ואם כבר מדברים על הפרת אמונים, היה לי נשלט מצטיין שידע בדיוק איך לתמרן אותי. היה אופה לי עוגת גבינה יפנית, מהזן הענני, שמצב הצבירה שלו לא לגמרי מוכרע: העוגה עומדת על תלה אבל נימוחה, נמסה למגע הראשון בלשון, וטעמה עדין ומיוחד. הייתי מאוהבת, הוא ידע. היו ימים בתקופת חג שבועות בשנה שעברה, שביקש וקיבל כל מה שרצה כל עוד המשיך לכבד אותי בעוד פרוסונת ועוד אחת אחריה.
היה זה ביום שבת בשעות צהריים, ניחוחות עלו מן התנור. השפוט הסתכל עליי במבט כלבלבי מתחנן, מבשר רעות. מכמות אבקת הסוכר שבזק מעל העוגה, בשבלונת ההאלו-קיטי האהובה עליי, ידעתי שהפעם המחיר הולך להיות יקר, וכך אכן היה.
אני די הרפתקנית, כשזה נוגע לחנות ההשקיה המטורפת שהיא עולם השליטה. כפי שהיטיב לדעת, אני אנסה כמעט כל דבר פעם אחת, אבל הפעם העמיד אותי השפוט בפני דילמה של ממש: היושרה (והמוניטין!) שלי כשולטת מול אחד העקרונות החשובים לי ביותר - תושבות ראויה, שמירה על החוק והסדר בעירי, חולון.
הוא נשם עמוק, נעמד בתנוחת מוצא והציג בפניי את הפנטזיה שלו- להסתובב אחר הצהריים שלמים עם צעצוע רוטט במבושיו: להתהלך ברחובות, לברך לשלום שכנים ומכרים, לקנות ירקות במרכז המסחרי, ללקק בגלדריה המרכזית - הכל כשהוא מחווט ונשלט מרחוק, נכון לרטוט בכל רגע בגללי, לכבודי. זו הייתה פרזנטציה טובה, נאלצתי להודות, היו שם הנפשות שלא הכרתי. מחאתי כפיים בהכנעה, הילד יודע את דרכו סביב פאוורפוינט. למרות זאת, כשסיים בדברי שבח וחנופה, רעד קולו, חלש ונדם. הוא הרכין את ראשו והמתין למוצא פי. מפוחד, ולא בכדי.
היססתי.
מהיותו חולוני מבטן ומלידה הכיר השפוט היטב את חוק העזר העירוני שעוסק בצעצועים מסוכנים (2010). החוק קובע שברחובות העיר ובתחומיה אין להשתמש ב'צעצוע, לרבות צעצוע אלקטרוני' ש'גורם לגירוי', או 'פוגם בכושר החושים'. השעשוע שהציע מוגדר מטרד ציבורי מובהק. אף חולוני אחראי לא היה מסכים למה שנכנעתי והסכמתי לו ברגע שהתנור צלצל ועוד עוגה הייתה מוכנה.
הכרתי את הסוגיה היטב, למעשה ישבתי בוועדה שקידמה את החוק שכצפוי התנגדתי להעברתו. מאופן הניסוח היה ברור לי בדיוק מי נרדף כאן: לא ילדים עם לייזרים מעוורים, רחפנים חטטניים או משחקי פלסטיק רעילים מהעולם השלישי, אלא מבוגרים עם תחביב מאד מסוים. לטובת החוק טענו בלהט קיקה-נרתיק-יבש ומוטק'ה הרופס. כשהתווכחנו בינינו בלהט סביב השולחן העגול, ידענו רק שלושתנו שבעצם מתקיימת כאן מלחמה על ערכים, על סגנון חיים, על האמת עצמה. בסוף, כאמור, הא-מיניים ניצחו, ואוהבי הצעצועים נאלצו לחגוג את החיים רק בהסתר, בד' אמותיהם.
"בסיידר", נכנעתי לו "מחר". השפוט היה מאושר ואני חיסלתי עוד פרוסה, מעודדת את עצמי, אוזרת אומץ. אני עושה את זה לא רק בשביל העוגה - חשבתי, זוקפת קומתי – הייתה זו ההזדמנות האחרונה שלי להילחם בחוק, ולו רק באופן סמלי.
למחרת הלכתי לרכוש לו את 'הצעצוע המסוכן', שכלל יחידה להחדרה ואלקטרודות המוצמדות לשק, עם שישה מצבי רטט ושלט רחוק. היה לו גם GPS מובנה: בתחילה נראה לי קצת מוזר, אבל שימושי בדיעבד. כשהרכבתי לו את המכשיר היה השפוט נרגש וחגיגי כמו ילד בר מצווה. כמעט רץ החוצה, עם סל קניות וחיוך רחב.
עברה שעה, עברו שעתיים, ואני עבדתי לי קצת בגינה ומדי פעם שלחתי אותות מרחוק. השתדלתי לבנות את דפוס הרטט באופן הדרגתי אבל מפתיע, יוצרת פולסים מסוגים משתנים ועוצמות הולכות וגוברות. בערך בצהריים השתעממתי קצת ויצאתי לחפש את האפס. בעזרת המכשור המתקדם איתרתי אותו די בקלות. הוא חצה את הכביש והתקדם לכיוון הגלידריה. שמחתי – מה תמימה! - והתכוונתי להצטרף אליו, כשפתאום ראיתי את קיקה מתקרבת, נראית נרגשת בעליל, ואפילו, ייתכן, מיוחמת? כבר לא נותר מקום לספק כששניהם התקדמו יחד לעבר החדר האחורי של ספי, בו מתרחשת, ידעתי, רק פעילות מסוג אחד (את הגלידה הוא בכלל מייבא ממחוץ לעיר). דמעות עלו בעיני, הרגשתי כה נבגדת. סבתי על עקביי כשפתאום זיהיתי גם את מוטק'ה מתחבא מאחורי עץ, לוטש עיניים בחדר האחורי ועוסק בפעילות אינטנסיבית משלו, נלהב ורוטט לנוכח האקטים הלא חוקיים שככל הנראה היה שותף לתכנונם, המתרחשים לאור יום ברחובות עירנו.
סוטים ארורים, פורעי חוק לשם פריעתו. במילים דומות ייבבתי למטפל שלי שעות אחר כך, בפגישות החירום. "למה את חושבת שזה", הוא שאל אותי, מלטף את ראשי ומגיש לי את אגודלו "שנכנסת לדפוס כזה של נבגדות?". ינקתי ושתקתי. אני לא יודעת. אני לא יודעת.
