את עמר פגשתי בקורס צלילה.
היא לא חיפשה כלום.
לפחות לא במודע.
הייתה בזוגיות, לדבריה היא אהבה אותו.
לא דיברה יותר מדי, לא התבלטה.
אבל היה בה משהו שהחזיק את המבט:
שיער חום רך שנרטב בגלים ארוכים, עיניים חומות כהות עם ברק מהסוג שמבקש לראות אותך ערום, פנים של בובה, עגולות, טהורות, וקול.
קול של ילדה.
ילדה טובה, שקטה, ממתינה להוראות.
לא חשבתי בכיוון שלה בכלל.
היא הייתה תפוסה.
וגם אם לא, לא נראה היה שהיא מחפשת.
עד שיום אחד, באמצע פירוק ציוד הצלילה, התכופפתי.
עם בגד ים קצר, הגוף חטוב מהמים, והישבן, תפוס, בולט, חלק, רטוב.
הרגשתי מבט ננעץ בי כמו ציפורניים בעור.
כשהרמתי את הראש, ראיתי אותה שם.
עומדת.
לא מזיזה עיניים.
לא נבוכה.
כמו חיה קטנה שמצאה טרף ולא בטוחה אם מותר לה לטרוף.
"יש לך תחת לא חוקי", היא אמרה.
וכשצחקתי, הוסיפה:
"אני מדברת ברצינות.
אני לא יכולה להתרכז לידך.
אני רק מדמיינת איך זה מרגיש.
איך זה מריח.
איך זה נשמע כשאני לוחצת עליו עם הלשון שלי".
מאותו רגע, הכל השתנה.
כל שיחה, כל מבט, כל מפגש.
היא לא ניסתה לפתות.
היא התמסרה לפנטזיה שלה בגלוי.
כל נגיעה אקראית הפכה ממוקדת.
כל שפת גוף שלה אמרה:
אני לא רוצה אותך.
אני רוצה רק את זה.
"הישבן שלך הוא המקום היחיד בגוף שלך שאני באמת משתוקקת אליו".
"אני לא יודעת מה זה אומר עליי.
אבל אני חולמת עליו.
על איך זה להיות קבורה בו.
על איך זה ללקק אותו עד שאאבד תחושה בלשון".
לא נגעתי בה.
כיבדתי את הזוגיות שלה.
אבל משהו בי סימן את זה פנימה.
השאיר אותה ברשימה.
היא המשיכה לשלוח הודעות.
קצרות.
רעבות.
"אם אי פעם תחליט שזה מגיע לי, אני שלך".
"אני לא רוצה שתאהב אותי.
רק שתשב עליי".
"אני יודעת שאני לא הסוג שלך.
אבל תן לי להיות השטיח שלך.
שם.
מתחת לתחת הזה".
והיא באמת נראתה לא שייכת לפנטזיה שהיא תיארה:
קול ילדותי, שקט.
שיער חום פשוט, פנים עגולות, שפתיים עדינות, עיניים חמות.
כמו תלמידת תיכון שמציירת לבבות במחברת.
אבל הפנים האלה, רצו להיבלע בישבן שלי.
הלשון שלה רצתה למות בתוכי.
ערב אחד, אחרי אימון ריצה, כשהגוף שלי חם, תפוס, זורם, התקלחתי בלי לחשוב יותר מדי.
הסתכלתי במראה.
ראיתי את עצמי מזיע, שרירי, עומד בצד, והיא הופיעה לי בראש.
כתבתי לה:
"תבואי.
אני לא מבטיח לך כלום.
רק בדיקה".
היא הופיעה תוך שעה.
עם חיוך חצוף נבוך, עם חולצה לבנה פשוטה, עיניים נוצצות מקצה רטוב שלא הפסיק לרדת לה מאז ההודעה.
"אני לא מבקשת כלום", היא לחשה.
"רק תן לי להוכיח".
הובלתי אותה בלי מילה לחדר.
עמדתי.
הורדתי מכנסיים.
הורדתי תחתונים.
הסתובבתי.
"תתכופפי.
על הברכיים.
את רוצה אותו, לא?
אז תקבלי.
אבל רק אם תוכיחי".
היא רעדה.
ממש רעדה.
לא פחד, התרגשות.
רעד של ילדה טובה שמקבלת מתנה שחלמה עליה שנתיים.
היא נגעה.
אחזה.
פתחה.
ושמעה את עצמה נאנחת, כמעט בוכה.
"זה באמת אמיתי...", היא לחשה.
"בלי דיבורים.
לשון".
הלשון שלה התחילה בקדושה.
נגיעה, נשיקה, עוד אחת.
אבל מהר מאוד היא הפכה פראית.
היא אכלה אותי כאילו כל חייה הכשירה את הפה רק לזה.
מעגלים.
שפשופים.
קצה הלשון שטוח, לוחץ, מרפרף, נכנס.
היא נשפה עליי עם פה פתוח, לחצה עם האף, מרחה את הסנטר שלה על הקפל.
היא הרטיבה, ליקקה, קברה.
העברתי אותה עמדות.
אני על הגב, היא בין הרגליים.
אני על הבטן, היא פותחת אותי.
אני בדוגי, והיא נועצת את כל פניה פנימה.
"תלקקי כמו שכתבת לי.
כמו שביקשת.
כמו שחלמת".
והיא עשתה.
מילימטר.
חצי סנטימטר.
היא לחצה, מצצה, העבירה ויברציות עם הקול.
המדריך היה על לשונה.
הפנטזיה, בתוכה.
"עכשיו, תשכבי על הגב.
אני בא לשבת לך על הפנים".
והיא חייכה.
"כן... כן... בבקשה..."
עמדתי מעליה.
הורדתי את עצמי לאט.
היא פערה פה.
הזין שלי מול שפתיים פתוחות.
הישבן שלי מול הלשון שלה.
"עכשיו תוכיחי שאת כלבה אמיתית.
שאת לא ילדה.
שאת לא יפה, את שייכת".
והיא מצצה.
וליקקה.
בבת אחת.
הגוף שלי היה טעון.
כמו קפיץ מתוח.
הזין שלי עמד חזק, כבד, חם, בוער.
וריד עבה פועם לאורך הגזע, הראש מבריק, רטוב כולו מהפה שלה, ומהלשון שלה, הרטובה, הלוחצת, העקשנית, שנמרחה קודם על כל חור וכל קפל בגופי.
העברתי אותו בעדינות על השפתיים שלה.
הרגשתי את הרעד הקטן.
איך היא נשארת עם פה חצי פתוח, עיניים מביטות, ואז בורחות.
היא נתנה לו נשיקה קטנה.
רק נגיעה.
רכה.
הכרת תודה מבולבלת.
ואז היא לקחה צעד אחורה, הזיזה קלות את הראש.
"אני..."
הקול שלה רעד, הילדותי, הרך, הנקי.
"אני לא בוגדת.
אני באמת לא.
יש לי מישהו.
אני איתו שנים.
אני אוהבת אותו.
הוא לא עשה לי רע".
היא עצמה עיניים.
והייתה שקט.
זה היה רגע חשוף.
שברירי.
אמיתי מדי.
רכנתי.
לא כדי להכריע אותה.
אלא להיות איתה שם.
ליטפתי לה את הפנים.
אצבעות חמות על הלחי הרכה, לא לוחצות, רק נוכחות.
אמרתי בשקט:
"אז נעצור כאן.
היית מדהימה.
לא צריך יותר".
היא פקחה עיניים.
והשקט שנשאר פתאום הפך לצורב.
היא נשמה.
חשבה.
הביטה בי רגע ארוך, ואז הסתכלה על הזין שלי, עדיין מול הפנים שלה, נפוח, מחכה, מסומן בלשונה, כמעט שלה.
ואז היא אמרה:
"פאק איט.
חיים רק פעם אחת".
הפה שלה נפתח.
היא אחזה בי בשתי ידיים.
ולקחה אותי פנימה.
כולי.
בבת אחת.
הפה שלה נפתח, והיא לקחה אותי פנימה.
לא רק את הזין, את ההחלטה.
את האחריות.
את הרצון.
את הרגע.
היא בלעה אותי עד הסוף.
הגרון שלה נפתח, בלי קושי, בלי מחאה, רק רעב.
הידיים שלה אחזו בירכיים שלי, הלשון ליטפה אותי מבפנים, ואז היא התחילה את מה שנראה כאילו היא נולדה לעשות.
יניקות ארוכות, עמוקות, לשון שמתחככת בתחתית, יד אחת לוחצת בבסיס, השנייה מחליקה לאורך המותן, כמו מחזיקה אותי, עוטפת, מבקשת.
"את מוכנה?" לחשתי.
היא לא ענתה, רק הסתכלה בעיניים.
ואמרה בהן:
כן.
עכשיו.
תן לי אותך.
ונשפכתי.
עמוק בפה שלה.
לתוך הגרון.
בתוך הילדה האישה הזאת, שלא ביקשה אהבה, רק את הטעם.
והיא בלעה.
בלי למצמץ.
בלי להשתנק.
בלי לברוח.
והיא לא הפסיקה.
לא אחרי הראשון, לא אחרי השני.
היא ניקתה אותי בלשון.
ממש כאילו סיימה לאכול קינוח יקר במיוחד, ורצתה לוודא שלא נשאר גרגר.
ואז היא הסתכלה עליי, והיה בה שקט.
לא שבור, לא מובס, שקט של מישהי שבפעם הראשונה עשתה מה שהיא באמת רצתה.
רכנתי אליה.
הושטתי יד.
הרמתי אותה.
חיבקתי.
לא מינית.
לא מפתה.
אנושית.
"קדימה", אמרתי.
"בואי נתקלח".
הובלתי אותה למקלחת.
המים היו חמים.
הקצפתי סבון בידיים שלי.
ושוטפתי אותה, לא מהר.
לא כמו סצנה של פורנו.
שטפתי את הצוואר.
את הגב.
את השיער שלה.
פעם ראשונה שנגעתי בה.
באמת.
היא נשענה אליי.
לא כי ביקשה.
כי הייתה מוכנה להתמסר.
באופן אחר.
אחר כך הרמתי את ידה.
הנחתי אותה על החזה שלי.
ואמרתי:
"תורך".
היא שטפה אותי כמו מי שלומדת גוף חדש.
לא מיהרה.
הלכה לפי קווי השרירים, לפי ההזעה, לפי איפה שנגעתי בה קודם.
לא היינו זוג.
לא היינו מאהבים.
אבל באותם רגעים, היינו שניים.
עירומים.
שקטים.
נקיים.
אחרי המקלחת ניגבתי אותה במגבת רכה.
קיפלתי אותה בתוכה.
ולבשתי אותה כאילו הייתה שלי.
ולקחתי אותה הביתה.
בלי מילים.
בלי הבטחות.
רק עם זיכרון טרי, של מישהי עם קול של ילדה, ולשון של סוד, שידעה לטעום אותי, כמו שאף אחת מעולם לא העזה.