איש לא ידע איך התקבל איזיקייל הצעיר לגיבוש בסיירת יוקרתית, שכן כולם חשבו תמיד שמדובר בחנון ביישן ורכרוכי. בדיעבד אני חושבת שייתכן שהיה מהתושבים הבודדים בחולון שזרח יותר דווקא מעבר לגבולותיה. יכול להיות שכשיצא משכונת ילדותו, בה היה מכופכף קשות ונמרצות, במטרה ללכת להתמיין ליחידה המובחרת, עמדו לו כוחות חדשים והוא פיתח זקיפות קומה וביטחון עצמי שסייעו לו לשכנע אותם שמקומו ביניהם. זה ייתכן, אמרו כמה ילדי פרחים רשעים בשכונה, אבל סביר יותר שזה בגלל "הדמעה".
הדמעה הייתה מעין נקודת חן, או כפל עור דוחה מתחת לעינו השמאלית של איזיקייל, ולכל מי שאי פעם צפה בסדרות כלשהן, הזכיר הפגם האסתטי הזה את אחד הקעקועים האלה שעושים אנשים בכלא אחרי שהם הרגו בן אדם. "הדמעה" לא עזרה לאיזיקייל לצאת מתדמיתו הלפלפית בשכונה, או להשיג חברה (ומן הסתם עבדה לרעתו) אבל סביר מאוד, ריכלו אותם ילדים שמאלנים, שאנשי הצבא דווקא הושפעו מ"הדמעה" וחשבו שיש סיכוי שיש בו קשיחות נסתרת.
אני לא שעיתי לאותן רכילויות ולא התפתיתי לצרות העין. שמחתי בשביל אזיקייל שהחליט לנסות להגשים את שאיפתו ולתרום מכוחו לטובת הכלל, במקום לעשן סיגריות על הברזלים וללהג על קרל מרקס המנוח, כמו הנערים האחרים בשכונה. רציתי לעזור לו. מה גם ש, כאמור, הייתי בגרעון קרמטי רציני (אולי יום אחד אאזור אומץ ואגלה לכולם למה), ורציתי לזקוף לטובתי מעשי אלטרואיזם. על כן החלטתי לסייע לילד הביישן לא להגיע לצה"ל לפני שידע אישה. מובן שלא היה צורך להכביר במילות חיזור או שכנוע. בקושי הוצאתי שתי הברות מפי והוא נעתר, התרגש והנהן נמרצות, משקפיו גולשות בחן על אפו, חושפות את "הדמעה".
הסתגרנו בחדרי, התפשטנו במהירות. ליטפתי את גופו השרירי, הנרעד, בכל החיבה והעדינות שהצלחתי לגייס. אבל אז, ככל שהתקדמתי, הבחנתי להפתעתי שהוא מגיב טוב יותר למגע אסרטיבי, נוקשה, תובעני. מהססת קלות הגברתי את העוצמה. הוא המהם והתאנח, ליטף אותי ברכות ובהתרגשות. גם אני שמחתי ונהניתי, אבל השתדלתי לא להסתכל ישירות על "הדמעה", כדי לא לאבד את החשק. כשהגענו לרגע החדירה הוא כבר כמעט פרכס מרוב אושר. שמחתי בשבילו וקפצצתי במתינות מעליו, לופתת את אוזנו בחיבה ומסובבת קלות, בשביל הספייס. דברים התחממו, ואז התחממו עוד, ועד מהרה הבחנו שנינו במצבנו הנורא. פינו של הנער תפח עד מעבר למה שניתן היה לשער ואילו נרתיקי המיומן (והאובר מאומן) לפת אותו בהדיקות ובעוז, בהגזמה. זה היה יותר מדי, שנינו הרגשנו כך. הנער החל להילחץ ושאל אותי בנימוס מה קרה ולמה זה ככה ואיך ממשיכים מכאן. אני היסיתי אותו, ובו זמנית ניסיתי להרפות אבל לא הצלחתי - סבטלנה, אתם מבינים, מעולם לא למדה אותנו איך.
כמובן שמיד עשיתי טעות נוספת והיבטתי ישירות ב"דמעה". הגועל שאחז בי הפך את הכל לגרוע יותר, ייבש את כל הסיטואציה וגרם לנו להילכד לחלוטין בלפיתה הזו, בלי יכולת לזוז אפילו קצת. הנער נכנס להיסטריה רבתי, מגורה באופן בלתי נמנע אבל משווע לצאת. הוא החל מתנשם בכבדות, מסתכל אבוד לכל עבר, מתנהג כמו חיית פרא לכודה. הבנתי אותו, זה הלך ונעשה מכאיב ולחוץ יותר. המצב היה חמור והייתי צריכה לחשוב בזריזות, אבל פשוט לא הצלחתי להתרכז בכלום. כשהוא התחיל לייבב ולצרוח נלחצתי גם אני, ועשיתי את הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו באותו רגע, כדי להירגע מעט ולנטרל לפחות גורם מפריע אחד:
רכנתי, אחזתי בציצית ראשו של איזיקייל, תפסתי את "הדמעה" שלו בין שתי ציפורניי ומשכתי, חזק.
מהרגע ההוא הכל קרה מהר מאוד. הנער המסכנצ'יק צרח בכאב, החל מדמם. למשמע אומללותו המופגנת עניינים אצלי נרטבו שוב, הרבה, יותר ממה שידעתי שאפשר. התרגשתי עמוקות שכה היטבתי להכאיב לנער הלפלף, הקשוח והמתוק הזה. נרפיתי כולי במן שלווה, אופוריה עמוקה, וגם הוא מצידו החל גומר בשצף קצף, ומנגב את דמעותיו. על פי השמועה שהפצתי איזייקל לא שב לבכות עוד, עד עצם היום הזה.
אחרי שגמר יצא ממני, התכרבל בחיקי, נשק לי באפי והודה לי שוב ושוב על שביתקתי את בתוליו וגם שחררתי אותו מקללת "הדמעה". עוד הוא מודה לי ואני תוהה לעצמי, מבולבלת ומרוגשת, מה זה היה, ואיך אני משיגה עוד.
