נזכרתי! היה לי גם אחד במסלול המהיר להפוך תושב כבוד באחת מערי המרכז האהובות עליי- החזיק בעבודה יציבה שמאפשרת התקדמות ויש בה ביטוי אישי ומקום ליוזמה ויצירתיות, אבל גם בתחום עם עניין לציבור, כזה שבו מתקבל הרושם שהעוסקים בו פועלים למען הזולת. אותו אחד, נקרא לו צביקה כי זה היה שמו, היה עשוי להיות בעל למופת להתקשט בו- חבר המפלגה הנכונה, דובר קבוע בטקסים העירוניים, מסדר למופת את עגלת הסופר שלו, ואנשים אף פעם לא ראו את כפות רגליו בחוץ, מכובד עד כדי כך.
רק חולשה אחת הייתה לו, ואני לבדי ידעתי. ידעתי איך שראיתי אותו יום אחד בתור לדוכן הנקניקים, מציץ בעיניים כלות על חדרי המטבח מאחורה, ידו מסדרת בחופזה את חזית מכנסיו כשנשמע קולן הרועם של המכונות התעשייתיות. מיד הכל הסתדר לי: למה עדיין לא נשא אישה בגילו המופלג, איך נשאר לבד כל השנים למרות שכל עלמות החן היפיפיות בעירנו זרקו את עצמן לרגליו, ואחריהן נואשו גם הבחורים החסונים. צביקה פשוט לא היה בעניין. הפטיש הזה שלו, שהוא הזוי וביזארי אפילו מכדי לחזור עליו כאן, מנע ממנו לבוא על סיפוקו וכנראה גם סיכל את מאמציו לפתח קשר רציני ועמוק. הבנתי את מצוקתו ורחמיי נכמרו. ידעתי את גודל הרגע, ידעתי שכל האמהות בעיר הזו, שמחפשות לחתן את ילדן, היו משלמות לא מעט כדי לדעת את שזה עתה נחשף בפניי. אחרי שסיימתי להצטמרר נמלאתי תחושת שליחות דחופה. נכון, אני לא גדולה כמו צביקה, אבל גם בי מפעם הדחף לפעול למען הזולת, לגאול נפש אומללה מייסוריה, להכיל את צער העולם ומוזרותו עבור אדם עם כתפיים צרות משלי.
שרבטתי פתק המיועד לצביקה בו נקבתי בשם הפטיש שלו, הוספתי מילת נחמה והרגעה וזימנתי אותו לחניון. אז נטשתי את עגלת הסופר שלי, התקדמתי לעבר התושב למופת ומסרתי לו את הפתק מבלי להביט בו. נעלמתי בתוך קהל האנשים העצום של שני בערב ותפסתי לי נקודת מסתור מאחורי מדפי התבלינים, הצצתי, חיכיתי. באטיות, מבולבל ותוהה אולי משועשע קלות, הוא פתח את הפתק. ראיתי את הבעתו קופאת, את ידיו הקפוצות הופכות והופכות בפתק שלי. אחר התיק את עיניו מפיסת הנייר, הסתכל לעבר היציאה והחל מתרוצץ עם העגלה בין המעברים השונים. הלכתי לאטי לכיוון החניון. ידעתי שייקח זמן עד שיחזיר כל מוצר למקומו המדויק. גם בשעת מצוקה כזו לא יכל להשאיר את המלאכה לסדרני הסופר, היה חייב לשמש דוגמה. עיניהם הבוחנת של וועדת בחירת יקירי העיר בולשת תמיד אחרי מועמדיהם המובילים. אבל כפי שנוכח צביקה לדעת כמה דקות אחר כך, לא הייתה לי כוונה לחשוף את סודו ולא נשקפה לו כל סכנה כל עוד יישמע בקולי.
כשהגיע לחניון וראה אותי, הנהנתי קלות לעברו. מיד נפל לרגליי בהיסטריה מתבקשת, ממלמל ובוכה. לחשתי לו דברי הרגעה וחיבה באוזן. כשהתעשת שאל אותי מה אני מבקשת בתמורה, הניח שאבקש שיישא אותי לאישה. הבטתי בעיניו התכולות, היפות, בפיתוי מה. אבל לך תסביר לנדבן המלוקק הזה את הגירעון הקארמטי החמור שהייתי שרויה בו באותה התקופה. "אני צריכה לעשות את זה, בשבילי", השבתי לו, "לא פחות מאשר בשבילך". דחפתי לידיו רשימת קניות אלטרנטיבית וקבעתי איתו בדירתי שעתיים אחרי כן.
בדיוק חודשיים אחרי אותו היום שהופיע במפתן דלתי עם שלוש תרנגולות נאות, סלע בלתי מסותת ופטישון, ויצא לאחר שעה אחת של פעילות טיפולית נמרצת, הודיע ביטאון העיר על אירוסיו לבתו של אחד העשירים המקומיים. חייכתי, נשמתי לרווחה. זה עבד. וכמה טוב להיות בצד הנותן, ומה יפה עירנו חולון.
