משמעת ומשמעות

אעשה את זה קצר וקולע כי רצוני להמשיך הלאה בחיי, ואף שטרם הוכרעה, לבלוג הזה מיועדת, ודאי, מטרה נשגבת יותר מתיעוד מרדפים משטרתיים.

"עלה התלמיד על רבו", כך כינה את המבצע הגורם המוסמך מיחידת השיטור העירונית לא התנגדתי לשם, הרי הוא עיין היטב בחומר הראיות ומצא אותו מתאים

----

עם שחר צלצל הטלפון שלי שוב ושוב. היה זה ידידי ארזי, יורש אימפריית הקקטוסים, שחזר מוכה צער והלם מסשן היוגה הקבוע שלו במקום. "הסגווארו", אמר, משתנק. נראה שהנזק היה מצטבר. מישהו, או משהו, חזרו לילה לילה, ניקבו בו חורים, השחיתו. "איני רוצה לחזור על הדברים", אמר לי ארזי, מקונן על אובדנו. צפה בסרטוני האבטחה, חזר אחורה וזיהה אותי בצילום עם החשוד במעשים. "רואים אותך בבירור מנסה לתמוך בו, בחוצן הזה – שחולוני הוא לא, מבחינים מיד, אפילו לא רבע – ואותו בורח ממך לכיוון ההפוך. בשלב הזה את יצאת מהגן, אבל הוא המשיך עוד להסתובב זמן מה, עצבני. תפס את הסגווארו, שבר את ראשו וכופף אותו ו-", ביכה ארזי, קולו שבור ומחולל כמו ירושתו הנדירה "וביצע את זממו. רואים שהשק שלו ניתך שוב ושוב על הקוצים, המצוקה ניכרת היטב על פניו אבל הוא איננו עוצר, מתמיד במלאכתו המשונה, אחוז להט כאדם עם שליחות. ותוך כדי" עצר ארזי, תמה "היה ממלמל משהו. משהו על בינוניות או פשרה, לא הצלחתי בדיוק להבין. מסרתי כבר את החומרים לידי המשטרה וסביר להניח שבהמשך היום יבואו לגבות ממך עדות".

לא הסתפקו בכך. הוקם חמ"ל רציני מאוד בשכונת תל גיבורים, עם מכונת קפה וסאונד של טלפונים מצלצלים ברקע ופקידים מתרוצצים. אותי קראו להצטרף, פעם אחת כעדה, פעם שניה כמומחית, פעם שלישית כעדה מומחית. ישבתי שם, כורעת תחת כובד הכובעים ואליי הצטרפו גם מפקד המשטרה, פסיכולוגית ילדים מטעם אגף הרווחה בעירייה ואבנר, נער המים.

הסתגרנו בחדר, מנסים לפצח את זה בינינו. ידעתי היטב וגם הסברתי לנושאי התפקידים האחרים שזה עניין עקרוני ותאורטי בראש ובראשונה. יש לרדת לשורש ההגיון המנחה של המעשים החמורים. הפסיכולוגית הסכימה איתי, המפקד התנגד, רצה לגשת בכח גדול ובאופן מיידי, אמר "מדובר בפורע סדר מוכר שטרם נתפס בעיקר כי המחוקק לא מספיק יצירתי ונבזי בשביל לחזות מראש את מעשיו ההזויים. הוא מבוקש ביותר משש תחנות בגוש דן לבדה". נער המים רק מילא את פיו מים, מאפשר למומחים להתרכז.

"מה ניסה הבחור להגיד לך?" תבעה הפסיכולוגית "זה חשוב מאין כמותו". תיארתי לה את מה שזכרתי. לפתע אורו עיניה והיא נגשה אל הלוח הלבן. "כל משאלתו של אותו סבסטנשל, היא לחקות את שמו, להיות בעל ערך". אמרה ("כלום לא כולנו?" העיר המפקד. אבנר הקטן הנהן), מחקה את המילה "דנדרופיליה" והחלה לסרטט תרשים מורכב."המפתח לפתרון המקרה", המשיכה הפסיכולוגית "הוא פיצוח מבנה האישיות הייחודי שלו. זה לא קייס פשוט של משיכה לצמחים כמו שאנחנו רגילים לטפל בו בכל שני וחמישי – הרי המסומם הזה ככל הנראה חשב שהוא מתנה אהבה עם בן אנוש, רואים זאת מהאופן בו הוא מקלל ומלטף את העלים הבשרניים - כי אם החיפוש המתמיד של אותו סבסטנשל אחר אתגרים, אחר תיקוף ומשמעות". כך הסתבר שאותו להג הזוי שלו, אותה מנטרה ניו אייג'ית, הייתה בעצם ניסיון נואש לאחות בין חלקי האישיות המסוכסכת שלו. "עליו לפגוש בכח שווה בגודלו, אבל הפוך לו", הסיקה הפסיכולוגית במיומנות.

---

הלכנו, איפוא, הפוך על הפוך ובתור שלב ראשון פנינו לעלמה נוטלה, שבאופן לא כל כך מפתיע הסכימה להיפגש ולפטפט קצת על אבוש שלה. היא סיפקה לנו מידע חשוב על סדר היום שלו ועל בתי התפילה שהוא נוהג לפקוד בקביעות. "אבל בעצם", נחפזה להגיד כמו משננת דבר מה חשוב שאסור לשכחו "הכי הוא אוהב קרפ צרפתי". בינגו. היינו בפנים. בשלב הזה סימסתי לו מהחמ"ל. וביקשתי לקבוע פגישה במקום נייטרלי – הדוכן החדש של ליאור קוקה. בתחילה פחד שאני פונה אליו מטעם חולון לתבוע פיצויים על הנזק ברכוש (ובנפש, שכן ארזי המחוסל עוד התכדרר בפינת החדר), אבל כששמע על הקרפ הצרפתי הבחור התרגש כמו ילד קטן וכבר החל לתאר באוזניי את הרוטב טוטי פרוטי עם גלידת פחם שהוא מתכוון להזמין, ללעוס קלות ואז לירוק מפיו, כדי לשמור על גזרתו הרזה בקירוב. ניתקתי את השיחה. "שכנינו הרכרוכיים מהצפון", הסברתי לנוכחים, "פשוט לא מסוגלים לעמוד בפני טרנדים".

בכניסה לתל אביב הזהרתי אותם מפני כל הבולשיט שהם עתידים לראות ולשמוע. "כאן זה לא חולון", חילקתי להם טנק-טופס, שפמים של היפסטרים, וקורקינטים "אל תיכנעו לטיעונים מעגליים – החשוד עצמו נגוע ככל הנראה בפרוגרסיביות מכל מיני סוגים, ואל תספרו להם שאתם מעיר הילדים – הם כולם אלהוריים שמוכנים להילחם בכם על זה, ושמרו על עצמכם". היינו נחושים לחזור לתל גיבורים כמנצחים, כמו הלוחמים האמיצים ממלחמת העצמאות על שמם קרויה השכונה, או כמו תושבי חולון במלחמת החיים.

----

והו, איזו הפתעה ציפתה לעיר החוף הצפופה והדביקה באותו הבוקר. הבחור, אתם מבינים, לא ידע שבחולון המציאו את ההפוך על הפוך על הפוך.

הפסיכולוגית הסבירה לנו על שטוקהולם ולרגע לא סמכנו על נוטלה ועל ההטעיה הפשוטה שלה. הרי אדם שמסמיך רטבים עם קישואים אפילו לא מתקרב למקומות כאלה, מפחד עד כדי כך. לא נטרתי לנערה בלבי, באמת בחורה מתוקה. שלחנו את יחידת החבלנים שלנו לפרק את פצצת הסירחון שהוחבאה ליד דוכן הקרפ המסוגנן. אני והכח המרכזי המשכנו הלאה עם הקורקינטים שלנו, דרומה, למסגד חסן בק.  

הכוחות התבצרו בחוץ, ארזי נפרד ממני בכניסה בדמעות ודברי תודה, אבנר הקטן הגיש לי כוס מים צוננים אותם הורדתי בשוט אחד ואז נכנסתי פנימה, לא חמושה. ממילא על פניו אני דוד והוא גוליית. גם כשהסכמתי לליווי של כוחות הגיבוי ידעתי שהדבר לא יוכרע בכח הזרוע. אני צריכה לאחות את השבר, אני צריכה לעזור להשיב את מה שאבד.

הבחור היה שקוע בקליעה מהקשת החיצונית, במגרש הכדורסל שהוא החלל המרכזי במסגד. ידעתי שאין סיכוי שאנשים באמת מתפללים חמש פעמים ביום, כל יום. למרות גובהו, הבחור התגלה כלא רע בכלל. סתם נבהלתי לחינם – רוצח הוא לא. קראתי בשמו. הוא הסתובב ופשט את תחפושת השייח שלו, מופתע ומבולבל.

"המשחק נגמר, סבסטנשל". אמרתי לו. ברוך, לא בתקיפות. "אתה לא חייב להתפשר יותר על כלום. בחולון פגשת כח חיים גדול משלך", ניחמתי אותו והוספתי "רק תפסיק לשגול את הקקטוסים שלנו, אה?". הוא ייבב וירד עד ברכיו, מכה על חטא, מתחנן שאמשיך לדבר אליו ולהסביר לו. למה זו תמיד ההשפעה שלי על גברים?

המז"פ נכנסו מאחורינו, נתקו אותו משולי שמלתי, הפשיטוהו והחלו אוספים את הקוצים מאשכיו.

בתגובות לאחד הפוסטים הזכיר מגיב מושבע שלי את גן הקקטוסים החולוני, שזה צירוף מקרים מדהים כי יש לי סיפור משונה ודי טרי מהמקום הזה.

מיותר לציין שאני ידידת משפחה ותיקה של תורמי הגן ומקימיו, נדבנים חולוניים חמים ויקרים. מידם קיבלתי מפתח כדי שאוכל לבקר גם בלילות. הצמחים המדבריים האלה, הממוקמים בלב שיכוני חולון השוקקים, מעוררים בי תחושה זרה ומרגשת, כמו מן מדבר בתוך נווה, נוסך שלווה.

אז לילה אחד לפני כחודש אני מתהלכת בגן, מברכת לשלום קבוצת צברים מצויים, יורקת לכיוון אלו שנראים לי עצובים (קצת נוזלים הולכים כברת דרך עם החבר'ה האלה), כשפתאום אני שומעת רחש בינות הצמחים, יבבה. אני מסתתרת מאחורי איזה סגווארו שמנמן ומאזינה ביתר קשב. ראיית הלילה שלי לא מזהירה אבל יש לי שמיעה מצוינת, מה שהופך אותי, אגב, לכוכבת הגדולה בכל ביקור ב"דיאלוג בחשכה", עד כדי כך שבאיזשהו שלב התחלתי להצניע את הכשרון, כדי לא לגנוב את ההצגה לעיוורים המדריכים את הסיור. היבבות התחזקו ואני חקרתי בהן ופיענחתי די בקלות: מדובר, שיערתי, בגבר, כבן 45, רזה בקירוב, אב לבנות, אידיאולוג טהרן, חובב אוכל אסייתי אבל בז לאסייתים. חשוב מכל– חולוני הוא לא, אפילו לא רבע.
הסתקרנתי, מה עושה פרחח כזה בגן באמצע הלילה? יצאתי בחשאי ממקום מחבואי, מתקרבת לפינה בה ישב רכון וקפוא ליד סוקולנט קטן במיוחד, רק אצבעו הצרדה נעה, קרבה ומתרחקת מהקוץ הגדול שבראש הצמח. הבחורצ'יק היה דוקר את עצמו בקצב קבוע, חוזר על אותה מנטרה ממולמלת "סופר אגו אינו אלא איד בהסוואה". דיבורים מופשטים באמצע הלילה עוכרים את שלוותי ולכן עצרתי אותו באופן מיידי- נגעתי בכתפו והוא קפץ קלות, נבהל מההפתעה ונבוך מחשיפת המנולוג הפנימי. הירח המלא האיר את פניו, שנראו לי – כמה מוזר- כה מוכרים. "אבל זה נכון", הוא אמר לי, אש זרה בוערת בעיניו וכמו ממשיך את אותו העיון דרכי, באמצעותי "זה הכל מעגלי".  

משך אותי פנימה בכח, החוצפן. הרהרתי. "לא בטוח. אבל זו ביקורת פוסט מודרנית תקפה, אני מניחה". השינוי ניכר בו מיד, מיצור מנומנם ורפוי הוא נמתח, פניו התכרכמו בשנאה. היה נראה אלים, מיוחם, ומצטדק בו זמנית, מצקצק בלשונו, מתקרב לקקטוס מזן "כסא החותנת" ומקיא עליו בלהט. הוא ברח לפני שהספקתי לשקף לו שזו המחשה סמלית לא רעה של המנטרה שלו. מילא.
 
אבל מאיפה, הציק לי הדבר בעודי מתהפכת על יצועי לפנות בוקר, מאיפה אני מכירה את הבנאדם.
ובכן, מאין מגיעות כל הצרות הקטנות אם לא מכאן? זה בא לי בבת אחת בזמן שהשקיתי את הגינה שלי לפני כשעה קלה. חיפשתי בהודעות הישנות שלי ומצאתי תכתובות עם נשלט אחד איתו נפגשתי לגלידה אולי פעם פעמיים לפני כמה שנים. היה לי קשה לאתר את הפרחח כי קראו אז לו "SUBstantial", והיום, משום מה, הוא קורא לעצמו "דיאנג'לו". על שם שחקן הכדורסל או הרוצח הסדרתי, תהיתי לי, נזכרת בבעתה: הוא לא גבוה מספיק. 

על ערש דווי גילתה לי שכנתי פרומה, בעלת טור ההורסקופ המוביל במקומון האזורי, את סודה הגדול ביותר. "מזה 13 שנים נתונה העיר חולון כולה לשליטתי", התוודתה. ביטלתי בלבי את דבריה של הזקנה המטושטשת והתכוונתי לגשת לצקת לה מעט ממרק רגל קרושה שהכינותי עבורה ולהתקשר לבני משפחתה, לבשר להם על מותה הקרב ולזמן אותם להתכנס סביב המיטה, כפי שמחייב הנימוס, אך הזקנה תפסה את ידי בבהילות ומנעה ממני למוש מצידה, עיניה בוערות ופניה אומרות כנות וענייניות.

"מי שולט בכרך?", הנחתה אותי פרומה בתקיפות.

"אנשיו" עניתי, בלי להתבלבל. יש לי השקפות ברורות מאוד בנושא.

"ולמה נשמעים האנשים?" לחשה פרומה ברוב יראה וחשיבות. גלגלתי עיניים. מבין טווח התשובות האפשריות לשאלתה: תבונה/כח/מוסר, בחרתי להחזיר את זה אליה "נו, למה הם נשמעים?" כך זה כנראה יסתיים מהר יותר.

הזקנה השתנקה מהתרגשות, כורעת תחת עולו של הסוד, של האשמה שרבצה עליה במשך שנים "אנשי עירנו, עליך לדעת, מקשיבים רק לזודיאק".

בחצי השעה הבאה הכבירה עליי הוכחות. התרוצצתי אנה ואנה אוספת מהדירה גיליונות ומשווה את האירועים שהזכירה לכתוב במדורי ההורוסקופ שיצאו תחת ידה. לא מצאתי ולו סתירה אחת בין תחזיותיה-הוראותיה לבין היסטוריית העיר כפי שזכרתי אותה. ההורוסקופים שלה היו ספציפיים באופן חשוד אבל הצליחו עדיין לשמור על נופך של מסתורין ועמימות. היו שם הוראות ברורות למדי, אבל הן הוסוו בחכמה רבה מאחורי כל מיני מילים בנאליות שמאפיינות את הז'אנר. הכל היה מתוחכם ומעודן כל כך. מספיק שתברר את תאריך יום ההולדת של אדם חזק ובר השפעה ותשלח לו הוראות בשם היקום מעל לדפי העיתון, והעיר כולה בידיה. נרעדתי מהמחשבה על הכח הזה בידיים הלא נכונות.

היא המשיכה ושטחה בפניי. כך למשל, בקיץ 2010 תאטרון הבובות של בנה הגיע לכמעט חצי מקבוצות הקייטנה בעיר. לשוחרי התרבות בינינו הבחירה הזו נותרה בגדר תעלומה. פרומה שלפה את הגיליון המתאים והצביעה על התחזית למזל תאומים, בהתאם לתאריך לידתו של ראש תחום החינוך הבלתי פורמלי בעירייה, בו הודרך באופן זה: "ביום רביעי בצהריים תהיה לכם פגישה חשובה שתקדם את מאמציכם. דמויות ירוקות עשויות לבד הן הבחירה שתיקח אתכן רחוק". השיטה הייתה ברורה: אמו של מפעיל "קרמיט המלך ופרולטריון הצפרדעים" קבעה לו את הראיון ביום המיועד ואז הוציאה הורוסקופ שיבטיח את הצלחת הפגישה. או למשל, כשרצתה פרומה את הדירה בבניין הסמוך עבור בתה הבכורה ייעדה לשכנתה, בת מזל גדי, טקסט שמנבא לה כי: "הזדמנויות נדל"ניות בלתי צפויות יצוצו, לכו על זה (ותעשי מחיר, באמא שלך)". זה עבד, החוזה נחתם למחרת, והייתה שמועה שהדירה נמכרה בהפסד. בשלב הזה הסירה פרומה את משקפיה, הראתה לי את הגבות המעוצבות שלה, ואז הגישה לי את הגליון של אתמול וכיוונה אותי לקרוא את הטקסט המיועד למזל עקרב, מזלה של מזל הקוסמטיקאית המבוקשת "אתם תפנו תור לאשה זקנה ומסכנה, כולל שעווה פס ביקיני, והיקום יהיה חייב לכם אחת". ואז כממתיקה סוד אחרון אמרה לי "ואת, את שונאת רגל קרושה. איך קרה שידעת לבוא לכאן מצוידת בסיר מלא בכל טוב הזה?". נזכרתי במשהו במעומעם אבל פחדתי להסתכל על ההורוסקופ של אותו היום למזל בתולה. הצטמררתי כולי.

פרומה לא איבדה זמן. היא תפסה חתיכת נייר ואלתרה כתב מינוי שנותן לי תוקף חוקי לרשת את הטור שלה בעיתון המקומי. עוד באותו הלילה נפחה את נשמתה והשאירה אותי לבדי, חזקה לאין שעור אבל מפוחדת כל כך. 

 איש לא ידע איך התקבל איזיקייל הצעיר לגיבוש בסיירת יוקרתית, שכן כולם חשבו תמיד שמדובר בחנון ביישן ורכרוכי. בדיעבד אני חושבת שייתכן שהיה מהתושבים הבודדים בחולון שזרח יותר דווקא מעבר לגבולותיה. יכול להיות שכשיצא משכונת ילדותו, בה היה מכופכף קשות ונמרצות, במטרה ללכת להתמיין ליחידה המובחרת, עמדו לו כוחות חדשים והוא פיתח זקיפות קומה וביטחון עצמי שסייעו לו לשכנע אותם שמקומו ביניהם. זה ייתכן, אמרו כמה ילדי פרחים רשעים בשכונה, אבל סביר יותר שזה בגלל "הדמעה". 

הדמעה הייתה מעין נקודת חן, או כפל עור דוחה מתחת לעינו השמאלית של איזיקייל, ולכל מי שאי פעם צפה בסדרות כלשהן, הזכיר הפגם האסתטי הזה את אחד הקעקועים האלה שעושים אנשים בכלא אחרי שהם הרגו בן אדם. "הדמעה" לא עזרה לאיזיקייל לצאת מתדמיתו הלפלפית בשכונה, או להשיג חברה (ומן הסתם עבדה לרעתו) אבל סביר מאוד, ריכלו אותם ילדים שמאלנים, שאנשי הצבא דווקא הושפעו מ"הדמעה" וחשבו שיש סיכוי שיש בו קשיחות נסתרת. 

אני לא שעיתי לאותן רכילויות ולא התפתיתי לצרות העין. שמחתי בשביל אזיקייל שהחליט לנסות להגשים את שאיפתו ולתרום מכוחו לטובת הכלל, במקום לעשן סיגריות על הברזלים וללהג על קרל מרקס המנוח, כמו הנערים האחרים בשכונה. רציתי לעזור לו. מה גם ש, כאמור, הייתי בגרעון קרמטי רציני (אולי יום אחד אאזור אומץ ואגלה לכולם למה), ורציתי לזקוף לטובתי מעשי אלטרואיזם. על כן החלטתי לסייע לילד הביישן לא להגיע לצה"ל לפני שידע אישה. מובן שלא היה צורך להכביר במילות חיזור או שכנוע. בקושי הוצאתי שתי הברות מפי והוא נעתר, התרגש והנהן נמרצות, משקפיו גולשות בחן על אפו, חושפות את "הדמעה".

הסתגרנו בחדרי, התפשטנו במהירות. ליטפתי את גופו השרירי, הנרעד, בכל החיבה והעדינות שהצלחתי לגייס. אבל אז, ככל שהתקדמתי, הבחנתי להפתעתי שהוא מגיב טוב יותר למגע אסרטיבי, נוקשה, תובעני. מהססת קלות הגברתי את העוצמה. הוא המהם והתאנח, ליטף אותי ברכות ובהתרגשות. גם אני שמחתי ונהניתי, אבל השתדלתי לא להסתכל ישירות על "הדמעה", כדי לא לאבד את החשק. כשהגענו לרגע החדירה הוא כבר כמעט פרכס מרוב אושר. שמחתי בשבילו וקפצצתי במתינות מעליו, לופתת את אוזנו בחיבה ומסובבת קלות, בשביל הספייס. דברים התחממו, ואז התחממו עוד, ועד מהרה הבחנו שנינו במצבנו הנורא. פינו של הנער תפח עד מעבר למה שניתן היה לשער ואילו נרתיקי המיומן (והאובר מאומן) לפת אותו בהדיקות ובעוז, בהגזמה. זה היה יותר מדי, שנינו הרגשנו כך. הנער החל להילחץ ושאל אותי בנימוס מה קרה ולמה זה ככה ואיך ממשיכים מכאן. אני היסיתי אותו, ובו זמנית ניסיתי להרפות אבל לא הצלחתי - סבטלנה, אתם מבינים, מעולם לא למדה אותנו איך. 

כמובן שמיד עשיתי טעות נוספת והיבטתי ישירות ב"דמעה". הגועל שאחז בי הפך את הכל לגרוע יותר, ייבש את כל הסיטואציה וגרם לנו להילכד לחלוטין בלפיתה הזו, בלי יכולת לזוז אפילו קצת. הנער נכנס להיסטריה רבתי, מגורה באופן בלתי נמנע אבל משווע לצאת. הוא החל מתנשם בכבדות, מסתכל אבוד לכל עבר, מתנהג כמו חיית פרא לכודה. הבנתי אותו, זה הלך ונעשה מכאיב ולחוץ יותר. המצב היה חמור והייתי צריכה לחשוב בזריזות, אבל פשוט לא הצלחתי להתרכז בכלום. כשהוא התחיל לייבב ולצרוח נלחצתי גם אני, ועשיתי את הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו באותו רגע, כדי להירגע מעט ולנטרל לפחות גורם מפריע אחד:
רכנתי, אחזתי בציצית ראשו של איזיקייל, תפסתי את "הדמעה" שלו בין שתי ציפורניי ומשכתי, חזק. 
מהרגע ההוא הכל קרה מהר מאוד. הנער המסכנצ'יק צרח בכאב, החל מדמם. למשמע אומללותו המופגנת עניינים אצלי נרטבו שוב, הרבה, יותר ממה שידעתי שאפשר. התרגשתי עמוקות שכה היטבתי להכאיב לנער הלפלף, הקשוח והמתוק הזה. נרפיתי כולי במן שלווה, אופוריה עמוקה, וגם הוא מצידו החל גומר בשצף קצף, ומנגב את דמעותיו. על פי השמועה שהפצתי איזייקל לא שב לבכות עוד, עד עצם היום הזה. 

אחרי שגמר יצא ממני, התכרבל בחיקי, נשק לי באפי והודה לי שוב ושוב על שביתקתי את בתוליו וגם שחררתי אותו מקללת "הדמעה". עוד הוא מודה לי ואני תוהה לעצמי, מבולבלת ומרוגשת, מה זה היה, ואיך אני משיגה עוד. 
 

אני עדיין מקווה שיום אחד אעשה דברים חשובים. אם אני צריכה להיות כנה, זה לא בהכרח הדחף להשפיע לטובה שמניע אותי, גם לא הרצון להגשים את עצמי או להרוויח כסף. אם אעשה דבר מה שיש בו חשיבות יש סיכוי מסוים שמישהו ירצה לפרסם את ספר זיכרונותיי. מגיל צעיר מאד אני זוכרת את עצמי מארגנת במחשבות את קורותיי, כפי שסיפור צריך להיות מסופר, בקטגוריות וצירי זמן ואלגוריות פתלתלות ומוסרי השכל מרגשים. כך למשל, כבר מזמן סגרתי את רשימת שבעה אירועים מכוננים שגרמו לי לקלוט שאני כוהנת בדסמ, לפחות בפוטנציה. עם השנים הבנתי שעם מלאכת כתיבת הביוגרפיה שלי אני יכולה לסמוך רק על עצמי, ולכן היום אעלה על הכתב את אחד האירועים האלה, את הרביעי בחשיבותו.

לא הרבה אנשים יודעים את זה אבל חולון הייתה העיר השלישית בישראל שהביאה אליה את בשורת הפילאטיס בקנה מידה משמעותי. עוד פחות אנשים יודעים את הקשר הפתלתל והשערורייתי בין היותה מעצמת פליאטיס לבין מיתוגה המוצדק כעיר הילדים (ולא רק מבחינה איכותית, באמצעות מפעלי חינוך ענפים ומפוארים, אלא גם מבחינה כמותית: העיר שופעת זאטוטים, מתורבתים להפליא). אני עצמי גיליתי את השתלשלות העניינים רק לאחרונה.
כידוע לכל, נשות חולון פוריות מאוד, וגברי העיר (ברובם) חשקניים ומלאי און. מבחינה כמותית, העיר שופעת סקס. ודאי יותר משכנתה המתהיירת, הנשלטת על ידי מילניאלס שעושים הרבה מחוות והומאז'ים למין אבל רק לעתים רחוקות אנגייג' בדבר עצמו. מבחינה איכותית, אני מודה, התמונה פחות ורודה. או לפחות הייתה, עד לא מזמן.

בשעה שהגברים מעבירים ביניהם סיגרים מחוץ לחדרי הלידה בוולפסון, אפשר לראות אותם משוחחים ביניהם בשקט, בעצבנות, לחוצים ודרוכים. הם מודאגים מהיום שאחרי, מהירידה המורגשת באיכות. כשהם אוחזים את ילדם לראשונה, הם רק כמעט מצליחים לסלוח על כך שחירבו את הידוק ואלסטיות כיס האהבה המועדף עליהם. לא נעים להגיד אבל הדבר ממנו גברי חולון מפחדים יותר מכל, הוא נרתיק רפוי.

מהסיבה הזו התקבצו זקני העיר לפני מספר שנים וטכסו עצה. מובן שגם בוועדה הזו היה לי שפוט שתול (בדיעבד), ומפיו שמעתי את כל הסיפור רק לאחרונה. השפוט סיפר שלכל אורך הפגישה יבבו הגברים על מר גורלם, השוו ביניהם את חומרת המצב וזרקו לאוויר הצעות לא מועילות. כל אותו הזמן ישב בנחת צעיר הזקנים וחייך. לו היה הפתרון המושלם. אחרי לידת בתם הקטנה שלח את אשתו לנופש פילאטיס בעיר שכנה. במהלך סוף השבוע הזה היא לא עשתה כמעט דבר מלבד אימון אינטנסיבי של רצפת האגן. בבוקר למחרת, בזמן שכולם עשו את דרכם לעבודה, תינו ההורים הטריים אהבה מתוקה, הדוקה ורוטטת. "הכי טוב שהיה לי זה זמן רב", ציין אותו זקן צעיר. הגברים התלהבו מאד וציוו להתחיל חוג פילאטיס שבועי לנשות העיר. "זה מגיע לך", שדלו את רעייתם, "קחי לך ערב לעצמך", פיתו אותה במתק שפתיים. וכך היה. 

הדבר המצחיק הוא שגם אני, על אף היותי צ'יילדלס, הזדמנתי לאותו החוג. לפילאטיס נחשפתי בנסיעותיי התכופות לטורונטו והתרגשתי שחוג דומה נפתח בשכונת מגוריי. או כך לפחות חשבתי. מה שהלך שם היה הרבה יותר הארדקור מכל מה שחוויתי מעבר לים. בשעה שהוצלף קשות ונמרצות (בשם כל נשות העיר, כך אמרתי לעצמי) הסביר לי השפוט שהגברים התעקשו להביא, מה שהם קראו לו "רוסיה במקצועה" (הגזענות במקור!), "מישהי שתיקח את התרגול ברצינות ולא תאפשר לנשים לרפות ידן, או בעצם את נר-". הוא נאלץ לעצור שם, צווח ומדמם כשפס אורכי באדום מבהיל במיוחד חרך את גבו. חבורת אפסים. 

זה היה דוחה, אבל זה עבד. סבטלנה הייתה קשוחה מאוד ובשיעורים שלה שררה אוירת רצינות, ציות ומשמעת. עד מהרה, נעשינו הדוקות במיוחד, יותר ממה שידענו אי פעם. גברי העיר חזרו לחייך אבל לי הייתה בעיה. התחלתי להרגיש שאני מגזימה בתרגול, שאני נעשית, אם זה אפשרי, טובה מדי בלכווץ את שרירי הנרתיק שלי. אז עוד לא ידעתי את חומרת המצב, שהתבררה לי בממדיה המבהילים בפברואר 2015, כשביתקתי ברוב אצילות את בתוליו של לפלף השכונה, אזיקייל. 

אחת הסיבות בגללן תמיד הרגשתי נחותה לעומת שולטות אחרות היא כפות הרגליים שלי. שנים ניסיתי להתכחש לזה, ללכת סביב הסוגיה, להמציא אלטרנטיבות (טרנד המרפקים מלפני כמה שנים? מואה) אבל לא ממש הצלחתי - זה יסוד אינהרנטי מדי בתוך התחום. זה לא רק הפלטפוס שמשווה לרגל שלי מראה של תינוק מגודל, אלא גם, ובעיקר, העקומונת שלי. 
נולדתי עם בוהן מיותרת, שמזדקרת מעט הצידה, כמו זרת נוספת, אבל ממוקמת בין השלישית לרביעית, ברגל ימין. התביישתי בזה משך שנים ארוכות, כילדה וכבוגרת, אבל באיזשהו שלב כבר נמאס לי להשאיר את מגפי הבוקרים עליי גם במיטה (אם כי אולי תופתעו כמה משוגעים לדבר חיים בינינו). 
כמו שקורה בדרך כלל, את הפתרון לבעיה מצאתי כאן. ערב אחד קראתי כל מיני בלוגים של שולטים כשלפתע זה הכה בי - מה עושה כל אדם בינוני, עם מגרעות וחסרונות ומוזרויות, ששואף להיות האלפא שבאלפא? כמובן - הופך אותן ליתרונות. השולט הממוצע יבנה פולחן שלם סביב התכונה הכי מכוערת שלו, אישיותית או פיזית- 'הקנאות האובססיבית שלי לא נובעת מחוסר ביטחון אלא משקפת רצינות ומסירות לתפקיד', או, 'תשכבי בשקט ותסגדי לפוק-אחרי-חמין שלי', וכיוצ"ב. איך לא ראיתי את זה קודם? חשתי לפאטלייף בלב הולם מהתרגשות ומצאתי את זה מיד- סקשן סגידה שלם לפולידקטיליה. מה רווח לי. מיד משכתי את בהונותיי בלק סגול כהה, הכתרתי את העקומונת שלי בטבעת, צילמתי והעליתי. התהילה שזכיתי לה הייתה מנחמת, מאשררת ומלהיבה.
בימים הבאים דיברתי עם כל מיני בחורונים מרחבי העולם. רובם היו מאונני מקלדת אבל זה היה בסדר, כי הפעם הרגליים, שלי, היו האובייקט - תחושה משכרת שלא הכרתי. מבין כל החבר'ה האלה התבלט אחד, צרפתי, מנומס. הוא הרעיף על תמונתי דברי שבח והלל, ומעבר לזה, היה לנו המון במשותף - למדנו תואר דומה מאוד, היו לנו השקפות פוליטיות זהות, ושנינו מיצבנו את עצמנו כחובבים מושבעים של "משחקי הכס" אבל בסתר שרדנו רק את הספר הראשון ומחצית מהשני ורק ציפינו שתצא כבר עוד עונה. סיפור אהבתנו היה כתוב בכוכבים. כשהזכיר באגב את העיר בה גדל כבר התחלתי לחשוד באופן רציני בקיומו של אל משגיח. איזו היא- התנחשו - העיר התאומה הנחשקת ביותר של סירן הצרפתית?? בדיוק כך. היינו נשמות תאומות, נוכחתי. לבי החסיר פעימה. פייר התרגש מאד והבטיח לבוא לבקר את חולון ואותי בסוף הקיץ, וכך היה. 
מה שמחנו שנינו כשבאתי לאסוף אותו מנתב"ג בשלהי אוגוסט. פייר השליך את מזוודתו הסגולה הצידה בסערה וירד ארצה לגובה סנדליי, לנשק את עקומונת. מיד אחר כך הוא נרגע והתעשת, הסתכל סביב והיה נראה מעט מוטרד. מיהרתי להרגיע אותו שאנשים ודאי חשבו שהוא ציוני נלהב שנרגש להיות על אדמת הקודש. 
ומה סוערת, נוגעת ומרטיטה הייתה האהבה שתינינו באותו אחר הצהריים. פייר לא רק היה רגיש, חכם ומצחיק, אלא גם לא בייש את השם הטוב שיצא לבני עמו כמאהבים. סוף סוף ידעתי קצת נעימות ונחת. בימים היינו מממשים את אהבתנו בשלל דרכים יצירתיות ובערבים הייתי מראה לו את כל פינות החן בעיר, וחלקנו יחד את אהבתנו ליין, לסרטים ולתאיטרון - לנפלאות הכרך. היה מביט בעיניי בתשוקה רבה ואחר כך,  מרוב להט ויראה - כך ניחשתי - השפיל עיניו אל האדמה, הרצין ושתק. 
רק דבר אחד הטריד אותי עדיין: מאז הסגידה הנלהבת בשדה התעופה, עקומונת שלי לא זכתה להתייחסות כלל. כשהיינו יחד היה פייר מרעיף אהבה והערצה על כל חלקי גופי מלבד לכפות רגליי. מצאתי את זה משונה, הרי זה היה הניצוץ הראשוני, זו הייתה הסיבה. הסקס היה מצוין אבל התחלתי שוב לחוש מבוישת ועצורה, לכלוא את רגליי בנעלי חורף, לחשוש מרגע החליצה. זה לא התאים לי יותר.
אחר הצהריים אחד כשחזרתי מהעבודה ומצאתי את פייר מענג עצמו מול תמונות רגלי נשים, התעמתתי איתו, סוף סוף - למה הן כן ואני לא? בהתחלה התגונן וצווח כמו ילד מותקף, אבל אחד כך הודה בפניי במה ששמעתי כבר פעמים רבות מנשלטים שונים - יש פנטזיות שפשוט לא כדאי להגשים. "את בדיוק בשבילי", הבטיח, והחל אורז את תחתוניו לתוך המזוודה הסגולה "אבל בימים האחרונים התבגרתי, הבנתי שאשת חיי ואם ילדיי תהיה בעלת 10 בהונות, היא מוכרחה להיות מושלמת". אחרי שאמר את מה שאמר הוא קם ונמלט מהמקום בכמו הילד הבוגר שנעשה, ובלבי גמלה החלטה.
כחצי שנה לאחר מכן עשתה את דרכה, מחולון לתאומתה סירן, קופסית קטנה ובתוכה בוהן יחידה. לא צירפתי פתק - מה כבר נותר עוד להגיד?

ואם כבר מדברים על הפרת אמונים, היה לי נשלט מצטיין שידע בדיוק איך לתמרן אותי. היה אופה לי עוגת גבינה יפנית, מהזן הענני, שמצב הצבירה שלו לא לגמרי מוכרע: העוגה עומדת על תלה אבל נימוחה, נמסה למגע הראשון בלשון, וטעמה עדין ומיוחד. הייתי מאוהבת, הוא ידע. היו ימים בתקופת חג שבועות בשנה שעברה, שביקש וקיבל כל מה שרצה כל עוד המשיך לכבד אותי בעוד פרוסונת ועוד אחת אחריה.

היה זה ביום שבת בשעות צהריים, ניחוחות עלו מן התנור. השפוט הסתכל עליי במבט כלבלבי מתחנן, מבשר רעות. מכמות אבקת הסוכר שבזק מעל העוגה, בשבלונת ההאלו-קיטי האהובה עליי, ידעתי שהפעם המחיר הולך להיות יקר, וכך אכן היה.

אני די הרפתקנית, כשזה נוגע לחנות ההשקיה המטורפת שהיא עולם השליטה. כפי שהיטיב לדעת, אני אנסה כמעט כל דבר פעם אחת, אבל הפעם העמיד אותי השפוט בפני דילמה של ממש: היושרה (והמוניטין!) שלי כשולטת מול אחד העקרונות החשובים לי ביותר - תושבות ראויה, שמירה על החוק והסדר בעירי, חולון.

הוא נשם עמוק, נעמד בתנוחת מוצא והציג בפניי את הפנטזיה שלו- להסתובב אחר הצהריים שלמים עם צעצוע רוטט במבושיו: להתהלך ברחובות, לברך לשלום שכנים ומכרים, לקנות ירקות במרכז המסחרי, ללקק בגלדריה המרכזית - הכל כשהוא מחווט ונשלט מרחוק, נכון לרטוט בכל רגע בגללי, לכבודי. זו הייתה פרזנטציה טובה, נאלצתי להודות, היו שם הנפשות שלא הכרתי. מחאתי כפיים בהכנעה, הילד יודע את דרכו סביב פאוורפוינט. למרות זאת, כשסיים בדברי שבח וחנופה, רעד קולו, חלש ונדם. הוא הרכין את ראשו והמתין למוצא פי. מפוחד, ולא בכדי.

היססתי.

מהיותו חולוני מבטן ומלידה הכיר השפוט היטב את חוק העזר העירוני שעוסק בצעצועים מסוכנים (2010). החוק קובע שברחובות העיר ובתחומיה אין להשתמש ב'צעצוע, לרבות צעצוע אלקטרוני' ש'גורם לגירוי', או 'פוגם בכושר החושים'. השעשוע שהציע מוגדר מטרד ציבורי מובהק. אף חולוני אחראי לא היה מסכים למה שנכנעתי והסכמתי לו ברגע שהתנור צלצל ועוד עוגה הייתה מוכנה. 

הכרתי את הסוגיה היטב, למעשה ישבתי בוועדה שקידמה את החוק שכצפוי התנגדתי להעברתו. מאופן הניסוח היה ברור לי בדיוק מי נרדף כאן: לא ילדים עם לייזרים מעוורים, רחפנים חטטניים או משחקי פלסטיק רעילים מהעולם השלישי, אלא מבוגרים עם תחביב מאד מסוים. לטובת החוק טענו בלהט קיקה-נרתיק-יבש ומוטק'ה הרופס. כשהתווכחנו בינינו בלהט סביב השולחן העגול, ידענו רק שלושתנו שבעצם מתקיימת כאן מלחמה על ערכים, על סגנון חיים, על האמת עצמה. בסוף, כאמור, הא-מיניים ניצחו, ואוהבי הצעצועים נאלצו לחגוג את החיים רק בהסתר, בד' אמותיהם.

"בסיידר", נכנעתי לו "מחר". השפוט היה מאושר ואני חיסלתי עוד פרוסה, מעודדת את עצמי, אוזרת אומץ. אני עושה את זה לא רק בשביל העוגה - חשבתי, זוקפת קומתי – הייתה זו ההזדמנות האחרונה שלי להילחם בחוק, ולו רק באופן סמלי.

למחרת הלכתי לרכוש לו את 'הצעצוע המסוכן', שכלל יחידה להחדרה ואלקטרודות המוצמדות לשק, עם שישה מצבי רטט ושלט רחוק. היה לו גם GPS מובנה: בתחילה נראה לי קצת מוזר, אבל שימושי בדיעבד. כשהרכבתי לו את המכשיר היה השפוט נרגש וחגיגי כמו ילד בר מצווה. כמעט רץ החוצה, עם סל קניות וחיוך רחב.

עברה שעה, עברו שעתיים, ואני עבדתי לי קצת בגינה ומדי פעם שלחתי אותות מרחוק. השתדלתי לבנות את דפוס הרטט באופן הדרגתי אבל מפתיע, יוצרת פולסים מסוגים משתנים ועוצמות הולכות וגוברות. בערך בצהריים השתעממתי קצת ויצאתי לחפש את האפס. בעזרת המכשור המתקדם איתרתי אותו די בקלות. הוא חצה את הכביש והתקדם לכיוון הגלידריה. שמחתי – מה תמימה! - והתכוונתי להצטרף אליו, כשפתאום ראיתי את קיקה מתקרבת, נראית נרגשת בעליל, ואפילו, ייתכן, מיוחמת? כבר לא נותר מקום לספק כששניהם התקדמו יחד לעבר החדר האחורי של ספי, בו מתרחשת, ידעתי, רק פעילות מסוג אחד (את הגלידה הוא בכלל מייבא ממחוץ לעיר). דמעות עלו בעיני, הרגשתי כה נבגדת. סבתי על עקביי כשפתאום זיהיתי גם את מוטק'ה מתחבא מאחורי עץ, לוטש עיניים בחדר האחורי ועוסק בפעילות אינטנסיבית משלו, נלהב ורוטט לנוכח האקטים הלא חוקיים שככל הנראה היה שותף לתכנונם, המתרחשים לאור יום ברחובות עירנו.

סוטים ארורים, פורעי חוק לשם פריעתו. במילים דומות ייבבתי למטפל שלי שעות אחר כך, בפגישות החירום. "למה את חושבת שזה", הוא שאל אותי, מלטף את ראשי ומגיש לי את אגודלו "שנכנסת לדפוס כזה של נבגדות?". ינקתי ושתקתי. אני לא יודעת. אני לא יודעת. 

אחד הנודניקים הזכורים לרעה, רמת גני מושבע, התעקש על מין פעילות כזו במסגרתה אני קושרת אותו למיטה שלי, משאירה אותו ככה ונוסעת לי לעמל יומי. את ההשראה קיבל מכל סרטי החטיפה של הנערות היפות ששגשגו כאן בתחילת העשור הנוכחי, ותמיד רצה להיות חשוב מספיק בשביל שירצו להשאיר אותו במקום אחד, ככה חירטט לי ריבוא חירטוטים עד שהסכמתי לשקול את העניין.

היות שאני עובדת בממוצע חמש שעות ביום זה לא מסוכן עד כדי כך. התייעצתי עם ידיד שולט, שכולכם מכירים ואוהבים והוא נתן לי שתי עצות הגיוניות. בדיעבד, הראשונה שחקה לטובתו של הרמת גני, והשניה לרעתו. ראשית, הסביר לי המומחה, תמיד כדאי לבחור בקשר שהאדם עצמו יוכל להתיר במקרה של מצוקה, ושנית, ייעץ לי, השיגי לך איזו מצלמת נני או מוניטור תינוק כדי שתוכלי בעצמך להשגיח שהכל בסדר. נישקתי את ידידי במצחו ואיפשרתי לו לחפון קמעה את ישבני לאות תודה, ואז כתבתי לנשלט הקטן הודעה המבשרת לו שחלומו עומד להתגשם. כמתבקש, הוא היה מאושר עד הגג.

הבאתי ארוחות ארוזות מבית התמחוי המקומי, חוט מאריך לתמי ארבע ,וגם  אספתי אחד מבקבוקי השתן האלה לחולים מרותקי מיטה מחבר שעובד במעבדת שינה בוולפסון. טפחתי לעצמי על השכם. וואלה, הפעם התעליתי על עצמי.

בבוקר למחרת הכל היה מוכן. לכל אורך 3 הדקות בהן תינינו אהבה הבחור היה נראה די אובר איט, די מחכה לשלב הבא, אבל לא נעלבתי כי ידעתי שלהרבה נשלטים המין הוא במקום השני והקינק במקום הראשון. זה נורמלי. אחרי המשגל הסברתי לו בקולי הרדיופני שהוא נחטף וכו' וכו', לא אלאה אתכם בסיפור המסגרת. הוא הסתכל עליי בעיני עגל, התרגש מאד. 

לא שכחתי לקשור אותו למיטה. אני זוכרת בבירור איך השגיח מקרוב על אופן קשירת השרוך הפשוטה שביצעתי (בדיעבד הבנתי שהוא לא התענג על הפרטים הקטנים כדי להיכנס עמוק לנרטיב, כמו כל נשלט שפוי, אלא שינן את אופן הקשירה ואת גודל הלולאה, כדי שישמש אותו בהמשך). הצבתי את המצלמה בלי שיראה, שלא להרוס לו את הפנטזיה בה הוא שוכב לבדו, שכוח וחסר ישע, ונחפזתי לעבודה.

שני רמזורים אחר כך ואני עולה במעלית, מברכת את כולם לשלום, נכנסת לקיוביקל שלי ומתחילה למרוח לק ולרכל עם אוולין מהתא השכן, שגרת בוקר. התחלתי בעצלתיים להעלות על צג המחשב את השידור הישיר מחדר השינה שלי. הכל היה בסדר, הוא שותה מים מהתמי ארבע עם בקבוק השתן. התמוגגתי, טיפשון קטן. פתאום, כעבור חצי שעה, באמצע שאוולין אימלקה לי את הפרק השבועי מהסדרה האהובה עליה אני קולטת בזווית העין את מר חוצפן בפעילות חשודה: פורם את הקשר במיומנות, ומתחיל לסדר את החדר, מדליק נרות, מפזר עלי כותרת על המיטה. מה?!  

לקח עוד רבע שעה עד שראיתי את הסיבה הבלונדינית פוסעת לתוך החדר, אוחזת שוט זנבות ענקי (גדול משלי, בכה לבי) ומורידה את המושפל מטה מטה. הוא ילל איתה כמו שלא ילל איתי מעולם, ועדיין קצת פחות מהקולות הצורמים שיצאו ממנו כשבא על עונשו בשובי הביתה, אחרי שהספיק לנקות את הכל ולקשור את עצמו מחדש בדיוק מופתי.

אחרי כמה שבועות ביקש להתנצל. נפגשנו בגלידרייה, קניתי לו ברד ענבים והגשתי לו אותו בלי לירוק לתוכו: את הנעשה אין להשיב. אמרתי לו שאם היה כנה לכתחילה, המצב לא היה מסלים בינינו ככה, הרי לא היינו אקסקלוסיביים או משהו, והוא היה חופשי לפגוש אחרות אבל יש דרך לעשות דברים. הוא התנצל בכנות וביקש להסביר לי מה קרה, ולמה בחר לבגוד באמוני בבוטות כזו, ולהשתגל איתה על המיטה שלי. אחרי שהסביר נפל לי האסימון והתחבקנו ונפרדנו הידידים: "תביני" הוא אמר ובקולו תחינה,  "אין סיכוי בעולם שהפצצה הזו הייתה מגיעה לרמת גן. כדי לפתות אותה הייתי מוכרח לקבל את הפריים לוקיישן שלך, הייתי צריך את חולון". מה שנכון נכון. 

בניק הקודם שלי, וזה באמת היה לפני כמה וכמה שנים, פנתה אליי פעם אחת איזו נעורנת מפוחדת.

"אני לא יפה"- מיהרה להבהיר, אז הבנתי שהיא מתחילה איתי -  "אבל אני מתחננת, נסיכונת, יש לי מה להציע". 

זה היה קצת תמוה משום שנטייתי המינית הייתה ידועה לכל, אבל לא מיהרתי להעמיד אותה על טעותה. בביזנס סקול למדתי שצריך להכיר את ההצעה על כל ממדיה לפני שמאשרים או דוחים, זה בערך הדבר הראשון שמלמדים אותך, אחרי מיקרו ומקרו והתנהגות ארגונית. הנערה הייתה מבוגרת ממני בשנים ספורות, וגרה בעיר שכנה, טובה פחות. יש עם מה לעבוד.

ספרה לי על משאלתה הכמוסה- גיברור. 
עד אז נתקלתי רק בניוש, פרקטיקה שסירבתי בכל תוקף להשתמש בה עם נשלטיי. לאו דווקא בגלל איזשהן דעות נחרצות מאוד נגד מהותנות, אלא משום שמהר מאד המשחק היה יוצא מכלל שליטה - הם לא ידעו את העבודה. היו מתחילים לצווח, להתנהג בביצ'יות שלא מביישת סרטי קאלט (ככל הנראה שאובה מהם),  להרוס לי את גרביוני המשי ולגמור לי על שמלות המעצבים, לאכול את כל השוקולד בבית ולחוות מנסטרל-קראמס של הזדהות תוך ייבוב מוגזם בעליל - לא תודה. אחרי פעם פעמיים הוצאתי הודעה שאין בכוונתי לעסוק בתחום הזה יותר בשום פנים ואופן. אבל גיברור? דווקא מעניין.

בחיי היומיום שלה, הסבירה, הייתה אישה-אישה: הירואין שיק, חוסר ביטחון, חצאיות מתנפנפות, טיפול שבועי, חבר עם חרדת ביצוע - כל החבילה. אבל בחדרי חדרים, כשבן הזוג היה יוצא לעבודה, הייתה מתקשטת בעניבותיו, פוסעת בדירה בסנדלי שורש הגדולות ממידותיה, לובשת כובע מצחיה הפוך ומתרגלת חפינת חבילה מול הראי. שלחה לי תמונות שלה מחופשת לבחור, מגרבצת - לא משכנע, אבל מושקע כמחווה. הוקסמתי ממסירותה ומתשוקתה, יש עם מה לעבוד. עברנו במהרה לטלפון וקולה הגבוה והמהוסס נעם לי. התפלאתי על עצמי - ממתי אני בכלל מוכנה לירוק לכיוון של בנות.

סיכמנו פרטים אחרונים ונסגרנו על הלוק הנכון ("אני רוצה להיות מן פרחח שכונות", הסבירה לי בלהט), וקבענו לסוף השבוע. כשצלצלה מלמטה התרגשתי קצת, פתחתי את הדלת לרווחה, והקשבתי לצעדיה במעלה המדרגות, ואז ראיתי אותה - גבוהה וגבועולית, עדינה במבט ראשון, לבושה גופיית גנגסטרים משגעת שחושפת  ראשית צמיחת פלומה בבית השחי (היא הצליחה להתמיד שבועיים תמימים), שפם מודבק, סניקרס ומכנסי ברמודה נפולות שמראשם בצבצה רתמת הדילדו המפואר מדי שבלט בחזית מכנסיה. הייתי קצת בשוק, אולי לא חשבתי על זה עד הסוף. "יא בת זונה", פנתה אליי בתקיפות "רדי על ארבע". שאגתי את מילת הביטחון שהענקתי לה רק יומיים לפני כן, דחפתי אותה החוצה, טרקתי את הדלת והלכתי להסתתר מתחת למיטה. עד כאן.

חיכיתי ככה בחרדה דקות ארוכות. לא יכולתי לקרוא לאף אחד מהבחורים שיבוא להדביר את הנערה הזו כי ידעתי שההופעה שלה עלולה בסבירות גבוהה להדליק אותם. מאוחר יותר, כשהלכתי לגלידריה המרכזית בחולון להירגע קצת, וספי בעל המקום ליקק אותי לפי ההסדר הקבוע שלנו בחדר האחורי, עדיין רעדתי מכף רגל עד ראש. ספי היה מבסוט, חשב שהוא משתפר. 

נזכרתי! היה לי גם אחד במסלול המהיר להפוך תושב כבוד באחת מערי המרכז האהובות עליי- החזיק בעבודה יציבה שמאפשרת התקדמות ויש בה ביטוי אישי ומקום ליוזמה ויצירתיות, אבל גם בתחום עם עניין לציבור, כזה שבו מתקבל הרושם שהעוסקים בו פועלים למען הזולת. אותו אחד, נקרא לו צביקה כי זה היה שמו, היה עשוי להיות בעל למופת להתקשט בו- חבר המפלגה הנכונה, דובר קבוע בטקסים העירוניים, מסדר למופת את עגלת הסופר שלו, ואנשים אף פעם לא ראו את כפות רגליו בחוץ, מכובד עד כדי כך.

רק חולשה אחת הייתה לו, ואני לבדי ידעתי. ידעתי איך שראיתי אותו יום אחד בתור לדוכן הנקניקים, מציץ בעיניים כלות על חדרי המטבח מאחורה, ידו מסדרת בחופזה את חזית מכנסיו כשנשמע קולן הרועם של המכונות התעשייתיות. מיד הכל הסתדר לי: למה עדיין לא נשא אישה בגילו המופלג, איך נשאר לבד כל השנים למרות שכל עלמות החן היפיפיות בעירנו זרקו את עצמן לרגליו, ואחריהן נואשו גם הבחורים החסונים. צביקה פשוט לא היה בעניין. הפטיש הזה שלו, שהוא הזוי וביזארי אפילו מכדי לחזור עליו כאן, מנע ממנו לבוא על סיפוקו וכנראה גם סיכל את מאמציו לפתח קשר רציני ועמוק. הבנתי את מצוקתו ורחמיי נכמרו. ידעתי את גודל הרגע, ידעתי שכל האמהות בעיר הזו, שמחפשות לחתן את ילדן, היו משלמות לא מעט כדי לדעת את שזה עתה נחשף בפניי. אחרי שסיימתי להצטמרר נמלאתי תחושת שליחות דחופה. נכון, אני לא גדולה כמו צביקה, אבל גם בי מפעם הדחף לפעול למען הזולת, לגאול נפש אומללה מייסוריה, להכיל את צער העולם ומוזרותו עבור אדם עם כתפיים צרות משלי.

שרבטתי פתק המיועד לצביקה בו נקבתי בשם הפטיש שלו, הוספתי מילת נחמה והרגעה וזימנתי אותו לחניון. אז נטשתי את עגלת הסופר שלי, התקדמתי לעבר התושב למופת ומסרתי לו את הפתק מבלי להביט בו. נעלמתי בתוך קהל האנשים העצום של שני בערב ותפסתי לי נקודת מסתור מאחורי מדפי התבלינים, הצצתי, חיכיתי. באטיות, מבולבל ותוהה אולי משועשע קלות, הוא פתח את הפתק. ראיתי את הבעתו קופאת, את ידיו הקפוצות הופכות והופכות בפתק שלי. אחר התיק את עיניו מפיסת הנייר, הסתכל לעבר היציאה והחל מתרוצץ עם העגלה בין המעברים השונים. הלכתי לאטי לכיוון החניון. ידעתי שייקח זמן עד שיחזיר כל מוצר למקומו המדויק. גם בשעת מצוקה כזו לא יכל להשאיר את המלאכה לסדרני הסופר, היה חייב לשמש דוגמה. עיניהם הבוחנת של וועדת בחירת יקירי העיר בולשת תמיד אחרי מועמדיהם המובילים. אבל כפי שנוכח צביקה לדעת כמה דקות אחר כך, לא הייתה לי כוונה לחשוף את סודו ולא נשקפה לו כל סכנה כל עוד יישמע בקולי. 

כשהגיע לחניון וראה אותי, הנהנתי קלות לעברו. מיד נפל לרגליי בהיסטריה מתבקשת, ממלמל ובוכה. לחשתי לו דברי הרגעה וחיבה באוזן. כשהתעשת שאל אותי מה אני מבקשת בתמורה, הניח שאבקש שיישא אותי לאישה. הבטתי בעיניו התכולות, היפות, בפיתוי מה. אבל לך תסביר לנדבן המלוקק הזה את הגירעון הקארמטי החמור שהייתי שרויה בו באותה התקופה. "אני צריכה לעשות את זה, בשבילי", השבתי לו, "לא פחות מאשר בשבילך". דחפתי לידיו רשימת קניות אלטרנטיבית וקבעתי איתו בדירתי שעתיים אחרי כן. 
בדיוק חודשיים אחרי אותו היום שהופיע במפתן דלתי עם שלוש תרנגולות נאות, סלע בלתי מסותת ופטישון, ויצא לאחר שעה אחת של פעילות טיפולית נמרצת, הודיע ביטאון העיר על אירוסיו לבתו של אחד העשירים המקומיים. חייכתי, נשמתי לרווחה. זה עבד. וכמה טוב להיות בצד הנותן, ומה יפה עירנו חולון.