אני עדיין מקווה שיום אחד אעשה דברים חשובים. אם אני צריכה להיות כנה, זה לא בהכרח הדחף להשפיע לטובה שמניע אותי, גם לא הרצון להגשים את עצמי או להרוויח כסף. אם אעשה דבר מה שיש בו חשיבות יש סיכוי מסוים שמישהו ירצה לפרסם את ספר זיכרונותיי. מגיל צעיר מאד אני זוכרת את עצמי מארגנת במחשבות את קורותיי, כפי שסיפור צריך להיות מסופר, בקטגוריות וצירי זמן ואלגוריות פתלתלות ומוסרי השכל מרגשים. כך למשל, כבר מזמן סגרתי את רשימת שבעה אירועים מכוננים שגרמו לי לקלוט שאני כוהנת בדסמ, לפחות בפוטנציה. עם השנים הבנתי שעם מלאכת כתיבת הביוגרפיה שלי אני יכולה לסמוך רק על עצמי, ולכן היום אעלה על הכתב את אחד האירועים האלה, את הרביעי בחשיבותו.
לא הרבה אנשים יודעים את זה אבל חולון הייתה העיר השלישית בישראל שהביאה אליה את בשורת הפילאטיס בקנה מידה משמעותי. עוד פחות אנשים יודעים את הקשר הפתלתל והשערורייתי בין היותה מעצמת פליאטיס לבין מיתוגה המוצדק כעיר הילדים (ולא רק מבחינה איכותית, באמצעות מפעלי חינוך ענפים ומפוארים, אלא גם מבחינה כמותית: העיר שופעת זאטוטים, מתורבתים להפליא). אני עצמי גיליתי את השתלשלות העניינים רק לאחרונה.
כידוע לכל, נשות חולון פוריות מאוד, וגברי העיר (ברובם) חשקניים ומלאי און. מבחינה כמותית, העיר שופעת סקס. ודאי יותר משכנתה המתהיירת, הנשלטת על ידי מילניאלס שעושים הרבה מחוות והומאז'ים למין אבל רק לעתים רחוקות אנגייג' בדבר עצמו. מבחינה איכותית, אני מודה, התמונה פחות ורודה. או לפחות הייתה, עד לא מזמן.
בשעה שהגברים מעבירים ביניהם סיגרים מחוץ לחדרי הלידה בוולפסון, אפשר לראות אותם משוחחים ביניהם בשקט, בעצבנות, לחוצים ודרוכים. הם מודאגים מהיום שאחרי, מהירידה המורגשת באיכות. כשהם אוחזים את ילדם לראשונה, הם רק כמעט מצליחים לסלוח על כך שחירבו את הידוק ואלסטיות כיס האהבה המועדף עליהם. לא נעים להגיד אבל הדבר ממנו גברי חולון מפחדים יותר מכל, הוא נרתיק רפוי.
מהסיבה הזו התקבצו זקני העיר לפני מספר שנים וטכסו עצה. מובן שגם בוועדה הזו היה לי שפוט שתול (בדיעבד), ומפיו שמעתי את כל הסיפור רק לאחרונה. השפוט סיפר שלכל אורך הפגישה יבבו הגברים על מר גורלם, השוו ביניהם את חומרת המצב וזרקו לאוויר הצעות לא מועילות. כל אותו הזמן ישב בנחת צעיר הזקנים וחייך. לו היה הפתרון המושלם. אחרי לידת בתם הקטנה שלח את אשתו לנופש פילאטיס בעיר שכנה. במהלך סוף השבוע הזה היא לא עשתה כמעט דבר מלבד אימון אינטנסיבי של רצפת האגן. בבוקר למחרת, בזמן שכולם עשו את דרכם לעבודה, תינו ההורים הטריים אהבה מתוקה, הדוקה ורוטטת. "הכי טוב שהיה לי זה זמן רב", ציין אותו זקן צעיר. הגברים התלהבו מאד וציוו להתחיל חוג פילאטיס שבועי לנשות העיר. "זה מגיע לך", שדלו את רעייתם, "קחי לך ערב לעצמך", פיתו אותה במתק שפתיים. וכך היה.
הדבר המצחיק הוא שגם אני, על אף היותי צ'יילדלס, הזדמנתי לאותו החוג. לפילאטיס נחשפתי בנסיעותיי התכופות לטורונטו והתרגשתי שחוג דומה נפתח בשכונת מגוריי. או כך לפחות חשבתי. מה שהלך שם היה הרבה יותר הארדקור מכל מה שחוויתי מעבר לים. בשעה שהוצלף קשות ונמרצות (בשם כל נשות העיר, כך אמרתי לעצמי) הסביר לי השפוט שהגברים התעקשו להביא, מה שהם קראו לו "רוסיה במקצועה" (הגזענות במקור!), "מישהי שתיקח את התרגול ברצינות ולא תאפשר לנשים לרפות ידן, או בעצם את נר-". הוא נאלץ לעצור שם, צווח ומדמם כשפס אורכי באדום מבהיל במיוחד חרך את גבו. חבורת אפסים.
זה היה דוחה, אבל זה עבד. סבטלנה הייתה קשוחה מאוד ובשיעורים שלה שררה אוירת רצינות, ציות ומשמעת. עד מהרה, נעשינו הדוקות במיוחד, יותר ממה שידענו אי פעם. גברי העיר חזרו לחייך אבל לי הייתה בעיה. התחלתי להרגיש שאני מגזימה בתרגול, שאני נעשית, אם זה אפשרי, טובה מדי בלכווץ את שרירי הנרתיק שלי. אז עוד לא ידעתי את חומרת המצב, שהתבררה לי בממדיה המבהילים בפברואר 2015, כשביתקתי ברוב אצילות את בתוליו של לפלף השכונה, אזיקייל.
