיקות, אבל לא כולאות.

״לא היה יום אחד,״ היא אמרה בשקט, ״כזה שלא חשבתי עליך מאז שנפגשנו״.

לא עניתי מיד. כי זה כאב יותר ממה שציפיתי.

״גם אני,״ אמרתי לבסוף. וזה היה כל מה שיכולתי להגיד בלי להישבר.

״אני חייב להשתין,״ לחשתי. והיא לא נרתעה. רק הרימה אליי מבט - שקט, מכיל, כמעט מבקש.

הושבתי אותה על הברכיים. בגובה העיניים. לא מעליה, לא מתחתיה - אלא קרוב.

לא פרקתי הכול. ידעתי שאין לה זמן. ידעתי שהיא כבר לא תספיק להתלבש כמו שצריך. וידעתי גם מה כבר עברנו. לא רציתי להוסיף עוד נזק.

שלפתי אותו דרך הפתח, הנחתי לה אותו בעדינות על הלשון, ופתחתי רק טיפה.

זרם קצר. מבוקר. מספיק כדי להקל, לא כדי להציף.

היא בלעה, בלי מילים. בלי מאבק. ורק טיפה זלגה לה למחשוף.

עצרתי. נשמתי. עוד שנייה בקצב שהיא יכולה להכיל. ואז סיימתי.

לא כי הייתי חייב. אלא כי הרגשתי שזה מספיק.

כי בפעם האחרונה - אפילו הגוף שלי הבין: כל טיפה מיותרת עכשיו, היא טעות שלא תימחק.

הטלפון שוב רטט. ושוב. כמו סירנה אישית שמושכת אותה החוצה ממני.

היא קמה. מסדרת את עצמה כאילו כלום לא קרה. מושכת את השמלה בזהירות אל הירכיים הלחות, מיישרת אותה מול המראה שבקצה המטבח.

ואז, כמעט באדישות, שלפה מהספה זוג חוטיני שחור מערימת כביסה נקייה. ולבשה אותו מולי.

לא בפיתוי, לא בהתגרות - פשוט כי זה מה שהיה שם.

הזרע שלי עוד חצה לה את הירך - כמו סימן שאי אפשר לנגב. והיא לא ניסתה.

את החוטיני הקרוע והרטוב דחפה הצידה בקצה האצבע, בלי להביט.

הטלפון המשיך לרטוט. היא הסתכלה, ואז ענתה - בקול שקט מדי, רגיל מדי: ״אני כבר יורדת, סליחה שחיכית״.

בדרך החוצה, בפתח הדלת, היא לחשה: ״אל תשכח אותי״.

״אני לא אצליח,״ עניתי.

היא הביטה בי פעם אחרונה ואמרה: ״אני לא מתחרטת. אבל אל תחזור״.

והנהנתי. לא בגלל שהבנתי - בגלל שידעתי.

עוד שעה אעמוד תחת המים החמים בנתב״ג. אבל הריח שלה כבר נשאר לי מתחת לעור.

זה לא היה קוויקי. זו הייתה פרידה. פעם אחת. ודי.

 

לפרסום זה יש תגובות, הרשמ/י או התחבר/י כדי לקרוא ולהוסיף תגובות.

הרשמ/י התחבר/י