שם זמני

לירון (אותה אתם כבר מכירים מסיפורים קודמים, ואם לא, לחצו על התגית) נכנסה בשקט. שיער חום פזור כמו עננים לקראת סערה.

מכנס קצר מדי לחורף, מבט חצי נוכח, חצי אבוד.

"קרה משהו?" שאלתי.

"אני פשוט צריכה... לספר לך. יותר מדי, בטח. אבל אם לא לך אז למי".

התיישבה על הקצה של הספה שלי, רגל על רגל, והתחילה.

"זה היה בים. חמישי בצהריים. ישבתי לבד עם ספר.

ופתאום מישהו נעמד מולי עם חיוך כאילו נולד איתו. הוא אמר לי שאני נראית כמו גלגל הצלה, אבל של הלב שלו".

היא צחקה. אבל לא באמת.

"ואני? הרגשתי יפה. באמת. כמו שראיתי את עצמי בעיניים שלו. אז הסכמתי.

קבענו לשבת. זה הפך לדרינק. ואז, איכשהו, למצוף מתנפח בבית שלו.

והוא היה... אתה יודע. בסדר. במובן הרע של המילה.

הוא שם קונדום כאילו עושה טובה, החדיר בלי להסתכל לי בעיניים, ואז ביקש:

'יאללה, תעלי. תראי לי מה את יודעת'".

היא עצרה. הסתכללה עליי.

"ואני... עליתי. כמו ילדה טובה. התיישבתי, וזזתי. מעלה מטה. מהר. כי זה מה שראיתי.

והוא שתק. לא גנח, לא נגע, רק הביט בי כאילו זה מבחן.

ואני? התכווצתי. לא בכוס, בלב. לא ידעתי מה לעשות עם הידיים, העיניים, האגן.

בסוף ירדתי ממנו ואמרתי: 'סליחה, אני פשוט לא טובה בזה'".

היא לקחה נשימה. ואז שחררה אותה עליי.

"אני רוצה לדעת. לא רק איך עושים את זה, איך עושים את זה איתך.

איך אני רוכבת, כמו אישה שאתה מתגאה בה.

כמו... התינוקת שלך".

היא נשכה קלות את השפה, מודעת היטב לעצמה, לכוח של הגוף שלה. היא הביטה בי, והמשיכה בקול שקט אך נחוש: "אני יודעת שאני כוסית. אני יודעת שהגוף שלי מושך מבטים מכל כיוון, שהאגן שלי מדליק את כולם. אני יודעת שהשיער שלי גורם לגברים לדמיין איך זה לתפוס אותו בזמן שאני גומרת מעליהם. אבל אני רוצה יותר. אני רוצה לדעת איך לרכוב, איך לזוז נכון על הזין שלך. לא סתם לשכב על הגב ולחכות שיזיינו אותי. לא להיות פסיבית. אני רוצה לקחת את העונג בידיים שלי, לשלוט בקצב, בעומק, במגע. אני רוצה שהתנועה שלי תהיה משהו בלתי נשכח, משהו שיגרום לך לגנוח את השם שלי, שיגרום לך לתפוס לי את הירכיים חזק ולהרגיש שאתה לא יכול להחזיק יותר. אני רוצה לראות אותך מאבד שליטה מתחתיי, לדעת שהזין שלך פועם בתוכי בגללי. להרגיש שאני לא רק יפה, שאני לוהטת, מלוכלכת קצת, שאני יודעת בדיוק כמה חזק אתה רוצה להרגיש אותי".

היא הביטה בי במבט מתוק, חצוף, כמעט ילדותי, ולחשה שוב: "כמו התינוקת שלך".

התקרבתי אליה. שמתי יד על הלחי שלה.

"את כבר גאווה. רק צריכה להרגיש את זה בעצמך".

במיטה היא הייתה מהוססת, יפהפייה, כמעט שבירה.

הפשטתי אותה לאט, בשקט. העור שלה התכווץ קצת מהקור בחדר, אז חיבקתי אותה כשהיא ערומה לגמרי, העור החם שלה נצמד אליי, והיא לחשה לי: "אתה תמיד יודע בדיוק מה אני צריכה, מרגיש אותי, קורא אותי. גם פיזית וגם רגשית. בגלל זה אני תמיד חוזרת להזדיין איתך".

"הזין שלך נראה ענק מלמטה. יכולה רגע לצלם אותו, לרגעים שאני מאוננת?", היא לחשה.

״ברור. יאללה צלמי״.

היא צילמה. ועלתה עלי.

"ואני מרגישה כמו ילדה על סוס פרא".

"הפעם את תובילי אותו. לא להפך. נלמד אותך לא רק לרכב".

"תלמד אותי קצת להיות זונה במובן הטוב, שיודעת מה היא עושה במיטה, ולא כזאת קלולס".

היא הניחה את הברכיים משני צדדיי.

ניסתה לכוון אותי פנימה לבד. הצליחה רק את הראש. עצרה.

"זה כאילו הגוף שלי שואל אם זה בסדר".

"זה כן. כי את שואלת. ואת עונה".

היא הנמיכה את עצמה. עד שהכילה אותי. לא בבת אחת. בשלבים.

הכוס שלה היה חם, מתוח, מקבל. והעיניים שלה ברקו כמו של מישהי שנוגעת בעצמה לראשונה.

היא התחילה לזוז. לא קפיצות. לא פורנו.

תנועה קטנה, של ליטוף פנימי. קדימה אחורה.

הדגדגן שלה שפשף את עצם האגן שלי.

היא עצמה עיניים.

"אני מרגישה כאילו אני רוכבת על הגל. לא עליך".

הנחתי את הידיים שלי על מותניה.

"אל תנסי לגמור. תנסי להרגיש".

היא שינתה תנוחה. נשעה קדימה, שדיים קטנים נמרחים לי על החזה.

התחילה לעלות ולרדת, תנועות קצרות, חקרניות.

"זה שורף לי בירכיים".

"תשתמשי בידיים. שימי אותן על החזה שלי. תני לעצמך בסיס".

היא עשתה. גופה רעד. הזיעה שלה נטפה בין השכמות.

"אני מרגישה אותו ממלא אותי. כמו גל שמתנפץ פנימה.

אבל אני גם מרגישה... לחץ. כמו פיפי".

"אל תעצרי. זה אומר שאת כמעט שם", לחשתי לה, והוספתי: "זה לא פיפי. את זוכרת שאמרתי לך שגם אם זה פיפי זה בסדר אצלי? זה חלק ממך, ואני רוצה את כולך, פראית, רטובה, אמיתית. אל תפחדי לתת לזה לקרות. זה הכי סקסי בעולם מה שלא ייצא משם".

"אני לא יודעת אם אני אעשה את זה נכון".

"זה לא מבחן, תינוקת שלי. זה את. ואם את פה, זה כבר נכון".

היא המשיכה. עלתה, ירדה, נלחצה, רעדה.

העיניים שלה היו חצי פתוחות, הפה שלה נרטב.

ואז, זה קרה.

קול ראשון של התמסרות. גניחה נמוכה, אחריה נשיפה.

ואז השפרצה קטנה. נוזל חמוץ מתוק שפגע לי בבטן.

היא קפאה.

"זה... קרה לי?"

"כן, תינוקת שלי. כי היית אמיצה".

היא לא ירדה. נשארה עליי, כוס רטוב, פעור, חם.

נשענה לאחור. הביטה בי.

"אני מרגישה שזה רק התחיל.

עכשיו אני רוצה לרכוב לא כדי לשמח אותך.

כדי לשמח את הגוף שלי".

היא התיישבה, נשענה עם הידיים מאחור, והחלה לזוז בקשת.

האגן שלה התחכך, הרגליים נמתחו, החזה עלה וירד.

החזקתי את עצמי בקושי. הציפורניים שלי ננעצו בירכיים שלה, כמעט איבדתי שליטה, הזין שלי פעמו בתוכה כמו חיה רעבה, הרגליים שלי נלחמו בה, לופתות אותי, מאתגרות אותי לא לגמור לפניה.

"תסתכל עליי", היא לחשה, "כשאני נהיית אמיתית".

והיא נהייתה.

עוד השפרצה. חזקה יותר. כמו גל שנשבר מבפנים. הנוזלים שלה שטפו אותי, נספגו בסדין, ריח חריף מתוק של אישה חיה, משוחררת, ששרפה את עצמה עד הסוף.

ואני, עם כל הגוף שלי בפנים, כל הנשמה שלי עליה, לחשתי לה:

"אני אוהב אותך. לא רק ככה. אבל במיוחד ככה. כמו שאת עכשיו, מפורקת, פראית, אמיתית".

והיא ירדה עליי, כרכה את הידיים סביב הצוואר שלי, נשקה לי בעדינות, ולחשה:

"אני מרגישה אותך בכל תא בגוף שלי.

ואני גאה בעצמי. סוף סוף.

רק איתך אני משפריצה בכל זיון בלי לנסות בכלל. זה הגודל, אבל גם השחרור. אני תינוקת שלך שמותר לה להיות היא בלי לנסות להרשים".

היא נרדמה עלי. הגוף הקטן שלה מונח עלי, מכורבלת, השיער מכסה לי חצי מהפנים. האגן שלה זז קלות בשנתה, כאילו עדיין רוכבת על הגל שיצרנו יחד. ואני חושב על הקשר המיוחד, המוזר הזה, מדוייק כל כך לשנינו, לא זוגיות, לא בלעדיות, אבל גם לא רק זיונים.

שרון ביקשה טרמפ לבסיס.
אמרה שזה מסוכן לטרמפים בכביש הזה.
הצעתי לה לעלות.
היא אמרה שהיא מזיעה, ושזה לא נעים.
אמרתי לה שאני לא מפחד מזיעה.

היא הבת של השכנים.
מכיר אותה מאז שהייתה בכיתה י׳, אולי אפילו ט׳.
אז עוד לבשה סווטשרטים גדולים מדי והייתה צוחקת בקול רם מדי בחדר המדרגות.
אבל הייתה בה כבר אז שתיקה מסוג אחר.
מבט של ילדה שיודעת לראות.
והיא הייתה רואה.
כל פעם שחזרתי מאימון, או עם חולצה פתוחה, או עם תיק על הכתף – העיניים שלה היו עוברות עליי, מהר, חטוף, ואז נעלמות כאילו לא קרה כלום.
אני ראיתי את זה.
וראיתי אותה.
כשהתחילה ללבוש חצאיות לבית ספר, ואז מכנסי ג׳ינס קצרים מדי לקיץ, כשהתכופפה לאסוף מפתח ונשארה שנייה יותר מדי נמוך.
אבל זה היה אסור.
כמובן.
הפרש גיל, יחסי שכנות, ההורים שלה – והעובדה שהיא הייתה ילדה.
אז בלענו את זה.
כל אחד בדרכו.
היא – בשקט הזה הממזרי שלה, עם הצחוק הקטן מתחת לקפה של הבוקר.
ואני – בבריחה פנימה, אליי, אל המחשבות שלא נגעו.

ועכשיו היא יושבת ברכב שלי.
עם המדים שלה, ועם הקול הזה שהשתנה,
ועם אותו מבט – רק פתוח יותר.
היא נכנסה לרכב כמו מישהי שמבינה את כוחה, אבל עדיין לא סגורה עליו.
המדים שלה פתוחים קצת בחזה, יותר מדי בשביל מישהי שחוזרת לבסיס סגור.
הגופייה שלה חיוורת, נדבקת לגוף מהחום.
היא התיישבה, רכנה לקשור את השרוכים – ובזווית, ראיתי שלא לובשת חזייה.
הגוף שלה זז כמו מישהי שלא מחקה תנועות של אחרות, אלא ממציאה אותן מחדש בכל פעם.

היה ספטמבר. שתיים בצהריים.
הכביש ריק.
בגלי החום שמטשטשים את האופק, נראה כאילו המציאות בעצמה מתנדנדת.
אמרתי שאני צריך לעצור רגע בצד.
היה ברור שלא הייתה לי סיבה.
היא חייכה חצי חיוך של מי שכבר תכננה את זה, ושלפה את הגומייה מהשיער כאילו היא כבר יודעת לאן זה הולך.

היא הסתכלה עליי, ואז על הכביש.
״אל תעצור״ אמרה. ״תמשיך לנסוע. אבל תדע – אם אני עושה את זה, אתה תזכור את הדרך הזאת אחרת״.
לא שאלתי למה.
הידיים שלי המשיכו לאחוז בהגה.

שרון נשענה לאחור לרגע, שיחררה את החגורה שלה בעצמה, ואז רכנה אליי, כאילו היא מחפשת משהו שנפל מתחת למושב.
אבל היא לא חיפשה כלום.
היא החליקה את עצמה מטה, לאט, עם תנועה בטוחה מדי בשביל מישהי שמתחילה.
היא הייתה כבר על הברכיים, גופה בין המושבים, השיער שלה אסוף בגומייה שהייתה קודם על ההילוכים.
היא קשרה אותו בעצמה.
כמו ילדה טובה שמחכה שיחזיקו לה את הראש.

הכפתור שלי נפתח בקליק אחד.
הרוכסן אחריו.
היא לא שלפה מיד.
רק נגעה בבד, בגבשושית המתוחה, חיכתה רגע עם כף היד שם – כמו מי שלוחשת לעור דרך מגע.
היא מצצה לי את האגודל לפני ששלפה אותי.
ממש כמו שכתוב במדריך: לסמן מה יקרה עם הלשון.
ואז היא אמרה: ״אם אתה לא יודע להחזיק הגה בזמן שאני מחזיקה אותך – תעצור עכשיו״.
לא עצרתי.

היא התחילה ללטף אותי, לאט.
השתמשה ברוק שלה.
עשתה סיבובים עם האצבע סביב הקצה, ואז קיבלה אותי ליד, אחרי שכבר הייתי קשה מדי.
האצבעות שלה זזו בזהירות, אבל לא מביישות – כאילו היא מתפעלת ממשהו שידעה תמיד שיום אחד יהיה שלה.
היא רכנה עוד טיפה, קרוב מדי, והלשון שלה נגעה רק בקצה, רק לרמוז.
ואז לחשה: ״ככה בדיוק דמיינתי אותו״.

שקט.
הלב שלי בולם פנייה.
הגוף שלה זז קדימה.
העיניים שלה לא ממצמצות.
״חשבתי עליו הרבה. מאז שהייתי ילדה. אבל אף פעם לא חשבתי שיהיה כזה. כל כך… אמיתי. כל כך… שלי״.

היא ירדה עם הפה, נשפה עליי חם, ולא הכניסה מיד.
רק סגרה שפתיים סביבי באיטיות, כאילו היא טועמת משהו שהיה לה בחלומות.
אחר כך נשכה לי קלות את הבסיס.
לא חזק.
מספיק כדי שתדע שזה משחק שלה.
מספיק כדי שאדע – שמה שעד עכשיו היה אסור, כבר קורה. ולאף אחד לא אכפת.

הכביש היה ריק.
אני זוכר תמרור עצור שעברנו.
אני זוכר שדה בצד ימין.
אני זוכר שהתחלתי להזיע בגב התחתון ולא ידעתי אם זה בגלל החום או בגלל שהיא בדיוק התחילה למצוץ לי ברצינות.

היא שמרה את הראש נמוך.
שמרה על קצב.
שמרה על כבוד.
הכבוד הזה שאתה מקבל רק ממישהי שיורדת לך כמו תפילה.
בלי קול.
רק ליקוק.
רק מגע של לשון חמה סביב הזין שלך בזמן שאתה מחזיק את עצמך לא לצאת מהכביש.

היא הרימה את המבט לרגע – המראה בצד סובבה בזווית.
היא הסתכלה עליי דרכה.
ועשתה את מה שאף אחת לא עשתה לפני כן:
היא חייכה עם העיניים, ובלעה אותי עד הסוף.

התחלתי להתנדנד בכביש.
סידרתי את האחיזה, נשפתי נשיפה אחת כבדה, ואז אמרתי לה: ״אם תמשיכי ככה, אני אגמור עלייך לפני הפנייה הבאה״.
היא הנהנה.
ולא הפסיקה.
היא רק העבירה יד אחת לאחור, אל עצמה, וליטפה את עצמה בזמן שהפה שלה בלע אותי עוד יותר חזק.
ביד אחת היא המשיכה להחזיק אותי וביד השנייה היא שיחקה בעצמה כאילו זה הסיפור שהיא רוצה לסיים איתו את היום.
היא לא נתנה לי לסמן סוף.
היא שלטה במהירות.
היא שלטה בעומק.
היא שלטה בתגובה שלי לגמרי.

כשהגעתי קרוב מדי, היא הרימה את הראש, ליקקה לאט, נשפה עליי קר, ואמרה: ״עכשיו תעצור״.

עצרתי.
שדה פתוח.
רוח קלה.
חלונות מוגפים.
צוואר חשוף.

היא סובבה את הגוף שלה אליי והרימה רגל אחת על המושב.
הרגל השנייה נשארה צמודה.
כמו מישהי שיודעת לחשוף בדיוק כמה שצריך כדי להכאיב.
״אתה מסתכל כאילו אתה רוצה משהו״ אמרה, בקול של מישהי שכבר קיבלה.
ואז, חצי חיוך:
״אני יודעת שהסתכלת עליי במרפסת כשעשיתי יוגה עם אמא שלי. אני גם יודעת שבחרתי חולצות יותר קצרות, פוזות יותר נמוכות. רציתי שתהיה לך הופעה״.

היא זחלה מעליי.
השיער שלה הדיף ריח של שמפו מנגו.
הידיים שלה הניחו משקל על הברכיים שלי והרגליים הסתבכו בהילוכים.
הטוסיק שלה – מלא, חם, אלסטי – ישב לי על הירכיים כמו איום מתוק, מטלטל.
ביד אחת היא שיחקה עם החגורה, ביד השנייה עם הכפתור, משחקת בי כמו צעצוע שבודקים אם הוא מספיק מסוכן.
אני לא זזתי.
לא נתתי לה לדעת עד כמה אני קרוב מדי.
הברכיים שלי ננעלו בלחץ אוטומטי.

כשהיא התיישבה עליי, זה לא היה רכות – זו הייתה בדיקה.
היא שפשפה את עצמה דרכי כאילו היא לא בטוחה אם היא אמורה להרגיש את זה חזק כל כך או שאולי רק רצוי.
הגוף שלה נע בתנועות קטנות, כמו יוגה בתוך מושב.
ברכיים פתוחות, ירכיים חמות, גב מתעגל ונפתח.
ריח של עור, לחות, מדים, ומשהו שלא אומרים עליו כלום אבל מריחים אותו גם אחרי שעות.

אמרתי לה שהיא תלכלך את המושב ואני אוהב את זה.
היא אמרה: ״אז אל תברח ממני כשזה קורה״.

היא ירדה לי לצוואר, נשכה, ליקקה, מצצה.
אמרה שהיא אוהבת להרגיש את הדופק.
אמרה שהיא רוצה לדעת אם אני מתרגש או סתם מחזיק את עצמי.
היא לא שאלה ״אפשר?״
היא פשוט התחילה – בפה, בלשון, בשיניים, בקצב שנבנה מתוכה.
בלי הוראות.
בלי רחמים.

הגשתי לה בקבוק מים קרים מהמושב האחורי.
היא שתתה חצי.
את השאר שפכה לעצמה על המפשעה.
אמרה: ״זה כאילו שאני יותר רטובה עכשיו, אבל אתה יודע שזו רק ההתחלה״.

היא גלשה עם יד אחת על ירך פנימית, יד שנייה על ההילוכים, משחקת בנשימות.
הגופייה נמשכה מעל הראש, נזרקה על הדשבורד.
החוטיני ירד עם הרגליים, נתקע רגע בשוקיים ואז נפל על השטיח.
היא הניחה אותו על הנעל שלי, כאילו משאירה לי מזכרת.
משהו להיזכר בו בזמן שכולם חוזרים למסדר.

היא הפשילה את המדים שלה למטה, בזהירות.
אמרה שאסור שיהיו קמטים כשחוזרים לבסיס.
אבל את החוטיני היא הורידה עם הרגליים.
אמרה שהיא רוצה להרגיש אותי בלי מחסומים.
הריח של הבד הרטוב והזיעה החמה מילא את תא הנוסעים.
המצב עבר את השלב של סקס.
הפך לטקס.

הושבתי אותה אחורה, עם הגב אליי.
הורדתי את הכיסא שלה עד הסוף, שמה רגליים על הדשבורד ואמרה: ״אני רוצה לראות איך אני נראית לך בשמשה הקדמית״.

התחלתי לגעת בה – לא מבפנים, לא מיד.
רק לאורך הירך.
עד לקצה.
ושם, נגעתי חזק יותר.
והיא גנחה.
לא צרחה.
היא גנחה כאילו כל מה שנגעתי בו פתח בה דלתות חדשות.
כמו מישהי שחיכתה שהאצבע שלי תסמן לה סוף סוף קו שהיא יכולה לחצות.

היא שלחה יד לתא הדלת, שלפה שפופרת לוב, הביטה בי כמו מי שתפסה אותי על חם.
״מגניב״ היא אמרה. ״שומר חירום לזיוני תחת מזדמנים. לא בשבילי.״
זרקה את זה על הרצפה והתיישבה עליי כאילו רק חיכתה לרגע שבו תראה לי שכל מה שהיה לפני – זה משחק ילדים.
אני שתקתי.
אבל בפנים כבר ידעתי:
פעם הבאה, היא תבקש את זה. בעיניים.

היא התכופפה קדימה, הניחה את המרפקים על תא הכפפות והזיזה את הגב שלה בתנועות קטנות.
אמרה לי לא לזוז.
שהיא רוצה להרגיש שהיא שולטת בזה – אבל שתשבור אותי אם אני אגמור לפניה.
הירכיים שלה נעו לאט, התחת שלה עליי – עולה ויורד, מסתובב, לוחץ, מחליק, מחפש את הפוזיציה המדויקת כמו שהייתה עושה ביוגה על המרפסת, אבל עכשיו עליי.
היא דהרה עליי בברכיים.
פעם עם גב קמור.
פעם בתנועות קטנות שהרגישו כמו נשימה.

הזיעה ירדה לאורך עמוד השדרה שלה.
אני ספרתי טיפות.
היא ספרה גניחות.
היא הייתה כל כך רטובה שהבד של המושב התחיל להבריק.
ריח של מים, גוף, חום.
והחלון – השמשה הקדמית – התמלאה אדים כמו סרט שעוד לא כתבתי.

ואז זה התפרץ.
בלי התרעה.
בלי מחשבה.
הגוף שלי שבר אותי, והשפרצתי בתוכה.
לא סימנתי.
לא ביקשתי.
רק נעצתי את עצמי עמוק יותר כמו אינסטינקט, כמו איום, כמו תשובה.
והיא – היא רק ננעלה עליי.
הירכיים שלה סגרו עליי כמו סוגר ברזל.
העיניים עצומות.
הפה פתוח.
אבל שקט.
רק רעד שעובר בגוף שלה, גל שנבלע פנימה.
והיא גמרה.
בריכוז.
בכעס כמעט.
בלקיחה.
בלי אנחה.
בלי דרמה.
רק לחץ.
ועוד לחץ.
עד שהכול התמסמס ונשאר רק חום.

שנינו לא זזנו.
לא ידענו מה יקרה אם נזוז.
אז לא זזנו.
החיבור בינינו הפך מחיכוך למהות.
משהו נעול.
משהו שלא יישכח.

וכשהיא עדיין עליי חמה, רוטטת, סופגת, שקטה כמו אחרי שריפה – אז היא הרימה את הראש, נשכה לי את הכתף.
ואז צחקה.
ואז נשכה שוב, חזק יותר – עד שידעתי שיישאר סימן.
ואז היא לחשה, כמעט בלי קול: ״אני לא על גלולות״.

הזמן עצר.
המושב נהיה קטן מדי.
החזה שלי התכווץ סביב נשימה שלא יצאה.
והיא הסתכלה עליי.
בלי לפחד.
בלי להסביר.
רק שתקה רגע – ואז הוסיפה, בקול כמעט ילדותי: ״סתם. סתם. או שלא״.

היא סובבה את המבט החוצה כאילו שכחה,
ואז חזרה אליי:
"אתה תכתוב על זה, נכון?"

לא בקשה.
לא שאלה.
יותר כמו ניסוי
של מישהי שרוצה לראות
אם אתה באמת מספיק אמיץ
להכניס אותה לפנים שלך.
לנצח.

אמרתי:
"רק אם את רוצה"

היא שתקה רגע.
ואז הסתכלה עליי שוב,
בלי לעפעף:
"ותעלה גם את התיעוד המצולם?"

לא צחקה.
לא קרצה.
רק רמזה שיש כזה.
אולי.
במקום כלשהו בגוף.
או בזיכרון של שנינו.

היא התקרבה.
הפה שלה נגע בשלי,
אבל לא נשק.
רק לחש.
רק מילים שהרגשתי על השפתיים שלי
יותר ממה ששמעתי.

"תכתוב.
אבל שלא יהיה יפה.
שיהיה אמיתי.
שיהיה מלוכלך.
כמו שזה.
כמו אני.
כמו אתה".

ואז היא נשכה שוב.
לא בכתף.
במקום שבו אני שומר
זיכרונות שאסור לכתוב עליהם.