זה מוזר!!! אבל אני סוף סוף רגועה....זה היה אולי קצת קשה בהתחלה להשתגע, לרדת מהפסים... אבל יש משהו מרגיע ומנחם בלהיות משוגעת. הפסקתי לדאוג ולחשוב כל הזמן מה יהיה, מה אעשה ומה יחשבו עלי.
אני חייבת להודות שזה מאוד מוזר לעבוד במקצוע ואז להיות בצד של המטופל. כשעובדים במקצוע אז מדחיקים את הרעיון הזה, להיות שם!!! להיות חולה ככה. אבל האמת היא שכל אחד מאיתנו יכול להיות שם....
הם מטפלים בי מאוד יפה, בניגוד לכל השמועות שרצות על מוסדות פסיכיאטרים. גם כשקשרו אותי לראשונה, הם הפעילו כח כי לא השארתי להם יותר מדי ברירה. נאבקתי, בעטתי, צרחתי וניסיתי לנשוך את הצוות. האמת שאני לא יודעת למה עשיתי את... זה היה משעשע לראות אותם מתאמצים כל כך בשבילי... כל כך הרבה גברים מנסים להכניע בחורה אחת. זה היה כל כך מחרמן כשכולם החזיקו אותי, וריתקו אותי בכח למיטה. הם קשרו אותי ועזבו אותי בחדר לבדי. הייתי נורא רטובה מכל זה. זאת היתה רטיבות נוראית, הייתי ממש מיוחמת ולא יכולתי לגעת בעצמי. בכיתי והתחננתי שיחזרו ויזיינו אותי. צעקתי שהם לא יכולים ללטף ולהתגרות בי ככה ולהשאיר אותי קשורה, מגורה ובודדה ללא יכולת לגעת בעצמי. בכיתי והתחננתי אבל הם היו בטוחים שאני מבוהלת מהעובדה שאני קשורה. כשבאו לבדוק אותי אחרי פרק זמן מסויים אז אמרתי להם שאני נהנית מחוסר האונים הזה שלהיות קשורה ושבכיתי כי רציתי שיזיינו אותי כי הרבה זמן לא זיינו אותי... ואם יזיינו אותי אז אתנהג יפה. הם לא זיינו אותי באותו רגע אבל גם לא שיחררו אותי.
אני תוהה מה הצוות הרפואי של המוסד למד מהמקרה ההוא של הקשירה אבל אני חושבת שהם הבינו שככה הם לא יצליחו להתקדם איתי בטיפול. הם פשוט לא חזרו לקשור אותי יותר.
אני מבלה את רוב הזמן בחדר בידוד בסוף הפרוזדור לבדי. הם הסבירו לי שהם נותנים המון תקווה ואמון בטיפול התרופתי שיצליח לעזור לי... גם אני מקווה ככה!!!!
ביקשתי מהם מספר פעמים להחזיר לי כותונת הכפייה שנלקחה ממני ביום הראשון לאשפוז. הם הסבירו לי שהשימוש באביזר הזה לא חוקי במוסדות הפסיכיאטרים. אז הבטחתי להם שאם ילבישו אותי בזה אתחיל לשתף יותר פעולה עם הצוות. אני מקווה שיסכימו להחזיר לי את הבגד המפנק שלי.