לפני שנתיים בערך הייתי חיה על קו חולון-טורונטו, נסעתי בממוצע אחת לחודשיים. די שנאתי את העיר, את האגם הטיפשי שכולם התייחסו אליו כמו אל אוקיינוס, את השימוש המופרז בזגוגיות ירוקות על גורדי שחקים ואת הקהילה היהודית-ישראלית שם, שהולכת וגדלה ומחייבת אותך לסגל פמיליאריות מעצבנת במקום בו לפחות האנונימיות עומדת לך. התגעגעתי באופן תמידי הביתה, לחולון היפה ולבחרוצ'יקים החסונים שחיכו לי כאן.
דבר אחד שכן זקפתי לזכותה של העיר- וזו בערך הסיבה היחידה שחיכיתי לנסיעות האלה – היה שם באותה התקופה ליין בדסמ משוגע שהפעיל בחור אחד, אדווין, נשלט מצוחצח עם ראש יצירתי. באותן שנים הוא מאד נכנס לקטע הזה של Pet Play, ובאמת המסיבות שלו היו ג'ונגל אמיתי. יכולתם לראות אנשים בוגרים לבושים בהדפסים משגעים, עוטים רעמות וקרניים ומקורים ומה לא, שואגים, מצפצפים, מייללים ופועים על השטיחים. בהתחלה זה בעיקר הצחיק אותי. אחר כך, אני מודה, זה גדל עליי – וואלה, הם עלו שם על משהו. בשיא המסיבה כשדברים הפכו חייתיים באמת, יכולתם להסתכל על חיית-אדם כזו, עמוק לעיניים, ולא היה שם כלום חוץ מדחפי חיים טהורים – רעב, אלימות.
הייתי יוצאת מהמסיבות האלה עם אור בעיניים (ולעיתים עם איזו ציפור שיר או חמוס תלוי לי על המרפק, שיכור ומשתוקק).
כששבתי ארצה והעירה, לקבועים שלי, הייתי נחושה להביא קצת חו"ל הביתה. השתעממתי מאד מכל הסגידות הרגילות, טקסי הקהילה השמרניים שכולכם כאן מכירים. רציתי עוד. היה לי איזה בחורצ'יק חיילצ'יק באותו הזמן, היה מגיע אליי ביום שישי מסריח מתלאות הקריה ולפעמים נשאר לכל סוף השבוע. באחת ההזדמנויות האלה אזרתי אומץ וסיפרתי לו. הוא מאד התרגש וישר ירד על ארבע ושרבב לשונו כמו אחרון הלברדורים. אדווין הכין אותי לזה, הוא אמר לי "הם תמיד ירצו להיות כלכלבים, יש פשוט יותר מדי פורנו בנושא, אבל התפקיד שלך, כשולטת, זה לפתוח אותם לעולם הרחב". אדווין היה מאוד נלהב וחדור להט אידאולוגי, היה מסביר שכמעט אף אחד הוא לא באמת כלב, ושזה למעשה נדיר מאד שנשלט יתאים דווקא לטייפ קאסט הזה. אז גירדתי לבחרוצ'יק קצת מאחורי האוזן כדי שלא ירגיש כמו כישלון מוחלט אבל הוריתי לו לקום.
ניגשנו לויקיפדיה וחיפשנו התאמה טובה במשך שעות. כצפוי, וכפי שקרה גם לי, הוא היה בהתחלה סקפטי אבל עם הזמן נכנס לזה יותר ויותר. הייתי מציעה הצעות שונות, היה לוקח שהות לשקול, ואז פוסל ביושר, ברצינות, "אין לי דם קר", "לא סביר שאהיה טורף", "אני לא אצילי עד כדי כך". קיבלתי את דבריו. בסופו של דבר ילד בן 20 כבר מכיר את עצמו מצוין. בסוף מצאנו את זה, ושנינו התרגשנו עד מאד. הבחור היה מרמיטה, אחד לאחד.
החדרנו לו את הבט-פלאג המתאים ביותר שהיה לי והוא התחיל לתקשר רק בשריקות. בערב הצליח אפילו לאכול פרח שלם. אבל השיא מבחינתו היה למחרת בבוקר. בדרך כלל היינו נאלצים שנינו להקדיש את הזמן הזה לכל מיני משימות מייגעות כדי לבסס את מעמדי, אבל באותו בוקר שבת קמנו לקול הטפטוף על החלון. הוא הביט בשמים הקודרים, כולו מסטול מעייפות, הסתכל שוב עליי בעיני המרמיטה המכמירות שלו והנהנהתי לו באישור. בשמחה והקלה אין-קץ התחפר ונעלם במעבה הפוך. מסכנצ'יק, באמת קורעים אותם שם. אבל היום הוא מהנדס.