אחת הסיבות בגללן תמיד הרגשתי נחותה לעומת שולטות אחרות היא כפות הרגליים שלי. שנים ניסיתי להתכחש לזה, ללכת סביב הסוגיה, להמציא אלטרנטיבות (טרנד המרפקים מלפני כמה שנים? מואה) אבל לא ממש הצלחתי - זה יסוד אינהרנטי מדי בתוך התחום. זה לא רק הפלטפוס שמשווה לרגל שלי מראה של תינוק מגודל, אלא גם, ובעיקר, העקומונת שלי.
נולדתי עם בוהן מיותרת, שמזדקרת מעט הצידה, כמו זרת נוספת, אבל ממוקמת בין השלישית לרביעית, ברגל ימין. התביישתי בזה משך שנים ארוכות, כילדה וכבוגרת, אבל באיזשהו שלב כבר נמאס לי להשאיר את מגפי הבוקרים עליי גם במיטה (אם כי אולי תופתעו כמה משוגעים לדבר חיים בינינו).
כמו שקורה בדרך כלל, את הפתרון לבעיה מצאתי כאן. ערב אחד קראתי כל מיני בלוגים של שולטים כשלפתע זה הכה בי - מה עושה כל אדם בינוני, עם מגרעות וחסרונות ומוזרויות, ששואף להיות האלפא שבאלפא? כמובן - הופך אותן ליתרונות. השולט הממוצע יבנה פולחן שלם סביב התכונה הכי מכוערת שלו, אישיותית או פיזית- 'הקנאות האובססיבית שלי לא נובעת מחוסר ביטחון אלא משקפת רצינות ומסירות לתפקיד', או, 'תשכבי בשקט ותסגדי לפוק-אחרי-חמין שלי', וכיוצ"ב. איך לא ראיתי את זה קודם? חשתי לפאטלייף בלב הולם מהתרגשות ומצאתי את זה מיד- סקשן סגידה שלם לפולידקטיליה. מה רווח לי. מיד משכתי את בהונותיי בלק סגול כהה, הכתרתי את העקומונת שלי בטבעת, צילמתי והעליתי. התהילה שזכיתי לה הייתה מנחמת, מאשררת ומלהיבה.
בימים הבאים דיברתי עם כל מיני בחורונים מרחבי העולם. רובם היו מאונני מקלדת אבל זה היה בסדר, כי הפעם הרגליים, שלי, היו האובייקט - תחושה משכרת שלא הכרתי. מבין כל החבר'ה האלה התבלט אחד, צרפתי, מנומס. הוא הרעיף על תמונתי דברי שבח והלל, ומעבר לזה, היה לנו המון במשותף - למדנו תואר דומה מאוד, היו לנו השקפות פוליטיות זהות, ושנינו מיצבנו את עצמנו כחובבים מושבעים של "משחקי הכס" אבל בסתר שרדנו רק את הספר הראשון ומחצית מהשני ורק ציפינו שתצא כבר עוד עונה. סיפור אהבתנו היה כתוב בכוכבים. כשהזכיר באגב את העיר בה גדל כבר התחלתי לחשוד באופן רציני בקיומו של אל משגיח. איזו היא- התנחשו - העיר התאומה הנחשקת ביותר של סירן הצרפתית?? בדיוק כך. היינו נשמות תאומות, נוכחתי. לבי החסיר פעימה. פייר התרגש מאד והבטיח לבוא לבקר את חולון ואותי בסוף הקיץ, וכך היה.
מה שמחנו שנינו כשבאתי לאסוף אותו מנתב"ג בשלהי אוגוסט. פייר השליך את מזוודתו הסגולה הצידה בסערה וירד ארצה לגובה סנדליי, לנשק את עקומונת. מיד אחר כך הוא נרגע והתעשת, הסתכל סביב והיה נראה מעט מוטרד. מיהרתי להרגיע אותו שאנשים ודאי חשבו שהוא ציוני נלהב שנרגש להיות על אדמת הקודש.
ומה סוערת, נוגעת ומרטיטה הייתה האהבה שתינינו באותו אחר הצהריים. פייר לא רק היה רגיש, חכם ומצחיק, אלא גם לא בייש את השם הטוב שיצא לבני עמו כמאהבים. סוף סוף ידעתי קצת נעימות ונחת. בימים היינו מממשים את אהבתנו בשלל דרכים יצירתיות ובערבים הייתי מראה לו את כל פינות החן בעיר, וחלקנו יחד את אהבתנו ליין, לסרטים ולתאיטרון - לנפלאות הכרך. היה מביט בעיניי בתשוקה רבה ואחר כך, מרוב להט ויראה - כך ניחשתי - השפיל עיניו אל האדמה, הרצין ושתק.
רק דבר אחד הטריד אותי עדיין: מאז הסגידה הנלהבת בשדה התעופה, עקומונת שלי לא זכתה להתייחסות כלל. כשהיינו יחד היה פייר מרעיף אהבה והערצה על כל חלקי גופי מלבד לכפות רגליי. מצאתי את זה משונה, הרי זה היה הניצוץ הראשוני, זו הייתה הסיבה. הסקס היה מצוין אבל התחלתי שוב לחוש מבוישת ועצורה, לכלוא את רגליי בנעלי חורף, לחשוש מרגע החליצה. זה לא התאים לי יותר.
אחר הצהריים אחד כשחזרתי מהעבודה ומצאתי את פייר מענג עצמו מול תמונות רגלי נשים, התעמתתי איתו, סוף סוף - למה הן כן ואני לא? בהתחלה התגונן וצווח כמו ילד מותקף, אבל אחד כך הודה בפניי במה ששמעתי כבר פעמים רבות מנשלטים שונים - יש פנטזיות שפשוט לא כדאי להגשים. "את בדיוק בשבילי", הבטיח, והחל אורז את תחתוניו לתוך המזוודה הסגולה "אבל בימים האחרונים התבגרתי, הבנתי שאשת חיי ואם ילדיי תהיה בעלת 10 בהונות, היא מוכרחה להיות מושלמת". אחרי שאמר את מה שאמר הוא קם ונמלט מהמקום בכמו הילד הבוגר שנעשה, ובלבי גמלה החלטה.
כחצי שנה לאחר מכן עשתה את דרכה, מחולון לתאומתה סירן, קופסית קטנה ובתוכה בוהן יחידה. לא צירפתי פתק - מה כבר נותר עוד להגיד?
לפני 5 שנים. 16 ביולי 2019 בשעה 7:49
